צווארך חרוזים- חריזה וקדיחה. דף פתיחה ללימוד.

מפגש פתיחה לחבורת לימוד פרקי אבות- פרקי חלוצים

"נָאו֤וּ לְחָיַ֨יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּֽחֲרוּזִֽים"

(שיר השירים א, י)

בשעה שהיו חורזים בדברי תורה, ומדברי תורה לנביאים, ומנביאים לכתובים,

והאש מתלהטת סביבותיהם, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני.

(שיר השירים רבה פרשה א, נג )

מסענו מתחיל במדרש חז"ל על "צווארך בחרוזים" –מחרוזת וחריזה כדימויים לשרשרת המסירה מדור לדור. זוהי תשתית הלימוד על חכמים וחלוצים. המדרש מתאר את השזירה של תורה, נביאים וכתובים, המלוּוה באש המתלהטת, 'כנתינתן מסיני': בזכות מעשה החריזה מתרחשת נגיעה במקור, בשורש הדברים, אשר מחיָה ומעוררת מחדש את מעמד הר סיני ואת מתן תורה.

זוהי הזמנה עבורנו להיות שותפים ביצירה המתמשכת של דורות שקדמו לנו, לראות את עצמנו כממשיכים וכמחדשים של התורה. הלימוד בצוותא הוא כעין בית מלאכה לחריזה של תורת חכמים ותורת חלוצים, והחורזים הם לומדי בית המדרש.

מחרוזת היא מעשה של חיבור – חוט, חרוזים, קדיחתם ושזירתם, ולבסוף ענידת המחרוזת, השמחה בה ושמירתה. ללא תשוקה למלאכת החריזה, אובדת כל משמעותה. האם היו האנשים מודעים למעשה המרכבה של החיבור מחדש? אנו מניחים כי בעלי המדרש, כמו שוזרים אחרים במהלך הדורות, הבינו היטב את עומק המעשה.

החיבור מחייב גריעה, קידוח כפעולה של פינוי, של התרוקנות. זהו התנאי לחיבור מחודש, לשזירה בחוט. חרוז לבדו אינו שלם, הוא תובע המשך, הוא נקשר לקודמו, מתייחס לחוט ולחרוז השכן. כמו בצלילים המהדהדים לאורך שיר, חרוז הוא יותר מאשר סיומת חיצונית – משהו במקצב הפנימי צריך להוביל אל הסיומת.

הקושי הגדול מתגלה כאשר החוט נקרע והחרוזים מתפזרים. זהו נתק המחייב התארגנות – יש לאסוף את החרוזים ולמצוא את החוט המתאים. לעתים מלווים הקריעה והפיזור באובדן תקווה, ולעתים מעשה החריזה מחדש נכשל. הניסיון לבנות מחדש הוא דרמטי, אך הוא משמח כאשר דברים נבנים, מהדהדים וניתנים למסירה. לעתים קרובות מעשה השחזור הופך למעשה של גילוי. איסוף החרוזים שהתפזרו לכל רוח מגלה סדר חדש, חושף נסתרות, מסתיר עניינים שנראו חיוניים בסדר הקודם, מגלה אופקים חדשים.

(מתוך הספר "אור זרוע" עמ' 24-25)

תרגיל היכרות ושיתוף

'לחרוז' ו'לקדוח' – מה משמעות מילים אלו עבורנו?

אילו אסוציאציות אישיות נקשרות בהן?

דוגמאות שעלו אצלנו בקבוצה:

·   בחריזה – מוטוריקה עדינה; בקדיחה – כוח, חוזק.

·   לקדוח~קדחת; מוח קודח, יצירתי.

·   שתי אפשרויות של המשכיות והעברה מדור לדור: 1. הוספת דברים קטנים וגוונים חדשים למחרוזת – סכנה של חוסר העזה; 2. מהפכה, לקדוח דבר חדש – הסכנה שיקדיח את התבשיל.

·   לקדוח – לברר מה נמצא למטה בעומק; לחרוז – לאסוף דברים יפים ושונים מרחוק.

·   אבני חן – צריך להחסיר משהו מהאבן כדי שתצטרף למחרוזת.

·  חריזה ספרותית ועבודה פיזית – החלוצים עשו את שניהם

1) נָאו֤וּ לְחָיַ֨יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּֽחֲרוּזִֽים (שיר השירים א, י)

 "צוארך בחרוזים" – בשעה שהיו חורזים בדברי תורה, ומדברי תורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, והאש מתלהטת סביבותיהם, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני. וכי עיקר נתינתן מהר סיני לא באש היו נתנין? שנאמר (דברים ד יא) "וההר בוער באש עד לב השמים".

בן עזאי היה יושב ודורש והאש סביבותיו. אזלון ואמרון [=הלכו ואמרו] לרבי עקיבא: רבי, בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו. הלך אצלו ואמר לו: שמעתי שהיית דורש והאש מלהטת סביבך. אמר לו: הן. אמר לו: שמא בחדרי מרכבה היית עסוק? אמר לו: לאו, אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה, ומתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והיו ערבים כעיקר נתינתן, – וכן עיקר נתינתן מסיני לא באש היו נתנין? הדא הוא דכתיב (דברים ד) "וההר בוער באש".

ר' אבהו היה יושב ודורש ואש מלהטת סביבותיו, אמר: שמא איני חורז בדברי תורה כתיקנן? דאמר ר' לוי: אית דידע למחרוז ולא ידע למקדח ואית דידע למקדח ולא ידע למחרוז, ברם אנא הוינא חרוזא ואנא הוינא קדוחא. [=יש שיודע לחרוז ולא יודע לקדוח, ויש שיודע לקדוח ולא יודע לחרוז. אבל אני הנני החרוז ואני הנני הקדוח / אני הריני חורז ואני הריני קודח.]

ביאור: חדרי מרכבה – סודות המרכבה (יחזקאל א). על ר' אלעזר בן ערך שדרש במעשה מרכבה, וירדה אש מן השמים, ראו בבלי חגיגה יד, ע"ב; ירושלמי חגיגה ב, ע"א.

שיר השירים רבה פרשה א, נג 

מסביב לנקודה

• ההיפוך המתרחש ממעמד מטיל יראה וריחוק, כמתואר במקרא, למצב שבו הדברים ערֵבים ושמחים.

• החלק הראשון של המדרש: מהי התמונה המתגלה פה? איזו התרחשות נוצרת?

• בהמשך המדרש: שתי תמונות נוספות – בן עזאי ורבי אבהו. מה מתרחש בכל סצנה? איזה מתח עולה? אילו שאלות מעסיקות אותם – ואילו שאלות אותנו? שימו לב למילים, לתמונות, למצבים.
  

2) לפני ארון הספרים/ חיים נחמן ביאליק

[…] וְשׁוּב הוֹפֶכֶת יָדִי בִּגְוִילֵיכֶם

וְעֵינִי תְגַשֵּׁשׁ, לֵהָה, בֵּין הַשִּׁטִּין

וּמְחַפְּשָׂה דֹם בֵּין תַּגֵּי הָאוֹתִיּוֹת,

הִשְׁתַּדֵּל תְּפֹשׂ מִשָּׁם אֶת-עִקְּבוֹת נַפְשִׁי

וּמְצֹא נְתִיב רִאשׁוֹנֵי פִרְפּוּרֶיהָ

בִּמְקוֹם מוֹלַדְתָּהּ וּבֵית חַיֶּיהָ, […]

מִתּוֹךְ אוֹתִיּוֹתֵיכֶם לֹא תַבֵּטְנָה

לִתְהוֹמוֹת נַפְשִׁי עוֹד עֵינַיִם פְּקוּחוֹת,

עֵינַיִם נוּגוֹת שֶׁל יְשִׁישֵׁי קֶדֶם, […]

כַּחֲרוּזֵי פְּנִינִים שְׁחֹרוֹת, נִתַּק חוּטָם,

טוּרֵיכֶם לִי; נִתְאַלְמְנוּ דַפֵּיכֶם

וְכָל-אוֹת וָאוֹת לְנַפְשָׁהּ הִיא יְתוֹמָה –

הַעֵינִי כָהֲתָה אִם-אָזְנִי כָבְדָה?

אוֹ-אַתֶּם רָקָב אַתֶּם, מֵתֵי עוֹלָם,

וְשָׂרִיד אֵין לָכֶם עוֹד בְּאֶרֶץ חַיִּים […]

תר'ע 1910

השיר פורסם בשנה בה יצא לאור "ספר האגדה" מפעל ההנגשה של 'מקורות חז"ל' ע"י ביאליק ורבניצקי. ביאליק ורבניצקי אספו את אגדות חז"ל והמדרשים, תרגמו מארמית לעברית
וסידרו על פי נושאים. ספר האגדה הפך לספר יסוד של הציבור הציוני החופשי.

• האם השאלה של ביאליק מהדהדת שאלות שלכם עצמכם על הקשר למקורות היהדות,
  לזהות היהודית? או שכל העניין מתעורר אחרת אצלכם? אולי יש לכם רקע אישי שונה
  משל ביאליק, ועמידתכם 'לפני ארון הספרים' מעורר רגשות ומחשבות ושאלות אחרות…
  עם מי אתם משתפים את השאלות האלה? ומה אתם עונים? ספרו על כך בחברותא
• ניתן לערוך השוואה בין השיר לשירים אחרים של ביאליק המתכתבים עם הנושא "על סף בית המדרש", "לבדי", "אל האגדה".

3) כיצד לחרוז את הלכות ארץ ישראל העתידה לקום

"רגילים היינו בינינו לבין עצמנו להתפלפל על שאלות דתיות כאלו: מה יהיה ענין המעשרות בארץ; בענין התרומות ידענו שחטה אחת פוטרת את כל הכרי, אבל מעשרות? ואיך יהיה בשבת? האמנם ישבתו הרכבות והטלגרף ולא יעבדו בשבת? […]

והנה נשמע קולו הנעים של הרב המ"מ ר' יעקב יוסף, שמשך את הלב. הוא פנה אל השואל ואמר:

– יש לפעמים שאלות, שקשה לתת עליהן תשובה ישרה, אלא על ידי משל, ושאלת מר כהן היא גם כן מעין זו ועל כן תהיה תשובתי במשל:

ידוע שמחרוזת פנינים מסודרת לפי הגודל והערך; המרגלית היותר גדולה וחשובה היא באמצע ועל ידה משני הצדדים השונות בגדלן ובערכן עד גמירא. והנה אירע פעם שנפסק החוט המאחד, וכל המרגליות נתפזרו בכל ארבע פנות הבית. או אז, אם אחל לחפש אותן בסדר ואם תקָרה לידי מרגלית מן הצדדיות אשליך אותה הלאה, לא לחכמה תחשב לי הנהגה כזאת, כי אם קודם כל עלי לקבץ ולאסוף את כל המרגליות, וכל אחת ואחת יקרה היא עלי, ואם כבר כולן בידי, אסב לי בהרחבה על יד השולחן ואסדר אותן על נקלה לפי ערכן וגדולתן.

אנחנו בני ישראל, הפזורים בכל ארבע כנפות הארץ, שאין לנו כעת אלא החוט המאחד אותנו, ששנינו משתי הקצוות יושבים אל שולחן אחד וכואבים על שבר בת עמנו, עכשיו לבקש סדר לעתיד לבוא לא לחכמה יחשב לשנינו.

יחכה ר' זאב עד אשר נהיה כולנו שם בארץ ישראל ואז נתפלפל. הוא יחזיק בדעתו היום שלא לבנות את בית המקדש ולא להקריב קרבנות, ומי יודע אם לא ישנה אז את דעתו מן הקצה אל הקצה. אולם להחליט שאלה רצינית כזו עכשיו פה במסיבתנו מוקדם הוא על כל פנים."

יהודה ליב אפל, תקופת חיבת ציון, בתוך "ראשית התחיה", ג: האספה של חובבי ציון בחול המועד פסח תרמ"ה בבית הקהל בוילנה (קובץ 'העבר' לתולדות יהודי רוסיה)

• יהודה ליב אפל (ליטא 1857 – ארץ ישראל 1934)- מראשוני תנועת חיבת ציון בווילנה, עיתונאי עברי ופעיל ציוני.

 

4) מה התקדש? על מה מברכים בברכת התורה?

[הגמרא מביאה חילוקי דעות מה היא תורה – לעניין החובה לברך ברכה מיוחדת לפני לימודהּ]

אמר רב הונא: למקרא צריך לברך [ברכת התורה], ולמדרש אינו צריך לברך;

ורבי אלעזר אמר: למקרא ולמדרש צריך לברך, למשנה אינו צריך לברך;

ורבי יוחנן אמר: אף למשנה נמי [=גם] צריך לברך, אבל לתלמוד אינו צריך לברך;

ורבא אמר: אף לתלמוד צריך לברך,

דאמר רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתנויי פרקין בספרא דבי רב – הוה מקדים וקא משי ידיה ובריך ומתני לן פרקין. [=שאמר רב חייא בר אשי: פעמים רבות הייתי עומד לפני רב ללמוד את פרקנו ב'ספר של בית רב' – והיה מקדים ונוטל ידיו ומברך (ברכת התורה) ושונה לנו את פרקנו.]

מאי [=מה] מברך? אמר רב יהודה אמר שמואל: 'אשר קִדשָנו במצותיו וצִוָנו לעסוק בדברי תורה'. ורבי יוחנן מסיים בה הכי [=כך]: 'הַעֲרֵב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ועוסקי תורתך, ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל'.

ורב המנונא אמר: 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה'. אמר רב המנונא: זו היא מעולה שבברכות. – הִלכך לימרינהו לכולהו [=לכן שיאמרו את כולן].

 בבלי ברכות יא, ע"ב

התלמוד נוצר בעל פה על ידי אמוראים – אלו שאומרים. האמורא היה מוסר ליושבי בית המדרש את החומר התנאי, ומאוחר יותר גם את דברי האמוראים הראשונים, כמעין "ספר חי". זהו הטקסט שעליו התנהל הדיון בבית המדרש. "השיחה" שעורכי התלמוד מביאים מעולם לא התרחשה מחוץ לעריכה התלמודית, שכן המשוחחים והחולקים הם בני דורות שונים. כך חרזו העורכים יצירה חדשה מדברי קודמיהם. מדרש זה הוא דוגמה ליצירתיות ולמשמעות שבעריכה התלמודית. 

השיחה התלמודית – בין דורות וארצות

רב הונא – הדור השני לאמוראי בבל;

רבי אלעזר – הדור השני לאמוראי ארץ ישראל;

רבי יוחנן – הדור השני, ארץ ישראל;

רבא – הדור הרביעי, בבל;

רב חייא בר אשי – הדור השני והשלישי, בבל;

רב – הדור הראשון, בבל;

רב יהודה – הדור השני, בבל;

רב המנונא – הדור השלישי, בבל;

מסביב לנקודה

•     מהי משמעות הברכה לפני לימוד תורה?

•   האם אנו מברכים לפני לימוד תורה? באיזה אופן, ומדוע?

• מה אנחנו תופשים כלימוד תורה?

5) ברכות כ״ח ב:ג׳-ה׳

משנה: רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה. אמרו לו: מה
מקום לתפילה זו? אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן
הודאה על חלקי.
גמרא: תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלוהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא
אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר
הלכה ואשמח בהם. ביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלוהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא
שמת חלקי מיושבי קרנות […]

סיכום

עם "שריקת הפתיחה" ללימוד המשותף שלנו, מה אתם מברכים בכניסתכם לבית המדרש? מה 'התקלות' שיכולות להיות לכם בלימוד תורה?