הפרידה מהבית

תהליכי עזיבה ופרידה מהבית מתוארים במספר מקורות שונים, מהתנ"ך ומהמדרש, מתיאורי עלייה לארץ ומהשירה העברית החדשה. 'הבית' הוא לעיתים בית ההורים, או קהילת השכנים והחברים, ובפעם אחרת בית המקדש, או בית האדון המחזיק בעבד. מה מרגישים? ומה הרגשנו אנו עצמנו בעת פרידה מבית.

1) יחזקאל פרק ט-יא

הנביא נמצא בבבל, ורואה בתמונת חזון את השכינה האלוהית עוזבת את בית המקדש בירושלים

ג וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו, אֶל, מִפְתַּן הַבָּיִת….

ח וָאֶפְּלָה עַל-פָּנַי וָאֶזְעַק, וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל-שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, בְּשָׁפְכְּךָ אֶת-חֲמָתְךָ עַל-יְרוּשָׁלִָם.  ט וַיֹּאמֶר אֵלַי, עֲו‍ֹן בֵּית-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים, וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה:  כִּי אָמְרוּ, עָזַב יְהוָה אֶת-הָאָרֶץ, וְאֵין יְהוָה, רֹאֶה.  י וְגַם-אֲנִי–לֹא-תָחוֹס עֵינִי, וְלֹא אֶחְמֹל; דַּרְכָּם, בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי. 

פרק י

 יח וַיֵּצֵא כְּבוֹד יְהוָה, מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת; וַיַּעֲמֹד, עַל-הַכְּרוּבִים.  יט וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת-כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן-הָאָרֶץ לְעֵינַי, בְּצֵאתָם, וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם; וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית-יְהוָה הַקַּדְמוֹנִי, וּכְבוֹד אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם, מִלְמָעְלָה

פרק יא

כב וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת-כַּנְפֵיהֶם, וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם; וּכְבוֹד אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם, מִלְמָעְלָה. 
כג וַיַּעַל כְּבוֹד יְהוָה, מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר; וַיַּעֲמֹד, עַל-הָהָר, אֲשֶׁר, מִקֶּדֶם לָעִיר.  

2) מדרש 'איכה רבה', פתיחתא [מתייחס ליחזקאל]

עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה הַשְּׁכִינָה: מִכְּרוּב לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לְמִפְתַּן הַבַּיִת, מִן מִפְתַּן הַבַּיִת לַכְּרוּבִים, וּמִן הַכְּרוּבִים לַשַּׁעַר הַקַּדְמוֹנִי, מִשַּׁעַר הַקַּדְמוֹנִי לֶחָצֵר, מִן הֶחָצֵר לַגַּג, מִן הַגַּג לַמִּזְבֵּחַ, מִן הַמִּזְבֵּחַ לַחוֹמָה, מִן הַחוֹמָה לָעִיר, מִן הָעִיר לְהַר הַזֵּיתִים.

• מסע אלוהים מבית המקדש החוצה: תן הסבר ופרשנות משלך למה שמתאר הנביא יחזקאל.  
• נסה להשוות את הפרק לתהליכים ושלבים אנושיים של האדם העוזב את ביתו.
• תאר איך הרגשת בעת עזיבת בית, או מקום חיים, קהילה, מקום עבודה, בכל אחד מהם?

3) שמות פרק כא

א וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.  ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם.  ג אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.  ד אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת–הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ.  ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי.  ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. 

• מה דעתך על הבחירה שעושה העבד, שלא להיפרד מהבית? מדוע לרוצעו באוזן?
• כיצד עלינו להתייחס כיום לתיאור היחס לעבדים בתנ"ך ובתלמוד? מה הטעם בהם עבורנו?

4) ויקרא כה

ח וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים–שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.  ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם.  י וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. 

[…]  יג בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ. […]   כג וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי הָאָרֶץ:  כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.  כד וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. […]

לט וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר-לָךְ–לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.  מ כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ; עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.  מא וְיָצָא מֵעִמָּךְ–הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ; וְשָׁב אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְאֶל-אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב.  מב כִּי-עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד.

• מה הרעיון של שנת היובל? האם הוא נראה לך נכון? האם אפשר ורצוי לממש אותו כיום?
• שנת היובל מזמנת שיבה הביתה – אל האדמה, אל המשפחה, אל המקור. האם תמיד נכון לשוב הביתה? האם יש מקרים שבהם דווקא היציאה מן הבית, כמו זו של העבד המשתחרר, היא הביטוי האמיתי לחירות ולבחירה חופשית?

5) רות פרק א

א וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב–הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו.  ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים–מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה; וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם.  ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ.  ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת–שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.  ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ.  ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב:  כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב–כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם.  ז וַתֵּצֵא מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה.  ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  ט יִתֵּן יְהוָה לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.  י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ:  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ.  יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי יַד-יְהוָה.  יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.  טו וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.  טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.  יח וַתֵּרֶא כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.  יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי.  כ וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.  כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי.  כב וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים.

• האם אתה מזדהה עם הסיבות לפרידה של נעמי מבית לחם ומעבר למואב?
• המאפיינים של נעמי רות וערפה בפרידה ממואב, ובשיבה לבית לחם – עם מי הלב שלך?

6) רחל בית הלחמי מתארת את עלייתה ארצה

בחודש אלול שנת 1906 יצאנו את פלונסק. הרגשתי שמחה מהולה ביגון התגשמות –

החלומות, ופרידה מערש הילדות ומכל היקר והקרוב לי, תקווה לחיים חדשים וצער על הנשארים. שאלה מעיקה בלב, למה הנכם נשארים בגלות? הרי ארצנו קוראת לכם, מחכה לכם! ופה אתם מסתובבים כנכרים וזרים… ובכל זאת קשה היה להיפרד מכל אלה, שאת כל שנותיך חיית ביניהם ואתם. ביום צאתנו את פלונסק הצטלמנו עם חברים בגן של אביגדור גרין ז"ל. לפנות ערב, לפני הנסיעה, התרכזו כולם אצלנו, בבית סבתא, ומכיוון שהמקום היה צר מהכיל את כולם, פתח ישפה הציוני את דלת ביתו, שגבל עם ביתה של סבתא. מצב הרוח היה נרגש. הכול התרגשו, בירכו, הזילו דמעות… והשתדלו להיות שמחים ולשמוח.

ולפני שיצאנו מן הבית, כאילו ניתן אות וללא כל תוכנית ערוכה מראש, עמדנו כולנו כשפנינו לצד מזרח וידינו מורמות על על ושירה אדירה נתפרצה מלבות זכים: אנו מרימים ידינו כלפי מזרח ונשבעים… התרוממות רוח אפפה את כולנו, כעין תפילה זכה, ובלב טהור הלכתי לקראת הבלתי נודע…

מתוך: קהילת פלונסק מראשיתה עד חורבנה

• מה הרגש הבולט בתיאור הפרידה מהבית: הצער, או השמחה וההתרגשות? 
• מה הייתם אומרים לה באותם רגעים, לו יכולתם לספר לה על המשך ההיסטוריה עד ימינו?

7) שעת פרידה

הנה הם רעיו, בני גילו האהובים והקרובים לו כל כך שיחד אתם בילה כל חייו. יחד אתם גדל ויחד אתם חלם, ועכשיו עליו להיפרד מהם ולהתחיל את חייו מחדש בסביבה אחרת וזרה. ומי יודע אם רעיו אלה, שהוא קשור אליהם כל כך, לא יאבדו לו לעולמים. כמה קשה לו הרעיון הזה. אולם רעיו מנחמים ומעודדים אותו: "יהודה אל תיפול ברוחך, כולנו נבוא אליך לארץ תקוותנו!" ולשמע הדברים האלה מתחזקת בלבו התקווה, להתראות אתם בקרוב שם, על הררי ציון.
והנה הגיעה השעה האחרונה, עוד שעה אחת נשארה לו לשהות בעיר מולדתו עוד שעה אחת נותרה לו לבלות בחברת קרוביו ומכיריו בטרם יפרד מאיתם. 

כמה יקרה וכמה עצובה שעה זו, בדעתך שהיא היא המפרידה בין שתי תקופות בחייך, שהיא גם הגשר שבין שני עולמות שונים זה מזה בתכלית השינוי!
בבוא יהודה הביתה מצא כבר את אבותיו ועתידיו עומדים ומחכים לו. ועיני הוריו כבר דמעו מדמע. לדבר הרבה אינו נותנם לבם הפצוע והכואב. כצוואת שכיב מרע מוסרים לו אך מילים ספורות. באותו הזמן אוחזת גם אותו חולשה וגם מקור דמעותיו שלו נפתח לרווחה. כעמידת פושע נשאר הוא עומד על מקומו בלי נוע, עיניו מושפלות ארצה בלא שיעיז להרימן ולהביט בפני הוריו. אמנם הרבה הרבה היה רוצה לדבר, לפתוח לפניהם את סגור לבו ולשפוך את כל רגשותיו, אולם קשה עליו הדיבור, לשונו דבקה לחכו ואין ביכולתו להוציא אף הגה מפיו. הוא פונה אל ילקוטו, מטלטל את חפציו, עושה את עצמו כאילו עסוק הוא בהכנה לדרך, אבל לאמיתו של דבר אינו רואה כלום מה שלפניו. לבו פועם בחזקה ועיניו דומעות.
כבחיזיון לילה נשמעו פתאום באוזני יהודה צלצול פעמונים על צווארי סוסים והמולת אופנים החשוקים ברזל בהתגלגלם ברחוב המרוצף אבני גוויל. ובמוחו עולה ההרהור שהנה עוד מעט ויינשא ויעלה בסערה למקום פלאי. העגלה עמדה על יד הבית עד מהרה הרגיש בה יהודה וניעור מחזיונה. הכרתו שבה אליו והלמות לבו התגברה.. איזה פחד לוחץ את נשמתו ומרגיש הוא את עצמו כבר בודד, גלמוד, נכרי… לרגע כמימרא התעורר בקרבו רגש של ספק וחרטה על כל המעשה. אילו ידעו הוריו והרגישו את מלחמת נפשו הפנימית באותו רגע כי אז אפשר שהיו מצליחים בדיבור קל להרתיעו מנסיעתו. אך הם לא דיברו כלום אלא עצובים עמדו כולם יחד וכמו לא יכלו לזוז ממקומם. ורק העגלון שבא באזהרתו פן יאחר את הרכבת, הוא שגרם שהנאהבים יתחילו בטקס הפרידה. יהודה יוצא בפסיעות מהוססות וההורים הולכים אחריו בראש מורד כמלווים את המת. שלום לך אמי ושלום לכם אבי ואחי היקרים!, התפרצו הדברים כאנחה מלבו של יהודה. ניכר היה בו שאזר את שארית כוחו בכדי להוציא את המילים הספורות והמצומצמות הללו.

אמו ניגשה אליו ראשונה מחבקתו ומנשקתו בכל כוחה וקשה לה להיפרד ממנו. רוצה היתה האומללה להישאר במצבה זה עד עולמי עד. על לחייו של יהודה יורדות דמעות אם חמות. הוא מרגיש את נפש אמו המרה עליה, ונפשו תתעטף עליו.
שוב פעם מפריד העגלת בצעקותיו שיאחר את הרכבת….
יהודה רואה את אביו באותו יום במצב שלא ראהו מעודו, בפעם הראשונה בחייו רואה הוא את אביו מוריד דמעות, וזה שהביא גם אותו לידי בכיה. בשארית כוחו ובעזרת העגלון עולה יהודה על העגלה ובעוד שפניו מוסבים כלפי הוריו העומדים סמוך לעגלה, יושב הוא כמבולבל ואינו שומע מה שרעיו המלווים אותו מדברים אליו, רק באורח מוכני הוא מניע להם בראשו.
העגלה זזה ממקומה לאט לאט מתרחקת היא מהבית ומשמיעה קול המולה בעוברה ברחוב. כנדהמים נשארו ההורים עומדים דבוקים אל מקומם ואין בכוחם ללוותו עוד. עיניהם נטויות אל העגלה ההולכת ומתרחקת; ברגע זה מביטים הם על בנם יקירם במבט שאי אפשר לתארו במלים. חרש מתפללים הם בלבם: "יהי רצון ויבוא המשיח במהרה ונתראה אתו שם- שם". 

ספר פלונסק עמ' 368, א. יונה/ הפרידה.

• השווה לאברהם אבינו: "לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך…"
• איך נראתה הפרידה שלך מבית ההורים, וממעגל החברים בסביבה בה גדלת? התרגשת? האם היית משנה או מוסיף היום משהו? טקס מסויים, מכתב להורים, לחברים, סרט, טיול…

8) פתחתי את הדלת/ אמיר גלבֹּע

פָּתַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת

וְרַבִּים רַבִּים נִדְחֲקוּ פְּנִימָה לָבוֹא.

פָּרַצְתִּי, לָכֵן, אֶת קִירוֹת חֶדְרִי

לְקַבֵּל פְּנֵי כָּל בָּאַי

וְהָיָה חֶדְרִי מָעוֹן לְקָהֳלַי

וְהָיָה חֶדְרִי הָעוֹלָם.

• האם מוכרת לך אישית ה'בעיה' הבייתית הזאת? ומה דעתך על 'הפיתרון' של המשורר?