תכנון הבית הלאומי- אוטופיות ציוניות

כחלק מהעיסוק בנושא "הבית", נבקש להתבונן בבית הלאומי. הביטוי "הבית הלאומי" מגלם בתוכו את כמיהת העם היהודי לשוב ולהשתרש בארץ ישראל – לא רק כמקום מגורים, אלא כמרחב של חיים לאומיים, תרבותיים ורוחניים. בדף מקורות זה מוצגים חמישה קטעים המציעים פרשנויות שונות לרעיון הבית הלאומי, בין חזון פוליטי לבין חלום אוטופי.

1) הצהרת בלפור

משרד החוץ

2  בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

יש לי עונג רב להעביר אליך מטעם ממשלת הוד מלכותו את הצהרת האהדה הבאה לשאיפות היהודיות הציוניות, שהוגשה לקבינט ואושרה על ידיו:

'ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותעשה מיטב מאמציה להקל על הגשמת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות או הדתיות של עדות לא-יהודיות בארץ ישראל, או בזכויות ובמעמד מדיני של יהודים בכל ארץ אחרת.'

אכיר לך תודה, אם תביא הצהרה זו לידיעתה של ההסתדרות הציונית. 

                                                                                   שלך, ארתור ג'ימס בלפור

להצהרה הסופית שאישרה ממשלת בריטניה קדמו 12 טיוטות, שהיו כולן הצעות של התנועה הציונית לממשלת בריטניה. הטיוטה האחרונה נשלחה על ידי הלורד בלפור, וההצהרה הסופית נשלחה אליו כמעין מכתב תשובה. 

הטיוטה האחרונה ששלח לורד בלפור כללה את הצעת הנוסח הבאה: "ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העיקרון שארץ ישראל צריכה לקום מחדש כביתו הלאומי של העם היהודי". נוסח זה הובא בפני ממשלת בריטניה ולא אושר. 

שימו לב: ליהודים ניתן "בית לאומי". כלפי הערבים מדובר על הגנה על הזכויות "האזרחיות והדתיות" שפירושו זכויות ברמת הפרט ולא ברמת הלאום. מצד שני, זכויות היהודים לא ניתנו רק ב"בית הלאומי" בארץ ישראל, אלא "בכל ארץ אחרת"

הביטוי "בית לאומי" הופיע בהמשך ב1922 בכתב המנדט, שניתן לבריטניה:

"…ההכרזה שניתנה במקור בשני לנובמבר 1917 על-ידי ממשלת הוד-מעלתו הבריטי, ואושררה על ידי יתר מעצמות הברית, לצורך הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, בתנאי מפורש שלא ייעשה דבר אשר יפגע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא יהודיות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי לו זוכים היהודים בכל ארץ אחרת;

הואיל ונתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו; הואיל ומעצמות הברית העיקריות בחרו בהוד-מלכותו הבריטי למנדטורי על פלשתינה;"

המונח המוזכר "בית לאומי" שנכלל בהצהרת בלפור הוא אינו מונח מוכר בפוליטיקה או במדע המדינה. הביטוי אינו נותן מושג מוחלט לגבי מהותה של הישות המדינית היהודית שעתידה לקום בארץ ישראל. ההצהרה מדברת על "בית לאומי" (National home), ונמנעת משימוש מפורש במונחים מחייבים יותר כגון "מדינה" (State), "מולדת" (Homeland) וכיוצא באלה.

• כיצד אתם מבינים את המונח "בית לאומי" ? 
• האם הערבים צדקו כשהתנגדו לבית לאומי ליהודים בפלסטינה ? האם אפשר לחלק את הארץ באופן צודק בין היהודים והערבים? האם הקמת ממלכת ירדן 1922 צודקת בעיניך? האם מדינה פלסטינית בשטחי 67 לצד ישראל יכולה לפתור את ההתנגדות שלהם?
• בהצהרה כתוב 'בית', לא 'מדינה'. האם אפשרי בית לאומי שאינו מדינת לאום, מדינה יהודית?

2) כאן/ עוזי חיטמן

כאן ביתי פה אני נולדתי

במישור אשר על שפת הים

כאן החברים איתם גדלתי

ואין לי שום מקום אחר בעולם

כאן ביתי פה אני שיחקתי

בשפלה אשר על גב ההר

כאן מן הבאר שתיתי מים

ושתלתי דשא במדבר.

כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדי

כאן בניתי את ביתי בשתי ידי

כאן גם אתה איתי וכאן כל אלף ידידי

ואחרי שנים אלפיים סוף לנדודי.

כאן את כל שירי אני ניגנתי

והלכתי במסע לילי

כאן בנעורי אני הגנתי

על חלקת האלוהים שלי.

כאן נולדתי…

כאן את שולחני אני ערכתי

פת של לחם פרח רענן

דלת לשכנים אני פתחתי

ומי שבא נאמר לו "אהלן".

• מה אתה מרגיש ומה חושב על השיר? בחר שורה והתייחס אליה בהירהור או סיפור, הזדהות או ביקורת, תגובה משלך
• איזה שיר אחר הוא מבחינתך שיר מולדת שאתה אוהב ומזדהה במיוחד? מדוע?
• השיר דומה או שונה מהצהרת בלפור ?

3) מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי/ אלחנן ליב לוינסקי (1892)

א.    

ביום ג' חמשה עשר בסיון שנת ה' ת"ת חגותי את חג כלולותי עם רעיתי אשר אהבתי. ולמחרת היום הזה עזבנו את הורינו וקרובינו ואת אוהבינו ונשם לדרך פעמינו – לבלות את “ירח־הזהב” בארץ אבותינו.

ידעתי כי הקורא העברי לא יסתפק במעט זה: הוא יחפץ לדעת: מי אני? מאין אנכי? מה מעשי? ועוד פרטים כאלה הנחוצים לו מאד לדעת. אתאמץ למלאות תאותו.

אנכי הנני מורה שפת־עבר בגימנזיום לנערים ונערות בעיר נ. אשר בסוריה ורעיתי יהודית לבית יוסף אחת התלמידות בגימנזיום ההוא. אבי רב ומורה הקהלות, ואביה בעל אחוזות ונכסים בסביבות נ.– מן הלשכה החמשית עד השמינית למדתיה פרק בספרותנו, ובמשך העת ההיא למדנו לדעת ולהכיר ולאהוב איש את רעהו. וכאשר גמרה יהודית את חק למודה, והיא בת שמונה עשרה, בקשתי את ידה – והשגתיה. והנני מאושר, כי נוסף על יפיה, יפעת בת ארץ הקדם, יפעת עבריה עם עינים שחורות כעורב, היא גם בעלת מדות טובות וכשרונות נעלים, ובכלל כל המדות הטובות שמנאו חכמי ישראל באשה וכל המעלות הטובות שמנאו באשה “חכמי־אומות-העולם” נתאחדו בה, ביהודית, ונוסף על כל אלה עוד מעלה אחת בקודש לה, כי אהבה עזה אהבה את שפתנו וספרותנו.

[…. ] רבות חשבנו על דבר הנסיעה ההיא. מתחלה, את חטאי אני מזכיר, עלתה בדעתנו לעשות את הנסיעה היפה ישר לפריז בירת הצרפתים. כי פריז גם עתה, כמו בימות “זקנינו וזקנותינו”, מרכז החיים במובן הרגיל, מרכז ההוללות, המחול והמודות, ובכלל מרכז של חיים טובים במובן הפשוט, לגמרי פשוט… ועוד עתה קסמים בידיה, ותמשוך אליה את לבות אוהבי חיים מכל העמים והמדינות. ביחוד הנשים לבן נוטה ל“בבל החדשה”. ויהודית, בכל פטריוטיותה ואהבתה לשפת עבר ולכל מרום ונשגב, הלא רק אשה היא, ובסתר לבבה נטתה אחרי פריז, אבל סוף סוף נצח הקדש את החול וגמרנו שנינו לשום לארץ אבותינו פנינו […]

עיקרה של נסיעתנו אמנם לא היתה אלא בשביל תענוג, ובכל זאת חפצתי להוציא גם תועלת ממשית מנסיעתי זו, לערב את הערב והמועיל ביחד. כי בתור מורה שפת עבר, נחוץ היה לי להיות בארץ העברים, בארץ מולדת השפה, בכדי להשביח מעט את ידיעותי. ואמרתי להשתמש בשעת הכושר ההיא לבקר את בתי הספר הגבוהים בירושלים, את האקדמיה העברית ובית חנוך המורים, להתודע אל גדולי המשוררים הימן וידותון ואל הסופרים מר שמואל, בן־גרשון, בן־מנשה ויתר בעלי־הלשון, אשר תהלתם מלאה הארץ. ושלישית, כי בשנה ההיא, שנת היובל, יהיה שער־המצבה בירושלים. זו הפעם הראשונה אשר יראו היהודים את רב עשרם וחכמתם לפני באי עולם, ויתפארו בהשכלתם ובמצבם, במרכלתם ואומנותיהם, באדמתם ובפריה. כל טוב, כל יקר נחזה שמה וכל מי אשר לב בו, כל מי אשר כבוד עמו ואשרו יקרים בעיניו – יבא ירושלימה לשמוח את שמחתה. 

ב.   

באשדות התמהמהתי שלשה ימים וחכיתי עד שתלך “יהודה המכבי”, אניה של “חברת־אניות־החשמל העברית ביפו”. במשך העת ההיא ראיתי את העיר, התבוננתי אל כל מה שראוי להתבונן, ביחוד לכל מה שנוגע לנו העברים. –

העיר גדולה עד מאד ויש רחובות אשר ארכם כשתי פרסאות ויותר. החשמל מפיץ את אורו בכל הרחובות והבתים ולילה כיום יאיר, ומסלת־החשמל עוברת בכל העיר מן הקצה את הקצה. הבנינים כלם יפים עד להפליא ויש כאלה שנבנו משיש הלבן. מספר תושבי העיר, לפי המספרים האחרונים, יותר ממיליון […]

“אשל ירושלים” ברחוב הים הגדול – אכסניא עברית, אחת היותר גדולות ויפות ומתוקנות באשדות. בה תחתיים, שניים ושלישים עם איזו מאות חדרים. ותצטיין מן יתר האכסניות הגדולות בזאת, כי בה עיקר הדבור עברית. ממילא מובן, כי גם יתר הלשונות המתהלכות בעיר ההיא יבינו פה. גם בזאת תבדל מחברותיה, שבית המבשלות ב“אשל” בתכלית הכשרות. עתה אין הדבר קשה כל כך כמו שהיה לפנים, אשר השם “כשר” היה כמו מפלצת לשאינם בני־ברית וגם להרבה בני־ברית. כעת השם כשר “שם תואר” של חבה. השם כשר מורה נקיות עד דק מן הדק; וגם הרבה בעלי אכסניות שאינם משלנו כתבו על שלטיהם: כשר, לא בשביל היהודים, אבל גם בעד אומות־העולם. כי השחיטה העברית מקובלת לכל אחרי שבאו לידי מסקנא, כי היא המיתה היותר נאה וטובה לפי חקי צער בעלי־חיים. ובדיקת הריאה נוהגת עתה בכל בתי המטבחים, יען כי היא סיג לשחפת, ורבים מן האסטנסים באומות־העולם הנהיגו גם מליחת הבשר, כי סוף סוף מאסו בדם… מובן, כי רוב העברים הסרים לאשדות יתאכסנו פה. ואם לא יתאכסנו – יבואו הנה לאכול, וסביב השלחן בחדר “האשל” תפגוש יהודים מכל הארצות […]

 חכמת השיר והזמרה, אשר מאז מעולם היתה נחלת יעקב, ואף בימים הרעים לא הרפה ממנה, צעדה לפנים צעדי ענק במאת השנים האחרונות: מחברי מנגינות, כמו בן אפרים, חזקיהו הלבני ובן ראובן, עשו להם במנגינותיהם שם עולם ובכל מרחבי תבל ינגנו את נגינותיהם. כי השכילו העברים, מאז באו אל המנוחה ואל הנחלה, לאחד את השירה המזרחית בכל עמקותה והרגשותיה עם השירה המערבית ביפיפותה והנה, – “את השירה הקדמונית בכל סודותיה עם שירת העתיד וצפונותיה”.

תמה השירה. על פני גלי הים כמו התגלגלו המלים האחרונות: “דרך לעבור גאולים בלב ים”… עוד אזני השומעים קשובות – והרוח שב לאיתנו, המו גלגלים ויכו גלים, והמכונה כמו תתנפח ותשרוק, והפעמון על התורן האמצעי השמיע את קולו לאות – כי עת האוכל הגיעה!

השולחן היה לגמרי עברי וכל המאכלים מאכלי יהודים! יין דגן כמו בארצות הצפון, חמר חורין וסומקן מחברון ורחבות, דגים ממולאים – כמו בערבי שבתות וימים טובים, נא וצלי – כמו “ושמחת בחגך”, מרק – כמו מאכל כהנים, ירקות משדמות הירדן. מרור – פשוט à la ימררו את חייך… מיני תרגימא מפירות גינוסר, קנוח־סעודה – תפוחי־זהב מראשון לציון וקהוה מבקעת הירדן. בשעת הסעודה נתודעו הנוסעים איש אל אחיו, ולבד מכירינו הרבים מאשדות נוספו לנו עוד חדשים. מהם “זוגות חדשים”, שנוסעים כמונו לבלות את “ירח הזהב” בארצנו […..]

ויען שהיו הרבה זוגות, שעוד לא עברו עליהם שבעת ימי המשתה, הנה ערכנו פה “שבע ברכות” כדת. הרב הגאון הווילנאי, ברך על הכוס, ואחד מבני החבורה הפליא לנגן את שבע הברכות. אחרי הסעודה נסבה השיחה על דבר המנהג לחוג את “ירח הזהב” בא”י ויספר לנו רב החובל מר יונה בן אמתי, כי המנהג המתוקן הזה מתפשט לאט לאט בכל מקומות מושבות היהודים […..]

אז בשנות החמשים למאה הקודמת, כאשר התחוללו פרעות וגזרות נוראות על היהודים בארץ הצפון, נדדו רבים מהם לא”י ולארגנטינה. ויש משפחות אשר האח האחד נסע מזרחה והשני מערבה. כעת אמנם הנם הקולוניסתּים הראשים ממיוחסי א"י והיהודי הארגנטינאי לכבוד יחשב לו, אם יעלה בידו להתחתן עם אחד האצילים ההם. הנה כי כן יתאחדו מזרח ומערב, ואחינו הרחוקים בהיותם בקצוי תבל – מרחוק יזכרו ויעלו על לבם את ארץ אבותינו, וירושלים היא עתה כמו מטרפולין של ארגנטינה. –

ובכל זאת – אמר הפרופיסור רבי ישעיהו מצפת – לא נוכל להצדיק את אחינו הרחוקים האלה ולאמר כי טוב יעשו בזאת שפוסחים על שתי הסעיפים: הנם בני ארץ־ישראל – וידורו בארגנטינה. הן זה דרך עמנו מאז, אשר בכל נטיותיו הרוחניות לארץ קדשנו, בכל זאת הוא מתרחק ממנה. בודאי טוב מאד, אם אחינו הרחוקים האלה מתקרבים לא”י ומתחתנים במיוחסיה, אבל טוב יותר אם הם בעצמם ידורו פה. כי מי יודע מה ילד יום. ואמת הדבר, כי בשנות החמשים האחרונות צעדנו לפנים צעד גדול – אבל עוד רב הדרך לפנינו. ועוד מקום רחב להרבה מאחינו פה [….]

ד. 

האכסניה הצפונית, אשר אני עם רעיתי סרנו שמה, היא במגרש השלום, בטבּור העיר. כל החדרים היו מלאים אורחים, כי בגלל שער־המצבה רבו האורחים, הבאים מכל עברים במסלת־החשמל ובמגדל הפורח ודרך הים. מחלון חדרי, במכפלה הרביעית, נראתה העיר בכל יפיה: שם מעבר מזה, הים בכל גאונו ושאונו, ושם קדמה – גני יפו, מקוה ישראל וראשון לציון עם גנותיה ופרדסיה; ושם הלאה – הרי יהודה, מכוסים בזיתים וחרובים. לשמאלה – עמק השרון, פתח תקוה, יהוד, מיכאל, חובבי ציון, חדרה, באר בנימין, נחלת בנימין. לימינה – אשל אברהם, שדה מנוחה, בית יעקב, גבע. כל אלה כפרים ומושבות אשר כגן ה' המה לפנינו. וברחוב המגרש ממולי – בית הכנסת הגדול, הישיבה הגדולה, האקדמיה ללמודי הים, בנין גדול מאוד מצוין בסגנונו עם כפות ומגדלים וגולות ואכסדראות, בנוי משיש לבן וחומר ים המלח, ו“דגל ישראל” מתנוסס על כפתו העליונה, ההנהגה הכללית של “האניות בים התיכון”, בית האוצר, בית מועצות העיר. כל אלה בנינים יפים ונחמדים, תערובות הסגנון המערבי והערבי, ועל כל אלה – אילנות הנותנים צל וריח עדנים. כי פתח פה הטבע את אוצרו הטוב וירק את הברכה בשתי ידיו.

מגרש השלום, המגרש היותר גדול ויפה בכל העיר. סביבותיו בנינים יפים ובתוך גן נחמד, גן הנדיב. תמונות ופסילי אבן אין, בכל ערי העברים לא נראה אותם, כי לא יגשמו היהודים את גבוריהם בתמונות של אבן או חומר, אשר סוף־סוף רק גלמים אלמים הם… ותחת זאת רבו פה מזרקי מים יפים וטובים, אשר יתקנו את האויר ויטהרו ויזכו אותו.

“מגרש השלום”, “רחבת השלום”, “שוקי השלום”, כמו שנודעתי אחרי כן, יש בכל עיר ועיר, גדולה או קטנה, וגם כפרים ומושבות נקראים בשם שלום, כי השלום “חותמו” של עמנו הוא, שלום בחוץ ושלום בבית. כי היהודים עם אוהב שלום מעולם, וזה כל חפצו ומגמתו רק לחיות בשלום ובאחוה איש את אחיו ואת יתר העמים. 

ביפו, כמו שאמרתי, ששה מתבי עת: “המודיעים מיפו”, “קול העם”, “המגיד מיפו”, “השרון”, “חדשות מיפו”, “המאה השמינית”, כל אלה מכתבי עת כלליים לשאלות הזמן, לספרות ולפוליטיק, – לבד מכתבי עת מיוחדים לאיזה ענינים למודיים, כמו: “קול הים” מוקדש לעניני הים ו”עובד אדמה" לעבודת האדמה, וכדומה. הנכבד בכתבי העתים – הוא “השרון”. לפי חצוניותו הוא כעין ממכתב העת “אחוה” בפריז: ששה עלים שלמים מקופלים, אבל בתכנו משונה לא מעט ממנו, כי כל אלה הליצנות והרכילות ולשון־הרע ונבול פה וספורים בדבר מעשי־תעתועים ושיחות קלות שבין אוהב לאהובתו, ופרטי־כל של משפטים ידועים… – בכלל כל ההוללות, שעולם הצרפתים מלא מהן, לא תראה ולא תמצא במכתב עתים עברי. כי הספרות היא מעין החיים, וכמו ששונים החיים הצרפתים מן החיים העברים, כן שונים הם גם מכתבי העתים…..

וגם הפעם בבואי ליפו – קראתי והתבוננתי אל חלק המודעות, והחלק הגדול הן מודעות היובל.

הפכתי את הגליון והנה מודעות רבות. אבל כמה שונות הן ממודעותינו!

ראובן ההררי יודיע, כי מפני היובל שבה אחוזתו, אשר בכפר “תמר”, לבעלה הראשון, ומבקש הוא כעת לקנות אחרת לחמשים שני תבואות. כל החפץ למכור יודיע אותו. שמעון הגבלי יודיע את בעל אחוזתו, או, אם מת הוא, את יורשיו, כי יבואו ויקחו ממנו את אחוזתם או ימכרוה לו עוד הפעם. – יורשי לוי השכמי יודיעו, כי אחוזתם אשר בסביבות גדרה, שהיתה עד כה נחלת מר־גמליאל, לרגלי היובל יצאה מרשותו ושבה להם, וכל החפץ יוכל לקנות אותה למספר שני תבואות…..

המדפיסים המו“ס “משה ואהרן” בירושלים מודיעים כי יצא לאור בדפוס יפה ומשובח על נייר גויל ספר החשמל, המבאר בארוכה תורת החשמל לפרטיה, על פי מצב החכמה בימינו אלה, מאת הפרופיסור לחכמי חרשים יהורם. מחיר הספר חצי שקל. – כתבי הקדש עם ציורים נפלאים מעשי ידי הצייר המהולל שלמון ממשרקה, ועם פירוש הרב הגאון הפרופיסור שלמה בן יצחק, חמשה כרכים בכריכה יפה ומהודרה. מחירם עשרה שקלים. – המו”ס שמעיה ואבטליון מודיעים כי יצא לאור ש“ס עם כל המפרשים מן רש“י עד פירוש הפרופיסור בצפת ר' סעדיה גאון. – מפת ארץ ישראל מדויקת עד מאד, מימות כתבי־הקדש עד היום הזה, הוצאת מחלקת ידיעת־הארץ בהאוניברסיטה בירושלים. מחירה שקל. על נייר גויל – שקל וחצי. – תולדות הספרות היפה מן אברהם מאפו עד היום הזה, מאת אברהם העברי, מורה בבית־הספר הגבוה ביריחו. – האש והמים במכונת הקיטור, דרשות הפרופיסור שם־טוב בעציון־גבר. – החלק הארבעה עשר מדברי ימי עמנו יצא עתה לאור, מחירו שקל. הוצאת בן־דוד מו“ס ביפו. – “שקספיר וכתבי־הקודש”, חקירות ובאורים, מאת שמעון כספי, משגיח בית החזיון בירושלים. – האנציקלופדיה העברית מהדורה חדשה עם הוספות ותקונים רבים תחת השגחת הפרופיסורים זרחי ושמשי. חלק כ”ה. מן מוריה עד משה, יצא לאור עם מפות וציורים ותמונות רבות. להשיגו במחיר שקל אצל כל המו“ס במדינה ובחוץ־לארץ. – תורת הרפואה בהאוניברסיטה בירושלים, בחמשה חלקים. מחירם שני שקלים…… 

מכל אלה נודע לי, כי עם־הספר קורא ספרים וקונה ספרים.

מכל אלה המודעות תארתי לי תמונת חיי עמנו בארץ אבותינו. גם אם לא אגיד לכם תדעו, חביבי הקוראים, כי התמונה ההיא מצאה חן בעיני…

ואחרי אשר נחתי מעמל הדרך, יצאתי לראות את העיר. –

בהשקפה ראשונה, לא תבדל יפו הרבה מאשדות ויתר ערי החוף. רק בזאת תבדל, כי על אדמת העברים עומדות רגלינו: השפה המדוברת היא העברית, המשפטים השוררים – משפטי העברים

ה. 

[…] בבית מר נחשון מצאתי אוצר גדול ורב של ספרים שונים, ביחוד מהמאה האחרונה, וספרות גדולה של עבודת האדמה וידיעת הצמחים והנטעים בלשונות עברית, רוסית, צרפתית, אנגלית ואשכנזית, לבד ש“ס ופוסקים וכתבי הקודש המצוים בבית כל איש יהודי, ושלשה מכ”ע וזורנלים מירושלים ומשכם. ביתו בית ועד לכל חכמי הסביבה, אליו יבאו ולשכנו ידרשו. – כלתו מרים מנגנת על הפסנתר באופן נעלה מאד, ואחרי התה בערב נגנה לפנינו איזה קפיטלים מתהלים, מערבית “ליל ט”ו באב" משירי הלוי, קדימה (מארש) “עלו ורשו” משירי הכהן, ושברים מזמרת “דבורה וברק”. ומרים אשה יפה עד להלל. כל היום היתה טרודה בעבודתה בבית ובגן ובחנוך הילדים; ולעת הערב החליפה את שמלותיה ותרחץ את ידיה ופניה ותבלה את העת במסבת רעים, ותנגן על הפסנתר ועל השמינית, ובתה ילדה בת עשר שנים עוזרת על ידה.

בבית נחשון הכרתי את המורה הראשי אשר בבית־הספר, והוא גם רב הקהלה. – עפ"י בקשתו ובקשת מר נחשון הלכתי אתם ביום המחרת לבקר את בית הספר. –

הבית בנוי כמו רמים בקרן בן שמן על צד ההר, וסביבו גן יער גדול, ובו כל עץ עושה פרי ואילני סרק. ושלשה צמד אדמה לבית הזה. כמאה נערים ותשעים נערות ישמעו בו לקח. סדר הלמוד: תורה – חומש וקצור רש“י, נ”ך עד גמירא, דקדוק השפה, כתיבה יפה, אחת השפות הזרות, חשבון עד אלגברה, ראשית כללי המדידה, ראשית הבנה בגמרא, דברי ימי עמנו, גלילות א"י, ראשית ידיעת הנטעים והצמחים ועבודת האדמה. ארבע שנים יעשו התלמידים בבית הזה, וממנו יש אשר יבאו לבתי ספר הבינונים אשר בערי הגליל. נסיתי את הנערים והנערות והתפלאתי על ידיעתם הרבה בדקדוק השפה ונתוח הלשון [……]

קשתה עלי הפרידה מכפר שלום ומר נחשון וביתו. כפר שלום היה הכפר העברי הראשון, שהתאכסנתי בו. לשמע אזן שמעתי ובמ“ע קראתי, כי יש עברים יושבים בכפרים ועובדים אדמתם, ובעיני ראיתי רק עתה כפר עברי בארץ העברים ועברים עובדי אדמה במלא מובן המלה. לא שבעה עיני מראות את חיי היהודי על אדמתו. פרשות שלמות מתנ”ך כמו חיות נצבות לפני… כי יתאמצו היהודים לחקות בכל את חיי העברים הקדמונים, בתומתם וישרם ונוסף על כל אלה קבלו גם הברק וההוד של הנמוסים החדשים. כל הטוב הכתוב בתנ“ך על דבר אבותינו הקדמונים, וגם כל היפה לעין, כל הסדרים והנמוסים והלכות דרך ארץ של אירופה, נתאחדו ביחד בחיי העברים. – האכר – אכר לכל פרטיו ודקדוקיו, יעבוד אדמתו בזעת אפו, יחרש וישדד, ויחד עם זה הוא מלומד ובעל נמוס ומנהגים יפים, וכל רואה אכרינו יכירים כי הם זרע ברך ה’… את “הגסות” בדברים ובמנהגים שנראה אצל אכרי יתר העמים – לא נראה בבית ישראל. – כי בני יעקב יין ושכר ויי”ש לא ישתו, ולא יתהוללו בחוצות ולא יתגעשו ולא ירבו בבתי המשקאות – זאת מובנה לכל. בימים הרעים, בימי הגלות, לא שתו היהודים לשכרה, בכדי לפכח את צערם, כמו שיעשו אומות העולם במקרים כאלו, ומה עוד עתה – בימים הטובים. עם של נזירים, עם הפלאות הוא עמנו בכלל [….]

ו.

שכם עיר הפלך, ובה מושב שר הפלך שמוע בן זכור, בית־דין הגליל, הישיבה הגדולה. תושביה יותר מחמשים אלף, רובם עברים, אבל יש גם מבני הנכר. המסחר גדול בה עד מאד ביבול האדמה ופרי הגן. גם בית מטוה משי בה ועוד בתי מלאכות שונות. החוצות מרוצפות בחומר סדומה יפה וחזק, ושמש החשמל תאיר לעיר בלילה, ומזרקי מים ותעלות ומסלת הברזל בתוכה. שכם תצטיין בגנותיה ופרדסיה, עד כמעט שלא נדע אם בעיר או כפר הננו. משני עברי הרחוב גנות ופרדסים ולא יראו הבתים. החוצות והרחובות כמו גני הטיילים, רק שמש החשמל בלילה ומסלת־הברזל העירונית וחומר המרצפה וההמון הרב בחוצות המה יתנו עדותם כי בעיר גדולה אנחנו.

בשכם יש גם מבצר. ואף כי שלום לעמנו עם שכניהם ואין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם פנימה, בכל זאת ליתר תוקף ועוז בנו גם מבצרים ומצודות, כי מי יודע מה ילד יום. פקיד המצודה, מר אביעזר הענתותי, הראה לי את תבנית המצודה, את הסוללות והצריחים והמערות והמחילות והמגדלים, גם הראה לי את המשמר אשר במצודה. אנשי הצבא, על פי הרוב, ילידי הפלך, הצטיינו מאוד בתארם, ביפים ובקומתם. עבודת הצבא בארץ־ישראל, כמו בכל התבל, כללית. כל בחור מבן עשרים שנה ומעלה יעבוד בצבא וגורל יוטל ביניהם מי יעבוד ומי ישוב הביתה, כי רק אחד אחוז למאה יעבוד ותשעים ותשעה מהם ישובו לביתם, בס“ה יש בא”י ארבעים אלף שולף חרב. משך עבודתם שנה, וגם במשך השנה ההיא, לעת הקציר והבציר, ישובו לביתם מעבודתם. עד הנה אמנם עוד לא נלחמו היהודים מלחמת תגרה – ורק מלחמות קטנות עם הבדוים בערבות פארן. כי שלום לישראל מכל עברים, שלום בחוץ ושלום בפנים הארץ, ובעת אשר אירופה כלה כשדה קטל היא, מלחמה פנימית, מלחמת הרכוש והעבודה בשעריה, ואין לך יום שלא ישמע בו קול חרב וחנית ומלחמת האזרחים, פה יד העובדים תקיפה ושם יד בעלי הרכוש רוממה – וגם באמיריקה הצפונית אשר קימו וקבלו עליהם מלכות בילאמי ובטלו לגמרי את הרכוש וקנין היחיד, וכל הארץ עם כל קניניה קנין האומה היא, והממשלה הלאומית היא האדון האחד בעל הרכוש, נותן העבודה, וכל עמי הארץ הם עובדים ופועלים, אשר כשנות עבודת הצבא, כן גם עבודתם – גם באמריקה אין נחת. כי יריבו הערים והכפרים ובעלי האומניות איש באחיו. ואף הכפר היותר קטן יבקש בכפרו את כל המוסדות והתקונים אשר בערים הגדולות. וגם בחלוקת העבודות והמשרות ריב ומדנים. מה שאין כן אנו בני ישראל. תפשת מרובה לא תפשת – חק־הזהב הזה יקיימו בני ישראל, ולא יבקשו אמצעים אחרים איך להגדיל את אושר בני האדם; רק קיימו ויקבלו עליהם את תורת משה, תורת־החיים. האדם הוא בשר־ודם ותמיד יתאו לרכוש ואי אפשר לו לבטל את הקנינים הפרטיים. תורת משה לא לקחה את אמת הבנין בשתי קצותיה לאמר: או הכל או אפס, או אין רכוש כלל או יש רכוש גדול בידים מעטות; רק נתנה לו גבול וקצב, מדה ומשקל. ועל פי התורה ההיא, אין עניות יתרה ואין עשירות נפרזה בחבל היהודים, תאות היחיד לשרת הן נתנה לו: הנה הארץ לפניך; עשה עבוד, סחור ותעשר, אבל עד חק וגבול ואל תסיג גבולות אחרים.

המקור הראשי לעושר – האדמה, נחלקת לכל במדה ישרה, אין מרבה ואין ממעיט, מספר ידוע של מעניות לגלגלת. ואם לפעמים על פי משפט הירושה ומקח וממכר יש כי יתאספו בידי האחד כברי אדמה גדולה ובא היובל ושב עוד הפעם איש איש אל אחוזתו ואל נחלתו. הנה כי כן אין האביונות, אין איש בלא קרקע ואין גם עבדות. כי מקור העבדות בקבוץ הקרקעות ב“ידים אחדות” ולא בעלי הרכוש כבשו את פועליהם לעבדי עולם, כי אם בעלי הקרקעות. ולבד החק הכללי, הראשי הזה יש עוד חקים פרטים, כמו לקט שכחה ופאה, ועוד. 

[…..] הר הזיתים איננו עוד מקום הקברות אבל – הר הזיתים באמת. מה נפלא ונהדר ההר הזה! על ראשו בית מצפה הכוכבים המהולל, כי קימו וקבלו עליהם כל חכמי תבל לחשוב את קו־האורך הראשון מירושלים וייסדו שם בית מצפה כוכבים כללי. ומסביב לירושלים גנות ופרדסים והיכלי קיץ לשרים ופרתמים, ועגלות הברזל יוצאות ובאות ואורחים לאלפים חדשים לבקרים יבאו, ותרב התכונה בעיר.

ירושלים היא מרכז כל התבל, בטבורו של עולם… ביחוד היא מרכז עולם היהודים. בחוצותיה תראה ותפגש את כל בני עמנו מכל ארצות פזוריהם. ביחוד בתי־הספר הגבוהים בירושלים הן מרכז התורה, החכמה והדעת לכל אחינו שבגולה. תלמידים לאלפים ינהרו אליהם מכל קצוי תבל לשמוע לקח בכל ענפי התורה והדעת, ומירושלים תצא תורה וספרות לכל באי תבל.

אפס כי הבית טרם נבנה, וכותל המערבי על עמדו בחרבנו יעמד. אות הוא לישראל כי עוד לא בא יום גאולתו, וכי עליו לחכות ולחכות עוד אף אם יתמהמה…

• מה לווינסקי חזה יפה, ומה פיספס ולא שיער ?
• האם ההווה נראה יותר טוב ומרשים או פחות טוב מהאוטופיה שלו?
• מה אתם חוזים לעתיד, בעוד מאה או מאתיים שנה? האם אתם יותר אופטימיים או פסימיים?

4) “אלטניילַנד” / אחד העם

זהו מאמר תגובה ביקורתי של אחד העם על פרסום ספרו של הרצל 'אלטנוילנד', 1903. אחד העם היה הוגה הזרם של 'ציונות רוחנית-תרבותית', וחשב שהישוב בארץ יהיה 'מרכז רוחני' לכל היהדות שרובה תישאר בתפוצות הגולה. בעיניו הרצל טועה בחזונו המדיני ובדימוי החברה היהודית שתתפתח בארץ בעתיד, וחושף את החולשות של 'הציונות המדינית'. בעוד אחד העם מציע 'מדינה יהודית' בתרבותה, באופייה ושפתה וערכיה, 'מדינת היהודים' שבחזון של הרצל אינה 'יהודית' מספיק בעיני אחד העם

אכן נודע הדבר!

כמה פעמים, מעת שנולדה הציוניות המדינית, שאלה זו נשאלה וחזרה ונשאלה: ומה אם יהיה ה„טשַרטר“ כתוב וחתום [טשרטר – רישיון שניסה הרצל להשיג מהטורקים למדינה יהודית] – התיפתר אז באמת „שאלת היהודים“ בשלמותה“, כמו שמבטיחה הציוניות הזאת?….

כאמור, לא זכינו עד כה לתשובה ברורה על שאלה זו. ד"ר הרצל נתן לנו אמנם במחברתו „מדינת היהודים“ ציור כללי ממהלך ה„גאולה“ וקבוץ גליות, אבל ציורו זה, שנכתב עוד „בתקופה שלפני ההיסטוריא“, לא הספיק כלל להניח את הדעת, בהיותו אך „אוטופיא“ מפשטת, חוץ למקום ולזמן. כי לא החליט עוד אז ראש הציוניים באיזה מקום תוסד ה„מדינה“ וכמה זמן דרוש להתישבותה. במקום אחד הוא מרמז אמנם, כי מסע העם למדינתו ימָשך „אולי עשרים שנה “, אבל מיד הוא מוסיף: „ואולי יותר“. בכלל היה כל אותו הציור גם בעיני ה„מדיניים“ רק כנסיון ראשון „לקרב הדבר אל השכל“, ולא קבעו בו מסמרות. גם המנהיג עצמו הרגיש, כנראה, כי במחברתו זו לא יצא ידי חובתו, ולכן החליט לכתוב ספר חדש, שבו יבואר בפרטות, איך הוא מצייר לעצמו הגשמת האידיאל שלו עתה, אחר הקונגרסים והפרוגרמא הבזילית, אחר שהמדינה הציונית „מחויבת“, על פי ה„פרוגרמא“ להיות דוקא בציון… והספר הזה, שעבד בו מחברו, לפי הודעתו, שלש שנים, יצא עתה לאור.

וכה נודע הדבר, על פי הספר החדש הזה, כי לא מן השפה ולחוץ מבטיח מנהיג הציוניים להעביר „שאלת היהודים“ מן העולם על ידי קבוץ־גליות לארץ ישראל; כי באמת ובתמים הוא מאמין באפשרות הדבר, ודוקא במשך עשרים שנה בדיוק: ספק שלו לפנים נעשה לו עתה ודאי…

„אם רוצים אתם בכך, אין זו בדותא“ – כך כתוב על שער הספר, וגוף הספר הוא רק פירוש רחב ומפורט לדברים אלו, בהראותו כל מהלך הענין באופן בולט, פשוט וקל, כאלו אנו רואים הכל בעינינו. וכדי להוָכח, ש„אין זו בדותא“, אין אנו צריכים אלא לצייר לנו בדמיוננו, שאנו עומדים עתה בשנת 1923, כלומר עשרים שנה אחר קבלת ה„טשַרטר“ (כי גם זה צריכים אנו לצייר לנו בדמיוננו, שהטשרטר נתקבל בעוד כשנה מהיום, בראשית הסתו שנת 1903), ולהתבונן לאחור אל מהלך העבודה מראשיתה, לפני עשרים שנה, עד הַגיעה לקץ מטרתה, לאותו המצב המאושר שאנו בו „עתה“, בשנת 1923…..

את האושר הזה שלאחר עשרים שנה מתאר המחבר בכל הפרטים, וכדאי הוא הדבר שנתבונן בו מעט, כדי לדעת, איך מצייר­ לו מנהיג הציוניים את „ימות המשיח“ העומדים אחר כתלנו.

אין צריך לאמור, שהמצב האיקונומי והחברתי בארץ ישראל מרומם על כל תהלה. כל ההמצאות הטכניות והיותר מועילות וכל הסדרים החברתיים היותר מושכלים נקבצו ונתאחדו בארץ הקטנה הזאת, להפליא עין הרואה. אבל רק בהשקפה ראשונה יֵראה כל זה כחדש ונפלא. באמת מי שיסתכל היטב ימצא (על הרעיון הזה חוזר המחבר פעמים אין מספר, כאלו בו תלוי כל „כבודו“ של הספר…), כי לא חדשו כאן היהודים כלום ולא הוסיפו משלהם כלום; רק מה שראו מפוזר ומפורד אצל עמי ההשכלה של אירופא ואמיריקא – אותו חִקו וחברו יחד. ולא מפני שחכמים הם מיתר העמים השכילו לחבר כל זה יחד, אלא מפני שנקל היה להם הדבר יותר מאשר לעמים אחרים. לפי שהללו היו „מוכרחים לשאת משא שהעמיסו על עצמם אבותיהם“ וכל חדש היה פוגש אצלם בישן, שלא נתן לו להתפתח ולתפוס מקומו הראוי לו. אבל היהודים פה, אע"פ שגם הם „הוכרחו לקשור את ההוה בעבר“, בכל זאת יסדו חברתם החדשה בלי „סבל הירושה“ ויכלו לקבל בלי מעצור כל דבר טוב שראו אצל אחרים, מלבד זאת היו היהודים גם מצד אחר מוכשרים יותר לבחור את הטוב מכל מקום: כי לזה הכשירום „צרותיהם המוסריות, נסיונותיהם האיקונומיים והקוסמופולוטיסמוס שלהם“…

ולפי שכל מה שיש בארץ ישראל לא בארץ ישראל נברא ראשונה, אלא באנגליא ואמיריקא, בצרפת ואשכנז, לכן הכל כאן שייך לא לישראל בלבד, אלא לכל העמים, והיסוד העיקרי של החברה החדשה הוא מפני זה: בלי הבדל דת ולאום!. העיקר הגדול הזה הוא „הרוח החיה“ בכל הספור, והוא נשנה וחוזר ונשנה כמעט בכל פרק בהתלהבות ובאריכות יתירה, עד שבהכרח יתעורר חשד בלב הקורא, כי כל מה שטרח המחבר לא טרח אלא „בשבילם“ שיראו ויוכחו „הם“, כמה נאה היא „ציוניות“ זו …

ואמנם צריך להודות, כי היהודים של החברה החדשה קימו את העיקר הזה בכל מלואו „במסירת נפש“ ממש, כלומר, ש„נפשם“ הם כמעט אינה נראית בחברתם, מרוב השתדלות לפנות מקום לנפש אחרים, „בלי הבדל דת ולאום“. וכדי להוכח בזה, אין לנו אלא לילך עם המחבר למקומות שהוא „מוליך את גבוריו“ ולהטות אוזן לשיחותיהם.

ואנו באים ראשונה לחיפה, שהיא אחת הערים המרכזיות של החברה החדשה. ברחובות העיר אנו רואים ערביאים, פרסיים וגם בני חינא, אבל יותר מצוים אנשים לבושים בגדי אירופא, והעיר בכללה עושה רושם של עיר אירופאית. בדרך מן החוף אל העיר אנו שומעים, כי בכל ערי הארץ נמצאים בתי תפלה של נוצרים ומושלמנים, ופה בחיפה, וכן בשאר ערי החוף – גם של בודיסטים וברהמנים. עוד מעט יוצא לקראתנו רֶשיד־בֵּיא, איש טורקי, שגם הוא חבר להחברה החדשה וידיד נאמן לדוד ליטוואק – אחד מראשי החברה, ההולך עמנו עתה להביאנו אל ביתו. על ברכתו של דוד בטורקית משיב לו רשיד ברכה באשכנזית. מזה נראה, כי האשכנזית היא לשונו של דוד גם בחיפה, כמו שהיתה לשונו לפנים בווינא עיר מולדתו. בכלל אין אנו מוצאים בכל הספר תשובה ברורה על „שאלת הלשון“ ואין אנו יכולים להגיד, איזו היא הלשון השלטת ב„אלטניילנד“. אבל מתוך רמזים שונים הבאים אגב אורחא אפשר ללמוד, כי ההמון בכפרים וגם בערים משתמש בזרגון האשכנזי שהביא עמו מן הגולה, והמשכילים – בלשונות אירופא, ביחוד באשכנזית, שהיא לשונם של המנהיגים…

בחיפה יש כמובן, בתי ספר טובים, ומרים, אחותו של דוד, מלמדת צרפתית ואנגלית באחת הגימנזיות לנערות. אם מלמדים שם גם עברית ושאר ידיעות היהדות – לא נודע לנו. כי מכל הענינים הנוגעים לחנוך לא מצא דוד מה לספר לנו זולתי זאת, שמשתדלים לחזק גופם של הילדים על ידי משחקים שונים, כמנהג אנגליא.

גם בתי תיאטראות נמצאים בחיפה במספר הגון. יש תיאטרון אשכנזי, צרפתי, אנגלי, איטלקי וגם – ספרדי! אבל נוסף על כל אלה יש גם תיאטרון „לאומי“ – וזהו המוסד ה„לאומי“ היחידי שמראה לנו המחבר בעיר הזאת – ובו מציגים מחזות מדברי ימי ישראל, כנראה, בלשונות אירופא. מלבד זה יש גם תיאטראות להמון העם, ששם משמיעים בזרגון דברי ליצנות שאינם מצטיינים בטוב טעם. ואם אוהבים אתם את המוסיקא יותר מן הדרַמא, תלכו לבית־ה„אופירא“ ותשמעו יצירות מוסיקליות יהודיות, שרבו בשנים האחרונות. אבל הזהרו להכין לכם תחלה בתי־ידים לבנים, כדי שלא יקרכם מה שקרה לה„גבורים“ שלנו, שהוצרכו לעמוד על דרכם אל האופירא, בשביל לקנות בתי־ידים לבנים. כי בלי בתי־ידים כאלה לא מן הנימוס הוא לבוא את האופירא בחיפה, כמו בפאריז…

ובחיפה, כמו בשאר ערי א"י, נמצאים גם כתבי עת גדולים. ובכל שאר ענפי העבודה בהחברה החדשה, נוצרו גם רוב כה״ע על יסוד של שותפות והם קנינם של החותמים עצמם. הם נועדו להרחיב את הדעת ולשעשע את הנפש; הם משמשים לצרכי המסחר וחרושת המעשה וגם למדע ולאומנות. אם יש לכתבי העת האלה גם תכונה יהודית כל שהיא מאיזה צד? אם יש בהם מקום גם לשאלות מיוחדות ליהודים בשביל שיהודים הם, ואיך מתיחסים כה״ע בארץ ישראל לשאלות כאלה – כל זה לא נודע לנו, כמו שלא נדע גם כן, באיזו לשון ערוכים כתבי העת, ואם יש בא״י, לפחות, מכ״ע אחד בלשון עברית. –

זו היא כל הקולטורא היהודית שאפשר לראות בחיפה [….]

על דרכנו אנו מגיעים למקום שעמדה עליו העיר צפורי, וכאן העגלה מתעכבת זמן מה. לא לשם הזכרונות ההיסטוריים שלנו הקשורים בעיר זו, שהיתה, כידוע, אחד ממרכזי היהדות במאות שלאחר החורבן. מן הזכרונות האלה אין איש מן הנוסעים יודע דבר. מרים, המורָה בגימנזיא יהודית בחיפה, יודעת לספר רק זאת, כי לפנים עמד כאן בית־תפלה לנוצרים, שהיה מוקדש לשם אבותיה של אֵם המשיח, אשר, לפי ההגדה, היו מגרי העיר הזאת, ועתה יש כאן בית־תפלה חדש לנוצרים רוסיים, שייסדו להם קולוניות מסביב לצפורי. הכהן הרוסי, המכהן בבית־התפלה הזה, הוא גם הוא ידידו של דוד, ועל כן נתעכבנו פה, כי הלך דוד לקרוא גם אותו אל ה„סדר“…

וכה ראינו כבר בדרך מסענו גם כפרים ערביאים, גם קולוניות נוצריות וגם בתי תפלה לכל הדתות, אפילו לברהמנים, – אך סוף סוף אנו מגיעים גם לכפר יהודי ששמו „ניידורף “. פה תעמוד האורחה שעות אחדות, כי הימים ימי בחירות לה„קונגרס“, ודוד ומרעיו רוצים להטות לב בני הכפר לצד המפלגה הליברַלית, שהם עומדים בראשה.

„הידד!“ – קוראים בני הכפר לכבוד האורחים. וזאת היא הפעם הראשונה מאז באנו ל„אלטניילנד“, שתגיע לאזננו מלה עברית (אם לא נביא בחשבון את ה„שקלים“ ששלמו בני חבורתנו בחיפה בעד בתי־ידים לבנים, בלכתם אל האופירא). אבל המלה הזאת הראשונה היא גם האחרונה בפי בני הכפר היהודי. ילדי בית הספר אמנם שרים שיר־ברכה לכבוד האורחים בעברית – כך מודיע המחבר – והאורחים מחויבים לשמעה בעמידה. אך כל השיחות והדרשות של הגדולים, שאנו שומעים אחר זה, הן כלן בזרגון או באשכנזית צחה. בזרגון משתמשים, כמובן, האכרים, ובאשכנזית – דוד וחבריו. כנראה, משמשת העברית גם ב„אלטניילנד“, כבארצות הגלות, רק לתפלה ולברכה. –

והמריבה חזקה בין המפלגות, סבתה היא לא איזו שאלה פנימית של היהדות – לשאלות כאלה אין אף רמז ב„אלטניילנד“ – אלא עוד הפעם אותו העיקר של „בלי הבדל דת ולאום“. הרב ד״ר גייער, שהיה לפנים אחד מן הרבנים המתנגדים לציוניות, וממילא מובן, שכולו ערמה ושקר ואין לו בעולמו אלא תועלתו הפרטית, – הרב הזה, כשראה הצלחת הציוניות והתיסדות החברה החדשה, בא גם הוא לכאן ונעשה „פטריוט“ קנאי, ועתה הוא מעורר את היהודים נגד הסבלנות ודורש שלא יכניסו עוד להחברה החדשה אנשים שלא מבני ישראל. ובניידורף יש בין האכרים הנוטים אחרי גייער. אבל דוד וחבריו דורשים לפניהם דרשות ארוכות ובהתלהבות עצומה הם מגינים על „העיקר הגדול“, וגם הרב הזקן רבי שמואל מחזיק בידם, וסוף סוף מכירים האכרים את האמת וה„ליברלים“ שלנו מנצחים […]

ובאיזו לשון מלמדים את התינוקות בכפר יהודי שבארץ־העתיד, מה הם הלמודים הראשיים ומה הם „העיקרים הגדולים“ – מלבד „בלי הבדל דת ולאום“ – שמשתדלים לטעת בלב הילדים, ואיזו ספרים קוראים הגדולים, מלבד „ספרי מדע לעם“ – על כל השאלות האלה אין תשובה.

עתה אנו באים לטבריא. חמי טבריא עשו את העיר הזאת למקום־רפואה מפורסם בכל העולם, ועל כן מלאה היא אנשים מכל קצוי ארץ „בלי הבדל דת ולאום“, ובתי המלון שבה הם קנינם של נוצרים מארץ שווייץ, שהם היו הראשונים להכיר את העתיד הגדול הצפון לעיר הזאת ובאו ופתחו בה בתי מלון ועושים עסקים טובים… בבואנו אל העיר אנו רואים תיכף את הזרים הרבים, בני כל העמים, על מעקות בתי המלון. גם מוסיקא נשמעת ממעקות אחרות, והמזמרים הם הונגרים, איטלקים ורומנים, כלם לבושים בגדיהם הלאומיים… הלאה מעט רואים אנו „בתי מסגד נאים, בתי תפלה עם הצלב הקתולי והיוני ובתי כנסיות של אבן מהודרים“ (אחרון אחרון חביב…). אחר הבקור בבית אבותיו של דוד הולכים האורחים לבית מלון, ששם יגורו כל ימי היותם בטבריא [….]

החברים הולכים עם שטיינעק לראות את האינסטיטוט שלו, ושם הוא מספר להם, שעוסק הוא עתה בבקשת רפואה לקדחת הבצות (מאלאריא). בארץ ישראל אמנם אין עוד צורך בזה, כי כבר נתיבשו פה כל הבצות. אבל הוא דואג לאקלימה של אפריקא, ארץ מולדת הניגרים. כי עוד יש בעולם עם אומלל שעדיין לא בא אל המנוחה, הוא עם הניגרים, „ואחר שזכיתי לראות – מסיים הוא את דבריו – שיבת היהודים לארצם, רוצה אני לעבוד גם כן בהכנות לשיבת הניגרים לארצם….

עוד היום גדול ובני החבורה הולכים לטייל בגן העיר. פה הם פוגשים ביהודים שבאו זה מעט מאירופא. ומפי אלו נודע להם, כי היהודים המעטים שנשארו בארצות הגולה חיים עתה באושר וכבוד. שנאת היהודים עברה מן העולם, „מעת שנתמעטה או בטלה לגמרי ההתחרות היהודית“. כי אחר שיצאו מארצות הגולה רוב היהודים, עניים, עשירים ומלומדים יחדו, והיהודי חדל להיות למשא על האזרחים – מיד הכירו הכל את התועלת שהוא יכול להביא לארץ מגורו, ושווי־הזכיות נעשה אז לדבר־שבמציאות ואינו עוד אותיות מתות, כמלפנים, עד שיש בה עתה ארצות המשתדלות לבלתי תת עוד ליהודים לצאת מתוכן. המצב הזה היה לתועלת גם לאלו „שרוצים ויכולים להתבולל בעמי הארץ“, ואף לאלו החפצים להמיר את דתם. כלם יכולים עתה לעשות כחפצם בגלוי מבלי להתבושש ומבלי לחשוש, שמא יחשדו אותם, שעושים כן רק בשביל להשיג משרה במדינה וכדומה, – מאחר שעזיבת היהדות אינה מביאה עוד עתה שום תועלת עצמית. – וה„מוסר“ היוצא מזה הוא, כמובן: כי אוילים הם המתבוללים והמומרים של עכשיו, שאינם יוצאים לעזרת הציוניות בגופם וממונם, לטובתם והנאתם…

ושעת ה„סדר“ הגיעה, מסביב לשלחן יושבים בני הבית וקרואיהם, ובין אלו האחרונים: רשיד המושלמני ושלשת הכהנים של שלש הדתות הנוצריות. כלם אוכלים מצות ושותים „כוסות“ באהבה ואחוה, והופקינס מזכיר לחבריו הכהנים ימים מקדם, כשהיה חג הפסח למקור שנאה ומריבה בין הדתות, ועתה הם יושבים כלם בשלום יחדו בבית איש יהודי בליל פסח!
אשרי עין ראתה כל אלה! – אבל חבל, שלא הודיע לנו המחבר כמו כן, אם הכהן איגנטיוס, למשל, קרא גם הוא את דוד וחבריו עם הרב לעדת ישראל בטבריא אל בית הנזירים הפרנציסקני בליל פסח שלהם …

עבר החג והאורחים הולכים למקומות שונים, ובכל מקום הם רואים מחזות דומים לאלו שראינו כבר: בני אירופא, מנהגי אירופא והמצאות אירופיות, שום רושם „יהודי“ מיוחד אין אנו מוצאים בשום מקום, כמו שלא מצאנו עד כה. ובאחרונה הם באים ירושלימה.

וירושלים נחלקה לשתי ערים: העיר העתיקה והעיר החדשה. האחרונה היא כשאר ערי „אלטניילנד“ שראינו כבר, רק גדולה ויפה מהן, ואין לנו על כן מה לראות שם, זולתי בית־המלאכה של הצייר הגדול איזאאקס. שמו של הצייר הזה מעיד עליו כי יהודי הוא. אבל בבית מלאכתו אין רמז ליהדותו ואין אנו יודעים, אם יש בין ציוריו גם יצירות „יהודיות“ מחיי עמנו בעבר ובהוה, כי לא נזכר מאומה מזה. אבל אחת טרח המחבר להודיענו: כי לורד אנגלי אחד עם אשתו באים לבית מלאכתו של איזאאקס, והוא מצייר את תמונתה של הלֵידי היפה. כל כך גדול כבודו של הצייר היהודי!…

בבית איזאאקס נודע לנו, כי ב„אלטניילנד“ דואגים גם כן להתפתחות האומנות והפלוסופיא. שתי אלה מתרכזות בה„אקדימיא היהודית“. בעניני „אמונה“ אין החברה מתערבת כלל וכלל. הכל בני חורין לבקש את אלהיהם במקום שיחפצו. אבל האומנות והפלוסופיא הן דברים של צבור, המוצאים מחסה להם בהאקדימיא. וככל שאר מוסדי הצבור ב„אלטניילנד“, גם האקדימיא אינה אלא חקוי למוסד אירופי: האקדימיא הצרפתית. גם פה מספר החברים ארבעים, וכשאחד מהם מת, חבריו בוחרים אחר תחתיו, – הכל כמנהג צרפת. כשנוסדה האקדימיא, היו חבריה הראשונים בני „קולטורות שונות ולשונות שונות“, ופה התאחדו כלם בשם ה„אנושיות“. ועל כן מובן הדבר, כי היו כלם „חפשים מן השוביניסמוס הלאומי“. גם הסעיף הראשון מתקנות האקדימיא אומר: „תעודת האקדימיא היהודית היא לחפש אחר התועלת שמביאים היהודים להמין האנושי“. „התעודה הזאת, כמובן, לא היתה קשורה דוקא בגבולות הארץ הזאת“.

זו היא האקדימיא היהודית לעתיד לבוא! יש לשער אמנם – אע"פ שלא נזכר זה מפורש – כי בהאקדימיא הזאת עוסקים גם בשאלות של אומנות ופלוסופיא הנוגעות להיהדות, אחר כי כן עושה גם האקדימיא הצרפתית, אבל מכל תכונותיה של האקדימיא היהודית ניכר היטב, שהיא אינה מטפלת בלשון עברית וספרותה, כמו שמטפלת האקדימיא הצרפתית בלשון צרפת וספרותה. כנראה נחשב דבר זה בעיני חברי האקדימיא ל„שוביניסמוס לאומי“. ולמה נקרא שמה אקדימיא יהודית? אולי מפני שרק היהודים מתיחסים כך ללשונם וספרותם…

אך בזה כבר עברנו מן העיר החדשה אל העתיקה. כי שם הוא ארמון האקדימיא, ככל שאר בתי צבור ובתי תפלה וצדקה של כל העדות השונות.

הכלל נשתנתה העיר העתיקה אך מעט. עוד על מקומם יעמדו בתי התפלה העתיקים של כל הדתות, וגם בית־המסגד המושלמני הנקרא על שם עמאר עודנו עומד על הר הבית כמלפנים. אבל גם בניני צבור חדשים נוספו על הישנים. ביניהם מצטיין „ארמון השלום“, שממנו עזרה יוצאת לכל העולם על כל צרה שלא תבוא באיזו ארץ. מועצה מבני עמים שונים משגיחה על חלוקת העזרה, שתהא נעשית בצדק ויושר, ועל שער הארמון כתוב לטינית הפתגם הידוע של המשורר הרומי: „שום דבר אנושי אינני חושב כזר לי.

ובתוך הבנינים החדשים האלה של העיר העתיקה יתנוסס לתפארה – בית המקדש!

כן! בית המקדש, עם „עמודי יכין ובועז“, עם „ים של שלמה“ ועם מזבח בחצר למה בא המזבח – אי אפשר לדעת, כי על כל דבר עולה וזבח לא נזכר בספר מאומה, ורק זאת ידענו, שבליל שבת מזמרים במקדש „לכה דודי“ במקהלה וכלי שיר, הכל כמו ב„טֶמפל“ שבווינא, לא יותר. ומזבח איפוא למה?

אבל אם באנו להקשות, יש עוד קושיא יותר חמורה: באיזה מקום נבנה המקדש? כמו שראינו, מסגד עמאר עומד עדיין על מקום בית הבחירה, והאמנם התיר „הרב רבי שמואל“, ידיד הליברלים, לבנות את הבית במקום אחר? –

ואולם אין מקשים על „אלטניילנד“, שהיא כולה נסים.

ומכיון שראינו כבר גם את המקדש בנוי ומכונן, כבשנים קדמוניות, נוכל לגמור בזה את מסענו. הרבה שיחות נאות היינו יכולים אמנם לשמוע עוד בירושלים, כמו, למשל, דרשתו של ראש האקדימיא על דבר ה„אידיאל“ של החכמה והיופי, שהחברה החדשה רודפת אחריו מפני התועלת שבו, ועוד כאלה. אבל כבר התמהמהנו בדרכנו יותר מדי, וגם כל חדש בעצם לא נשמע עוד, כי הכל סובב הולך באותו הרוח שידענוהו כבר מן המסופר עד כה.

ובכן אנו יודעים סוף האידיאל של הציוניות המדינית, כפי שהוא מצויר בדמיונו של המנהיג הראשי. ואולי כדאי לשאול לעצמנו עתה, אחר שידענו, מה טיבה של „אלטניילנד“, שאלה אחת קטנה. הנה הבקטיריאולוג שטיינעק מיצר על גורל הניגרים ומקדיש כחו להסיר המכשולים מעל דרך שיבתם לארצם, והכל בשם הציוניות. לפי זה הרי נוכל לצייר לנו „תנועה ניגרית“, שבראשה עומד מנהיג הציוניים, והוא כותב „אלטניילנד“ לצייר לנו „בחוש“ את הגשמת האידיאל ה„ניגרי“ לאחר עשרים שנה – ואנו שואלים איפוא: במה היתה אז „אלטניילנד“ הניגרית שונה מזו של הציונית עתה?

וכמדומה לי, שלא אגזם אם אומַר, כי מעטים וקלים הם השנויים שהיה צריך המחבר לעשות אז בספרו זה שלפנינו, בשביל לעשותו „ניגרי“ כלו… לחקות רק את האחרים בלי שום כשרון מקורי; להתרחק מן „השוביניסמוס הלאומי“ עד בלתי השאר שריד כמעט לתכונותיו הלאומיות של העם, לשפתו, לספרותו ולכל נטיות רוחו; להתכוץ ולהצטמצם בשביל להראות לבני הנכר, שהננו „סבלנים“ בלי גבול, סבלנים עד לגועל נפש – כל זה היו מוכשרים לעשות גם הניגרים.

או – מי יודע – אולי לא היו גם הניגרים מוכשרים לעשות כל זאת?…

וכל כך נאמן המחבר לשיטתו, לשלול מן היהודים כל כשרון להמצאה חדשה וליחס הכל רק לנכרים, – עד כי גם את שֵׁם המדינה החדשה – „אלטניילנד“לא רצה להניח להיהודים עצמם, ושָׂם אותו ראשונה בפי אחד הנוצרים; בעוד שהדבר גלוי, כי חקה המחבר בשם זה את הכנוי „אלטנוישול “, שבו קראו היהודים מימים קדמונים את בית־הכנסת העתיק שבפראג. – והנה ידועה ההגדה היפה, שבית הכנסת הזה נבנה על ידי גולי ירושלים אחר החורבן, והם הביאו אתם מאבני המקדש והניחון ביסוד בית־הכנסת, ותנאי התנו אז, כשיבוא המשיח ושבו בנים לגבולם, יהרסו את הבית וישובו ויקחו את האבנים אתם ירושלימה. ועל שם זה נקרא בית הכנסת על־תנאי־שול, ורק אחרי כן שכחו מקור השם ונתנו לו תמונה אשכנזית: „אלטניישול“. גם „אלטניילנד“ זו שעברנו בה, אולי יותר נאה היה לקראה: „על־תנאי־לנד“ – על תנאי שכל הענין יגָמר „בכי טוב“ במשך עשרים שנה וכל „הציוניים מן השעה הראשונה“ יוכלו לראות עולמם זה בחייהם ולהשתתף בעצמם באותם החיים החברתיים, שהם רואים באירופא ומתאוים להם כל כך, מבלתי יכולת להשיגם…

והקוראים העברים זוכרים בודאי, כי לפני עשר שנים כתב סופר עברי אחד אוטופיא מעין זו בשם „מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת“ [ מאת לווינסקי, שותפו של אחד העם ל'ציונות הרוחנית']. גם שם מוצאים אנו סבלנות, שלום ואחוה. ובאופן אחר אי אפשר, כי דבר זה הוא באמת חלק מן האידיאל היהודי עוד מימי הנביאים. אבל מי שיַשוה שני הספורים זה לזה, הוא יראה מיד, כמה גבוה הוא האידיאל הציוני של הסופר העברי על זה של המנהיג האשכנזי [הגרמני, הרצל]. שם – חירות לאומית אמתית וחיים לאומיים אמתיים „על יסודות אנושיים כלליים“, ופה – חקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית, וריח ה„עבדות בתוך חירות“, בת הגלות המערבית, נודף מכל עברים.

אמת, כי שם אנו עומדים בשנת ת“ת, ופה – בשנת תרפ”ג. אבל היא הנותנת: תחית ישראל שתהא באמת תחית ישראל, לא תהיה של ניגרים, אינה יכולה לבוא „בנשימה אחת“, על ידי אקציות וחברות של שותפות בלבד. אידיאל היסטורי דורש התפתחות היסטורית, וההתפתחות ההיסטורית מתנהלת לאטה.

מאמר זה נדפס ב„השלח“ כרך י' חוברת ו' (כסלו תרס"ג).

• מה דעתכם על הביקורת של אחד העם על 'אלטנויילנד' של הרצל ? האם קראתם פעם את אלטנוילנד? חובה וגם מעניין, רוצו לקרוא, אם תרצו אין זו אגדה !
• בחרו עניין מסויים אחד שמעלה אחד העם במכלול הביקורת שלו, והתייחסו אליו, מה דעתכם?
• האם 'מדינה יהודית' מחייבת להגשים בה את 'היהדות'? אבל מהי היהדות של היהודים? חישבו על ביקורת על היהדות של אחד העם, מזווית 'מדינה יהודית' של שומרי תורה ומצוות, יהודים דתיים.
• איזה ציבור בישראל של ימינו מזדהה עם אחד העם?

5) תשובה לביקרותו של אחד העם/ מכס נורדאו (1903)

נורדאו, שותפו של הרצל ל'ציונות המדינית' ולאירגון הקונגרסים, שאחד העם לא המשיך להשתתף בהם, עונה בשם הרצל לאחד העם:

לא נאמר, טוען אחד-העם, שבבתי-הספר לומדים עברית.
נכון, הדבר באמת לא נאמר. בספרויות המתקדמות נמנעים הסופרים מלומר דברים מובנים מאליהם. הם לומדים לנהוג כך, כשהם עדיין בבית-הספר, יחד עם הכללים הראשונים של הספרות.

"מכל תכונותיה של האקדימיא היהודית ניכר היטב, שהיא אינה מטפלת בלשון העברית וספרותה, כמו שמטפלת האקדימיא הצרפתית בלשון צרפת וספרותה".

אלטנוילאנד" היא אירופית מדי. יש בה עיתונים, תיאטרונים, בתי-אופרה: ולא עוד אלא שהמבקרים שם חובשים כסיות לבנות. בכל מקום "בני אירופא, מנהגי אירופא והמצאות אירופיות. שום רושם 'יהודי' מיוחד אין אנו מוצאים בשום מקום".

נכון הדבר: "אלטנוילאנד" היא חטיבה אירופית בתוך אסיה. כאן הראה הרצל בדיוק נמרץ מה אנו רוצים ולאיזו מטרה אנו פועלים. אנו רוצים, שהעם היהודי, לא שישוחרר ויחדש את אחדותו, יוסיף להיות אומה תרבותית, במידה שכבר הגיע לכך, ויהיה לאומה תרבותית במידה שעדיין לא הגיע לכך. אין אנו מחקים שום עם: אנו מנצלים ומפתחים את קניינינו שלנו בלבד. השתתפנו בפיתוחה של התרבות האירופית יותר מכפי חלקנו המספרי: היא שלנו באותה מידה שהיא של הגרמנים, הצרפתים, האנגלים. לא נרשה,  שמישהו ימציא ניגוד דמיוני בין תרבות יהודית, יהודית שלנו, ובין התרבות האירופית. ייתכן, שהתרבות האירופית היא משהו זר בשביל אחד-העם. אם כן עליו להחזיק לנו טובה על שאנו פותחים לו פתח אליה. אבל לעולם לא נסכים לדבר, ששיבתם של היהודים לארץ-אבותיהם תהא נסיגה אל הבארבאריות, כפי שטוענים אויבינו ומלעיזינו. העם היהודי יפתח את מהותו המיוחדת בתוך המסגרת התרבות המערבית הכללית, כמו כל עם תרבותי אחר, אך לא מחוץ לה. לא בתוך אסייתיות פראית, שונאת תרבות, כפי שזה רצוי, כנראה, לאחד-העם. […]

[ונורדאו מסיים את מאמרו בפיסקה הבאה:]

אחד העם הוא אחד מרבני המחאה, אבל חילוני ['רבני המחאה' כלומר מחאת הרבנים החרדים האנטי-ציונים]. אין לנו כלום נגד זה. אין אנו יכולים לאסור עליו את ההתנגדות לציונות, כמו שאין אנו יכולים לאסור את הדבר על רבני המחאה. אך זכאים וחייבים אנו להתנגד לכך שיטול לעצמו את השם "ציוני". אין הוא ציוני. הוא ההפך מציוני. זוהי תחבולת עורמה כשהוא מדבר על הציונות "המדינית" כדי לשדל אותנו להאמין שקיימת עוד ציונות מסתורית, משוללת כל הסבר- הציונות שלו. המושג מדיני כלול במושג ציונות. ציונות שאינה מדינית, כלומר שאינה שואפת להקמת מולדת בשביל אותו חלק של עם ישראל שאינו רוצה או אינו יכול להסתגל לחיי גולה, אינה ציונות כלל; ומי שמשתמש במילה זו במשמעות אחרת מכפי שההגדרה….אינו אלא מאחז העיניים. את הדברים הללו מוכרחים היינו להגיד לאחינו, יהודי רוסיה, שהם ציונים טובים או שלכל הפחות הם רוצים להיות כאלה, ואינם מתמצאים כל צורכם במשחקו של אחד העם.  

מתוך: כתבים ציוניים כרך א'

• למה בעצם נורדאו מתכוון באידיאל היהודי 'המערבי' שלו, ובביקורתו ? האם הוא צודק? האם התרבות היהודית של מדינת היהודים צריכה להיות קשורה בתרבות המערבית, האירופית? 
• מהי התרבות הישראלית בפועל בימינו, ביחס לחזונו 'המערבי' של נורדאו? 
• מה לדעתכם היה אחד העם עונה לנורדאו? מה היו המתבוללים עוזבי היהדות באירופה עונים לנורדאו הציוני? מה היו הציונים הדתיים עונים לנורדאו? 
• מי בישראל היום מזדהה עם נורדאו?