בדף הלימוד הזה נראה מקורות שונים מהמקרא ומחז"ל על יחסי אלוהים ואדם, על 'מפגשי אירוח' ביניהם, כאשר אירוח אנושי הוא הדימוי המוביל, והוא טעון מבחינה ערכית, רגשית ומטאפורית. אפשר להתבונן בעיצוב הסיפורים ולהבחין מתי 'המארח' הוא האדם ו'האורח' הוא אלוהים, ומתי 'המארח' הוא אלוהים.
1) בריאת האדם, בראשית, פרק ב'
ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים–אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן–מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן–הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן–הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת. טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת. יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.
בראשית פרק ב'
- האם גן העדן היה ביתם של אדם וחווה או שהם היו אורחים בו?
- חפשו בתיאור הגן והשהיה בו מרכיבים של בית, או מרכיבים המאפשרים הרגשת בית.
- מה היו פעולותיו של אלוהים כבונה הבית או כמארח?
- מהם היחסים בין האדם ואלוהים בהקשר הזה?
2) "מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר, מְלוֹן אֹרְחִים"
א מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר, מְלוֹן אֹרְחִים, וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי, וְאֵלְכָה מֵאִתָּם: כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים, עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. ב וַיַּדְרְכוּ אֶת-לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר, וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ: כִּי מֵרָעָה אֶל-רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא-יָדָעוּ, נְאֻם-יְהוָה. ג אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, וְעַל-כָּל-אָח אַל-תִּבְטָחוּ: כִּי כָל-אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל-רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. ד וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ; לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר-שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ. ה שִׁבְתְּךָ, בְּתוֹךְ מִרְמָה; בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת-אוֹתִי, נְאֻם-יְהוָה.
ירמיהו פרק ט
- כיצד מתפרש הביטוי: "מי יתנני במדבר מלון אורחים" בהקשר הפסוקים?
- מי הדובר לדעתכם?
3) ירמיהו פרק יד
א אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, עַל-דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת. ב אָבְלָה יְהוּדָה, וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ קָדְרוּ לָאָרֶץ; וְצִוְחַת יְרוּשָׁלִַם, עָלָתָה. ג וְאַדִּרֵיהֶם, שָׁלְחוּ צעוריהם (צְעִירֵיהֶם) לַמָּיִם; בָּאוּ עַל-גֵּבִים לֹא-מָצְאוּ מַיִם, שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם–בֹּשׁוּ וְהָכְלְמוּ, וְחָפוּ רֹאשָׁם. ד בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה, כִּי לֹא-הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ; בֹּשׁוּ אִכָּרִים, חָפוּ רֹאשָׁם. ה כִּי גַם-אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה, יָלְדָה וְעָזוֹב: כִּי לֹא-הָיָה, דֶּשֶׁא. ו וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל-שְׁפָיִם, שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים; כָּלוּ עֵינֵיהֶם, כִּי-אֵין עֵשֶׂב. ז אִם-עֲוֹנֵינוּ, עָנוּ בָנוּ–יְהוָה, עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ: כִּי-רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ, לְךָ חָטָאנוּ. ח מִקְוֵה, יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעוֹ, בְּעֵת צָרָה–לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ, וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן. ט לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם, כְּגִבּוֹר לֹא-יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ; וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ יְהוָה, וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא–אַל-תַּנִּחֵנוּ. י כֹּה-אָמַר יְהוָה לָעָם הַזֶּה, כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ–רַגְלֵיהֶם, לֹא חָשָׂכוּ; וַיהוָה, לֹא רָצָם–עַתָּה יִזְכֹּר עֲוֹנָם, וְיִפְקֹד חַטֹּאתָם.
ירמיהו פרק יד
- מהם שני המצבים שהנביא מעמיד זה מול זה, בפסוקים ח-ט?
- בשני הפרקים של ירמיהו ניתן לראות את האל כאורח- איפה הוא מתארח?
- כיצד יכול אדם לארח את האל בעולם? מה המשמעות של תפישת האל כאורח?
4) אירוח בסוכה
…בוא וראה: בשעה שאדם יושב במדור זה, צל האמונה, השכינה פורסת כנפיה עליו מלמעלה ואברהם וחמישה צדיקים אחרים שמים מדורם עמו.
….אמר רבי אבא: אברהם וחמישה צדיקים ודוד המלך שמים מדורם עמו. זהו שכתוב: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מב) […] וצריך אדם לשמוח בכל יום ויום בפנים מאירות באושפיזים אלה השרוים עמו.
…כמו שרב המנונא סבא, כשהיה נכנס לסוכה, היה שמח ועמד על פתח הסוכה מבפנים ואמר: נזמן לאושפיזים, נסדר השולחן; ועמד על רגליו ומברך ואומר: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", שבו, אושפיזים עליונים, שבו! שבו, אושפיזי האמונה, בו! הרים ידיו ושמח ואמר: אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל, שכתוב: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ" וגו' (דברים לב, ט). והיה יושב.
…ועם כל זה צריך לשמח עניים. מה הטעם? משום שחלקם של האושפיזים ההם שזימן לעניים הוא. ומי שיושב בצל זה של האמונה ומזמן אושפיזים עליונים אלה, אושפיזי אמונה ואינו נותן להם חלקם — כולם קמים ממנו ואומרים "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן" (משלי כג, ו). נמצא שאותו שולחן שערך, שלו הוא, ולא של הקדוש ברוך הוא […]
ואמר רבי אבא: אברהם כל ימיו היה עומד בפרשת דרכים לזמן אורחים ולערוך להם שולחנות; עכשיו, שמזמנים אותו וכל הצדיקים ודוד המלך ואין נותנים להם חלקם — אברהם קם מן השולחן […] וכולם קמים אחריו.
א"ר אלעזר: התורה לא הטריחה את האדם לתת יותר אלא כמה שיכול. שכתוב, "איש כמתנת ידו" וגו'. ואל יאמר אדם, אוכל ואשבע וארוה תחילה, ומה שישאר אתן לעניים, אלא תחילת הכל הוא של האורחים, ואם משמח את האורחים ומרוה אותם, הקב"ה שמח עמו, ואברהם קורא עליו, "אז תתענג על ה'" ויצחק קורא עליו, "כל כלי יוצר עליך לא יצלח". א"ר שמעון, מקרא זה אומר לו דוד המלך, משום שכל כלי זיין של המלך ומלחמות המלך בידיו של דוד נמסרו, אבל יצחק אומר, "גבור בארץ יהיו זרעו" וגו'. "הון ועושר בביתו" וגו'.
יעקב אמר: "אז יבקע כשחר אורך" וגו'. שאר הצדיקים אומרים, "ונחך ה' תמיד והשביע" וגו'.
זוהר, ויקרא חלק ג קג- קד (בתרגומו של ישעיה תשבי)
- מדוע אני מארחים, לפי הזוהר, את אבות האומה בסוכתנו?
- כיצד אתם מבינים את הפסוק "כי חלק השם עמו (יעקב חבל נחלתו)?
- האם לפי הזוהר האדם בעצם מארח את האל בסוכתו? אם כן, באיזו דרך ובאיזו מובן?