פרשת תמר ויהודה (בראשית ל"ח) הינה פרשה מטלטלת, הנעה בין קצוות: בין כיסוי לגילוי, בין שקר לאמת, בין פחדנות לאומץ, בין גבר פריבילג לבין אישה מוחלשת. זהו סיפור מגדרי ומעמדי מובהק, מצדו האחד ניצב יהודה – גבר, בעל נכסים, קשרים, כוח ומעמד, ומצדו השני תמר – אישה, זרה, נוכרייה, בודדה וחסרת הגנות. זאת בדומה ליחס המעמדי בין בועז לרות, אלא, שדפוס הפעולה של יהודה ובועז שונים מאוד.
ערב חג השבועות אבקש לעמוד על נקודת התיקון בסיפור מכונן זה, המשפיע על מנהיגותו של יהודה באופן עמוק ויסודי. יהודה, טרם המפגש עם תמר, אינו אותו יהודה שלאחר המפגש עם תמר.
דפוס הפעולה הראשוני של יהודה פטרוני ורכושני. הוא לוקח אותה לבניו (עֵר ואוֹנָן) כשמתאים לו, ומרחיקה מעליו ברמייה כשאינה מתאימה לו עוד. יהודה חושש שתמר היא "אישה קטלנית" (ביטוי תלמודי המטיל את סיבת המוות על האישה [בבלי, יבמות, ס"ד]), אז ברמייה הוא משיב אותה לבית אביה מבלי שום כוונה להחזירה לבנו "שֵׁלָה" כשיגדל, לשם קיום מצוות ייבום.
תמר נשלחת לבית אביה ברמייה ומצפה לשווא להקמת בית. הזמן חולף, שֵׁלָה מתבגר, והיא נותרת עגונה בבית אביה. היא קמה ועושה מעשה, מעשה אמיץ של תיקון דרך פריצת גבולות. תמר מתחפשת לזונה – "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף" – וממתינה ליהודה, חמיה (העולה לקראת צאנו), בצומת דרכים הנקראת "בְּפֶתַח עֵינַיִם", שם המצביע על תכלית מעשיה – פקיחת עיניו של יהודה.
יהודה מתפתה ובא אליה "…וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא…", והיא בתמורה דורשת עירבון, לא כספי, אלא עירבון הכולל סימנים אישיים וחד משמעיים – "וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ…".
מן המעשה הנועז הזה מתעברת תמר מחמיה, יהודה, ולאחר שלושה חודשים הדבר ניכר ונודע ליהודה. תגובתו מהירה ורצחנית. ללא בדיקה עימה וללא משפט הוא פוסק – "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". יהודה, שחשש מתמר, מצא מוצא להיפתר ממנה, הוא קופץ על ההזדמנות ומסלקה מדרכו, דפוס פעולה המזכיר את סילוק אחיו הצעיר יוסף, שהושלח לבור וסולק מדרכם של האחים.
תמר בוחרת לענות ליהודה במילותיו שלו – "הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה". הַכֶּר-נָא – אמר יהודה לאביו, יעקב, כאשר הציג בפניו את כתונת יוסף המוחתמת בדם, והוביל את אביו להכיר בשקר. הַכֶּר-נָא – פונה תמר ליהודה, ומותירה בידו את הברירה להכיר באמת ולקבל עליו את האחריות.
יהודה בוחר באמת – "וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי…". יהודה שלאחר מקרה זה שונה בתכלית. בפרשת "ויגש" מתגלה לנו מנהיגות שונה, הרואה את טובת אחיו לפני טובתו.
ספר הזהר מסכם את הפרשה: "…שתי נשים היו שמהן התפשט זרע יהודה ויצא מהם דוד המלך, ושלמה המלך, ומלך המשיח, ואלו שתי הנשים דומין זו לזו, תמר ורות, שמתו בעליהן הראשונים והן בעצמן השתדלו לאותה המעשה, ומשתי אלו נבנה והשתכלל זרע יהודה ושתיהן בכשרות עשו…" (הזהר, ח"א, קפ"ח)
