חיפוש אחר שפה גברית חדשה בעקבות הזוהר, המלחמה וההתכנסות בחבורה.
נתנאל אסולין, קבוצת נודע בשערים.
חבורת "נודע בשערים" נולדה מתוך תחושה עמוקה של חוסר. כבר כמה שנים שחסר לי שיח על גבריות.
שנות המלחמה שאנו מצויים בהם אכן מייצרות עבורי ועבור גברים נוספים מפגשי גברים שכאלה, חלקם במסגרת המילואים, שם השיח נוטה להישאר קונקרטי ורדוד יחסית, וחלקם במסגרת מעגלי גברים כאלה ואחרים.
לפני כמה שנים קראתי את 'הדרמה של הגבריות החדשה' מאת גבריאל בוקובזה והוקסמתי מהמפגש הכמעט ראשוני שהיה לי אז עם שיח שבכלל מדבר על גבריות. ואכן, בעקבות בוקובזה, טמיר אשמן ומורים נוספים ויקרים, כבר כמה שנים שאני הולך ומחפש את 'הגבריות החדשה'. כוחו של שיח 'הגבריות החדשה' טמון בכך שהוא מייצר אלטרנטיבה, הוא בוחן היטב את 'הגבר הישן' ומעביר עליו ביקורת נוקבת.
הביקורת כמובן מוצדקת בחלקים נרחבים שלה, אכן הגבריות הישנה נוטה להתאפיין בחוסר רגישות, אטימות, אלימות ורעילות. כנגדה מציע השיח הנ"ל את הגבריות החדשה, שמזמינה גברים להסכים להיות חלשים, להביע רגשות, להסכים לבכות, להבין שרגש שמודחק עשוי להתפרץ כאלימות..
אולם בשביעי לאוקטובר קרה דבר לא פחות ממדהים, פתאום גילינו כמה האיכויות הללו של הגבר הישן עדיין נצרכות. רבבות של גברים נהרו בלי לשאול שאלות ובלי להביע חולשה וסימני שאלה הישר לתוך שדה הקרב. הגבריות הישנה והטובה הוצאה אחר כבוד מהבוידעם והועלתה על נס – קפה שחור, סיגריות, גריז ובשר על האש חזרו להיות חומרים שמותר ורצוי לצרוך בפרהסיה…
מסתבר שיש יופי וחשיבות בשני מיני הגברים הללו, אך האם אלו שתי האפשרויות היחידות?
מצאתי את עצמי קרוע בין הצורך לשמש במילואים כגבר הישן ובבית כגבר החדש.. מנסה להחזיק את המתח בין החספוס וחוויות הלחימה לבין ההכלה והשיתוף שהבית מבקש ממני.
מתוך התבוננות ממושכת בספר הזוהר נגלתה בפני תמונה מעניינת, הזוהר מלמד שזכריות ונקביות קיימת בכל אחד ואחת מאיתנו, ולמעשה בכל אורגניזם כשלעצמו. זכריות ונקביות הן שתי איכויות שבכל אחת מהן יש חוזקות וחולשות, אולם האיזון שמתקיים ביניהן רק הוא עשוי להוביל לפריון. בניגוד לשיח ה'גבריות החדשה' הזוהר לא רואה את התנועה הזכרית בעולם כתנועה אלימה, אלה כתנועה שבבסיסה יש רצון להביא אור ועונג, שמחה ותשוקה לעולם. כך גם לגבי הנקביות, הזוהר צולל לתוכה ומנביע תמונות ארכיטיפיות רבות עוצמה ביחס למהותה.
כך נולדה חבורת 'נודע בשערים', שבה אנו כמו מבקשים לשוחח גבריות דרך הזוהר. במהלך המפגשים פגשנו תמונות זכריות, סמלים, מיתוסים וסיפורים שמבקשים להאיר את התנועה הזכרית.
פגשנו את האילן הזכרי, שמבטא יציבות ונתינה – וכנגדו את השושנה הנקבית המרהיבה שכל הזמן משתנה ומשתנה. פגשנו את המיתוס של 'זריעת האור' שבו מתואר היסוד הזכרי כמי שמטפח את הגינה הנקבית ומפרה אותה באמצעות זרעי האור הגנוז. הלכנו יחד עם יעקב אבינו בבורחו מאחיו ובחיפושו אחר הזיווג, ויחד אתו פגשנו את הסולם הזכרי והבאר הנקבית – שרק אחרי המפגש עם שניהם יכול יעקוב למצוא את זיווגו.
ובמהלך המפגשים, מרתק היה לראות איך הולך ונרקם בתוך בני החבורה שיח גברים מעמיק ומפרה, מקום בו חבורת גברים עוזבים לרגע את עול העבודה והמשפחה ומתמסרים לדיבור קיומי וחי על מערכות היחסים שבחייהם, על האבהות והזוגיות, על משימתיות מול שהות, על תנועה מול יציבות…
עבורי, כמנחה הקבוצה, המפגשים עוררו געגוע עמוק להשתייכות לחבורת סוד שכזו, שהולכת בדרך ומשתהה מול כל פרח, באר או אילן שמזמנת הדרך. אפשר לומר שזוהי התורה החדשה שקיבלתי וקיבלנו השנה בחבורה. השנה קיבלנו את הזכות להתבונן פנימה לנבכי הגבריות, על חוזקותיה וחולשותיה, לנסות ולדלות מתוך הטקסטים העתיקים והמקודשים של הזוהר תובנות ומחשבות על החוויה הגברית העכשווית שלנו – כגברים בישראל של ימינו.
היה מעניין לראות איך הולכת ונבנית לה קונסטרוקציה מסוימת, ואיך הזוהר כל הזמן גם מפרק אותה. איך דמותו של משה למשל, שמתוארת כמי שהתעלה למדריגת התפארת הזכרית והפך למי שכולו השפעה מובא, באותו הדף יחד עם דמותו של דוד שמהווה את הגבר הנקבי, הירחי שמייצג את ספירת המלכות ונמצא כל הזמן בתנועה של התחדשות ותשובה. הזוהר מתאר תנועות זכריות ונקביות, אבל מדגיש שדווקא החיבור ביניהן עשוי להביא פריון וחיים, שאדם איננו שלם עד שפגש בתוכו את שתי התנועות.
במובן הזה אני מרגיש שהזוהר בעיקר מזמין לשיחה על החיבורים. על מערכת היחסים שבין הזכרי לנקבי וכל זאת דרך שפה של עונג, שותפות והשלמה הדדית.
חג שמח.
