נרטיב אישי של מנחת סדנאות 'יצירה; ממש מתוהו' בהשראת חג השבועות
שרה פרידלנד בן ארזה
לפני כשלושים שנה הנחיתי ב'אלול' סדנאות 'ניגון ומה שסביבו'. באותן שלוש סדנאות שנתיות בדקתי אפשרויות שונות של שילוב בין לימוד מקורות יהודיים מגוונים סביב זמירות השבת (פיוטים, מקורותיהם המקראיים והחז"ליים, דברי סוד וחסידות סביב השבת וסעודותיה), ובין חוויה של שירת ניגונים חסידיים עתיקים.
המעברים בין העיון במקורות מילוליים לבין החוויה המוסיקלית תרמו לשני הכיוונים – הניגון תרם להעמקת ההתבוננות בקטעי התורה שלמדנו ועזר לחלחולם בנפש, והמקורות התורניים הוסיפו רובדי משמעות לחוויית השירה. כך התקיימה הפריה הדדית בין התורה ובין הניגון והתפילה.
בשנים האחרונות שבתי לאלול, ואני מנחה סדנאות, שגם בהן יש שילוב. בסדרות של מפגשי כתיבה של נשים בהשראת מקורות יהודיים אנו נעות בין לימוד בתורה – במובן רחב של המילה, ובין כתיבה אישית המקשיבה לקול העולה מנבכיה של הנפש.
למרות פער השנים אני רואה זיקה בין שני המעשים הללו. אנסה לתאר אותה בשפת הצומת שעליו ניצב החג הקרוב, חג השבועות.
שתי תנועות בחג השבועות
חג השבועות, חג הקציר, נקשר במסורת לשני תכנים מרכזיים נוספים: הוא חג מתן תורה, החל שבעה שבועות אחרי יציאת מצרים; והוא החג שבו נקראת מגילת רות.
את שני המוקדים הללו אפשר לראות כשתי התרחשויות שכיוונן מנוגד:
התנועה הראשונה היא תנועת ירידת התורה האלוקית אל האדם. הא-ל הנעלם חרג מחביונו השמימי, וממרומי ההר התגלה בקולות ובאש לעיני העם העומד בתחתיתו.
תנועתה של מגילת החסד, מגילת רות, יוצאת דווקא מלמטה, ממעשים קטנים הרוחשים בחשאי, מגרה ענייה הנזקקת ללקט בשיבולים, שממנה נולד דוד הרועה הפונה ממעמקיו אל אלוקים.
במגילת רות מסופר על מעשי החסד שגמל בעז לרות בשדה ביום, בגורן בלילה ובשער העיר ביום המחרת. לא פחות בולטים בה החסדים שגומלות רות ונעמי זו לזו. תנועה אנושית זו אינה נובעת מצַּו עליון, אלא באה בעיקר מלמטה, מרצונן הנדיב של נשים דחויות. פסקת הסיום של המגילה גוללת את תולדות ההתרחשות הזאת. פסוקה האחרון מוביל הכול אל הולדת נינם של רות ובעז – דוד המלך.
משה ודוד
במבט ראשון נראה כי הצמדת מגילת רות לחג הקציר (סופרים יד,יז) נבעה מעיתוי המגילה ורקעה – חלקים חשובים מהסיפור מתרחשים בשדה ובגורן בימי הקציר. אולם הצמדה זו נושאת עמה משמעויות נוספות. אתמקד באחת מהן: את חג ירידתה של תורת ה' אל עמו 'איזנו' חכמים בקריאת מגילה שמתגלגלת מיוזמות אנושיות ומערכי חסד הנובעים בעיקר מן הלב. סיפור אנושי זה הוא שיצמיח את דוד. לפי מסורת עתיקה (ירושלמי ביצה ב,ד; רות רבה ג,ב ועוד), דוד נפטר בחג השבועות. כך מתלכד יומה של התורה שבכתב, הקול האלוקי הסמכותי היורד אל האדם, עם יום פטירתו (ובמסורות מאוחרות גם יום הולדתו) של נעים זמירות ישראל, הנושא בנגינתו ובמזמוריו את קולו מעלה, אל ה'.
בחג השבועות נשמעים אפוא שני סוגי קולות:
קולות התורה שכל העם רואים – שחלקם בוקעים הישר מלב השמים ומבעירת ההר, וחלקם מתווך משה איש האלוהים ואדון הנביאים, מלמעלה למטה.
וכנגדם עולים מן התהום קולות השירה, קולות מזמורי דוד, המשורר שייחוסו מפוקפק אך רצוף חסד, הלוחם המיטיב נגן שחייו נעו בין תלאות, ניסיונות ומאמצים. זהו הקול האנושי הזועק לאלוקיו ומהללו, המתלונן כנגדו ובוטח בו.
'יצירה – ממש מתוהו'
כך כיניתי השנה את הסדנאות שבהן אנו קוראות במקורות יהודיים על יצירה וכותבות כתיבה אישית. בסדרה השנתית הזאת יש שמקורות העבר משרתים את הכתיבה שבהווה – מעניקים לה השראה, מלבים רגשות, הרהורים וזיכרונות עמומים ומציעים להם תמונות תשתית ומילים; ויש שהכתיבה האישית באה בשירותו של לימוד התורה. אז היא משמשת להבהרת תובנותיה של הלומדת ותגובותיה, ומסייעת לה להתקרב אל הכתובים העתיקים ולהיחשף אל הטמון במילותיהם וביניהן.
כך או כך, היצירה החדשה היא פרי זיווגה של רוח אנוש עם רוח קדמונית ונשגבה המרחפת מעליו.
בעיניי הזיווג בין לימוד התורה שבאה מההר, מהספרים ומהדורות, והשירה הרעננה, המבקשת לשמור אמונים לאשר רוחשת עכשיו תהום הנפש, עשוי להיות גלגול אפשרי של זוג דרכי התקשורת המילוליות המסורתית בין הא-ל והאדם – התורה והתפילה.
משה ודוד אושפיזיי
בסדנאות הניגון שקיימתי באלול לפני כשלושים שנה וגם בסדנאות הכתיבה המתקיימות באלול היום משתתפים מגוון אנשים שהשקפות עולמם ואורחות חייהם שונים זה מזה. כל אחד מהם בא מתוך מטרותיו הוא למפגשים, ומשתדל להפיק מהם את רצונו. בסִּיפֵּר (=הנרטיב) האישי שלי – מאחורי אלו ואלו עמד החיפוש אחר דרכי מפגש בין משה ודוד, בין התנועה משמים ארצה ובין התנועה מנהי הלב אל מרחבי י-ה.
