בעקבות רבי עקיבא- חציבה וסלילת דרכים.

יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר:

יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים

וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם

וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם.

אבות א, ד

הוי מתאבק בעפר רגליהם – זה רבי אליעזר,

ושותה בצמא את דבריהם – זה רבי עקיבא.

אבות דרבי נתן  נוסחא א', פרק ו

רקע למנחה:

רבי עקיבא, רבי אליעזר בן הורקנוס, ואפילו הלל מסמלים בדרכם את העמדה כי תורה צריכה להתגלות לא מתוך שגרת הורשה מבית, אלא אחרי נתק, מבראשית. לא אליעזר בן הורקנוס העשיר, ולא רבי עקיבא העני חונכו למסורת של תורה בביתם. הם חצבו את דרכם למרות שהייתה חסומה. 

מקור ראשון ועיקרי הוא סיפור תחילתו של רבי עקיבא, ממנו עולה הדימוי של ר' עקיבא כסתת בהרים.  רבי עקיבא חי בדור השני שלאחר החורבן. שני מוריו המובהקים – רבי יהושע ורבי אליעזר בן הורקנוס – מייצגים את המחלוקת העמוקה בניתובה של תורה לאחר החורבן. רבי יהושע מדגיש את היצירתיות בעולמה של תורה, שבה אין בית מדרש ללא חידוש, וההלכה נקבעת לא על פי מעמדה האלוהי אלא על פי רוב הדעות . לעומתו, מייצג רבי אלעזר את הכפיפות המוחלטת למסורת. מקפיד שלא לומר דבר שלא שמע מרבותיו ונחשב לממשיך דרכו של בית שמאי. רבי עקיבא, במנהיגותו מוביל שיטת לימוד הדבקה בקיצוניות בכתובים מחד, ומאידך הינה יצירתית וחדשנית. הוא מפרש כל תג וכל ייתור בתורה, ולומד מהם מדרשי הלכה. לדורות נותרה שיטת לימודו המשפיעה השפעה מכרעת על אופן לימוד התורה המסורתי עד עצם היום הזה. על פי המסורת, נבעה גדולתו דווקא מכך שהתייחס לפרטי הפרטים, ולו השוליים ביותר, לא רק בטקסט המקראי אלא בעולמה של ההלכה, ומתוך פרטים אלו, צמחו רוחב יריעתו ועמקותו.

 הדימויים המתארים את רכישת התורה של רבי עקיבא כמעשה של סיקול, סלילת דרך ועקירת אבן, ולצדם נוף הירדן, מובילים אותנו אל תרבות החלוצים המסקלים אבנים וסוללים דרך.  תרבות העומדת אף היא בסוד המחסור, ההתגברות, הבניית הרוח וההתמודדות עם  החומר.

המושגים של חציבה ועקירת סלעים השתרשה עמוקות בתרבות הרבנית. ועל אף שהתרבות החלוצית לא התיימרה לפרש את התרבות הרבנית, היא התחברה באופן מוזר עם כמה מדימוייה  ויצרה בעצמה סמלים חדשים. כיצד מגלים החלוצים את הסלעים והמים, את ההתפרצות וההתמדה? כיצד הם בונים לעצמם את הדרך?

סלילת הדרכים הפכה לסמל – סמל של ראשוניות, חוויית היחד, העמידה באתגר ותחושת ההתקדמות. ההרפתקה המבצעית הזו מצאה לעצמה הד סמלי עתיק בתיאור דרכו של רבי עקיבא לתורה, המלווה באותם הנופים, באותה ההתגברות.

 (מתוך "אור זרוע, עמ' 88-91)

סיפורו של ר עקיבא מומלץ לקריאה בחברתות ובסיומו התכנסות מחודשת האוספת את רשמי הקבוצה, ואת נקודות העניין והחיבור שלהם אל הסיפור.

'הוֵי מתאבק בעפר רגליהם' – זה רבי אליעזר, 'ושותה בצמא את דבריהם' – זה רבי עקיבא.

מה היה תחילתו של רבי עקיבא?

אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שָנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. והיה רבי עקיבא מתמיה על זה. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב יד, יט)?
מיד היה רבי עקיבא דן קל-וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה – דברי תורה, שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם.
מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות.
אמר לו: רבי, למדֵני תורה. אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף-בית ולמדהּ עד תיו. הלך וישב לו בינו לבין עצמו. אמר: אלף זו למה נכתבה? בית זו למה נכתבה? היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה.
הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני ר' יהושע, אמר להם: רבותי, פִּתחו לי טעם משנה. כיון שאמר לו הלכה אחת, הלך וישב לו בינו לבין עצמו. אמר: דבר זה למה נאמר? חזר ושאלן והעמידן בדברים.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אמשול לך משל למה הדבר דומה:

לסתָּת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו, והלך וישב על ההר, והיה מכה ממנו צרורות דקות. ובאו בני אדם ואמרו לו: מה אתה עושה? אמר להם: הרי אני עוקר ומטילו בתוך הירדן. אמרו לו: אי אתה יכול לעקור את כל ההר! היה מסתת והולך, עד שהגיע אצל סלע גדול. נָּתַן תַחְּתָּיו צִפרֶֹן שֶל בַרְּזֶל, סתרוֹ ועקרוֹ והטילו אל הירדן, ואמר לו: אין זה מקומך אלא מקום זה.
כך עשה להם רבי עקיבא לרבי אליעזר ורבי יהושע.
אמר לו רבי טרפון: עקיבא, עליך הכתוב אומר "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר" (איוב כח, יא) – דברים המסותרים מבני אדם, הוציאם רבי עקיבא לאורה.

בכל יום ויום היה מביא חבילה של קש. חציה מוכר ומתפרנס, וחציה מתקשט בה. עמדו עליו שכניו ואמרו לו: עקיבא, איבדתנו בעשן. מכור אותן לנו, וטול שֶמן בדמיהן, ושנֵה לאור הנר. אמר להם: הרבה סיפוקים אני מסתפק בהן: אחד, שאני שונה בהן; ואחד, שאני מתחמם כנגדן; ואחד, שאני יכול לישון בהם.
עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין. שאם אומרים להם 'מפני מה לא למדתם?' והם אמרו 'מפני שעניים היינו' – אומרים להם: והלא רבי עקיבא עני ביותר ומדולדל היה.
והם אמרו: 'מפני טפֵּינו'; אומרים להם: והלא רבי עקיבא היו לו בנים ובנות הרבה והיה מפרנס אותן ואת רחל אשתו.

בן ארבעים שנה הלך ללמוד תורה. סוף שלוש עשרה שנה לימד תורה ברבים. אמרו: לא נפטר מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב, ועד שעלה למיטתו בסולמות של זהב. הייתה אשתו יוצאת בקרדמין ובעיר של זהב. אמרו לו תלמידיו: רבי, ביישתנו ממה שעשית לה! אמר להם: הרבה צער נצטערה עמי בתורה.

אבות דרבי נתן נוסחא א, פרק ו 

פירושי מילים:

שָּנָּה – שינן, למד

אִי אַתָּה קוֹרֵא – אתה לא מכיר את הפסוק?

פִתְּחוּ לִי טַעַם מִשְּנָּה – הסבירו לי את המשמעות של אחת המשנות הֶעֱמִידָּן בִדְּבָּרִים – לא ידעו מה להשיב לו

קַרְּדֻּמּוֹ – הגרזן שלו צְּרוֹרוֹת – שבבים

נָּתַן תַחְּתָּיו צִפרֶֹן שֶל בַרְּזֶל – הניח תחתיו מוט ברזל

מִתְּקַשֵט – משתמש (להדליק אש)

אִבַדְּתָּנוּ בֶעָּשָּן – העשן פוגע בנו טולֹ – קח,

קרדמין- תכשיט הלניסטי

 עִיר שֶל זָּהָּב – תכשיט שהעיר ירושלים חקוקה בו

בִיַשְּתָּנוּ מִמָּּה שֶעָּשִיתָּ לָּהּ – מול הנשים שלנו, שלא נוכל להעניק להם כאלו תכשיטים

המחצבה/ לאה גולדברג

כל אחד מקבל פתק עם אחת המילים הבאות: עיקשת, חירשת, אילמת, דוממת, סוד,  פצועה, נשברת, מאושרת, כאובה, אהבה.
בעמידה במעגל כל אחד עושה תנועה שמבטאת את המילה שקיבל והשאר חוזרים אחרי התנועה מבלי לדעת את המילה. אחרי סבב כזה, מנסים לעשות סבב בו כולם עושים את התנועות לפי סדר המעגל ביחד (מצריך זיכרון ואימון של שניים-שלושה סבבים עד שהמעגל עושה את התנועות באופן רציף). את רצף התנועות/ "קאטות" עושים עכשיו יחד כמה פעמים לצלילי השיר "שירו של אבא" נעמי שמר בביצוע ביני לנדאו

לאה גולדברג, שירים ב, ספריית הפועלים, 1986

לאחר רצף ה"קאטות" מקריאים את השיר ושואלים- מה יש בפעולת חציבת האבן שנגע כל כך בלאה גולדברג?

מה יכולה האבן והחציבה לסמל?

(יש משהו בפעולה הפיזית, באבן המוצקה מול הרוח וההאנשה של לאה גולדברג, גם בסיפור של רבי עקיבא האבן והסיתות מסמלת מצד אחד את העיקשות, את הפעולה הכמעט לא אפשרית אל מול האבן הקשה, יחד עם בקשה להגיע לליבה "הרכה", ויחד עם יכולת האבן לשנות את צורתה אל מול המים. גם אצל החלוצים המתח בין פעולת החציבה וסלילת הדרך המפרכות הן פיזיות ורוחניות-רגשיות כאחד.)

לפוצץ את האבן?

חבורת הסוללים שבנתה את כביש טבריה–צמח הייתה מחולקת לקבוצות עבודה. באחת מהן היה הפועל שרירא. תפקידה של הקבוצה היה לפתוח את הדרך.

יום אחד נתגלה בחפירת התוואי קצה של אבן מסותתת. שרירא היה בטוח כי טמון בה משהו מיוחד.

– 'בואו נחפור עוד ונגלה מה באבן'.

– 'אין זמן, צריך לסלול. האבן היא מכשול. יש לפוצץ אותה'.

פרץ ויכוח סוער, ובסופו סוכם: שתים עשרה שעות ינסו לחלץ את האבן. אם לא יצליחו,  לא יעכבו את סלילת הכביש ויפוצצו אותה.

שרירא וחבריו עבדו במתח רב. ואכן נמצאה אבן מיוחדת – מנורת קנים, שריד מבית הכנסת של חמת טבריה. ההתרגשות הייתה גדולה. הזמינו את הארכיאולוגים, ואלה הגיעו מיד. התוואי של הכביש טבריה–צמח שוּנה. אך הוויכוח האם היה צריך לעצור את סלילת הכביש למען האבן ולא לפוצץ אותה לא הסתיים.

(אור זרוע עמ' 102-103)

הצינור הישר והעץ נטוע

כשביקשו להעביר מים מן הירדן לעמק בית שאן נדרשה דרך ישרה לצינור הגדול. מניחי הצינור סימנו קו ישר החוצה את העמק,  אך כשבאו למקום מצאו את חיותה בוסל חברת דגניה יושבת בצִלו של העץ וחוסמת את דרכו של הצינור.

– 'אין עוקרים עץ כדי להניח צינור. את העץ הזה נטענו במו ידינו'. 

– 'אך הצינור צריך להשקות את עמק בית שאן', השיבו לה המתכננים.

גולדה מאיר הייתה מנהיגה בעלת השפעה גורלית ואישה אמיצה. אך היה גבול לאומץ שלה. חיותה בוסל  דיברה עם גולדה בטלפון, הצינור לבית שאן הוטה ועקף את העץ שמתחתיו ישבה חיותה.

שתי המפלגות נותרו בעינן: זו הטוענת כי את הצינור צריך להניח ישר כדי להביא  מים לבית שאן,  וזו הטוענת שהצינור יתפתל ויכבד כל עץ השתול בדרך, גם אם בסיבוביו לא יגיעו המים לבית שאן… 

(אור זרוע עמ' 102-103)

מסביב לנקודה- סביב שני הסיפורים:

• האם נדרש תכנון מוקדם לסלילת הדרך, או שתוך כדי סלילתה מתגלות האפשרויות הרוחניות שהיא פותחת? 
• האם סלילת דרך מחייבת הרס שרידי נוף וזיכרון? האם יש הרס שהוא תנאי ליצירה?

מקור אופציונלי נוסף המציג את המתח בין חיי המעשה הפיזים לחיי הרוח:

גלוי וידוע לי, בובר ידידי, שגם אתה נתון היום בסבך אותן השאלות, אלא שאתה יכול לפעול באופן אחר, אולי יותר מהיר ממני. כאן מסתעפות דרכינו מבלי להיפרד. אתה יכול, אתה מוכרח למצוא דרכך המבוקשת במעשי הפוליטיקה של יום יום. אנו, חלק הדור היותר מאושר אולי, שיכול לחצוב את געגועיו הפוליטיים במחצבה ממש, בסביבה השוטמת אותו מחוסר הבנה – עלינו להזדיין במכשירי עבודה ממש: לחצוב בסלעים, לנפץ אבנים, לסלול כביש, לחפור חפירות; בזמן שאתם, רעים – קרבנות, גולים מעולם-העצמים – אתם מוכרחים לכרוע תחת משא הטמטום של ערים, גלות, מילים, ועידות, עיתונים, פרלמנטים. ואף זאת אדע, שבין יחידים שבקרבכם יש לי אחים ברוח – כן ירבו! – אחים אשר גורל האדם אינו בשבילם מספר, רק הלמות הדופק של דם אחים. אותך מכיר אני, ולך בתור שכזה, אני אומר שלום וברכה.

אליהו רפפורט 

• אליהו רפפורט (1952-1889) סופר יהודי, משורר בגרמנית ובעל המשפחה היחיד בחבורת "השומר הצעיר" הראשונה בארץ. עלה כחלוץ עם אשתו ממינה ("האימא" של החבורה) ושני ילדיהם לקיבוץ א' של השומר הצעיר, שהקים את קיבוץ בית אלפא. היה סנדלר ומורה ראשון בחברת הילדים הראשונה בבית אלפא. פרש מן החבורה והיה למורה למתמטיקה בבית הספר הריאלי בחיפה ולבונה כינורות בתל אביב. כתלמידו של מרטין בובר, קרא לבובר לבוא ארצה ולהיות מנהיגם הרוחני של  חלוצי העלייה השלישית. אך בובר עצמו עסק באותה עת בכתיבת השיטה הדיאלוגית שגילה באותן שנים. 

סיכום: 

במקורות שקראנו עולה המתח בין מחצבה לרוח – בין העבודה הפיזית ועולם החומר לבין עולם הרוח, מה הפוטנציאל ומה המלכודות בהשתקעות בכל אחד מהם?

כתיבה אישית ושיתוף- איזו מלכודת יותר בעייתית לי?