מוֹלדת כְּבַיִת

מה הופך מולדת ל"בית"? האם זו תחושת ביטחון? תחושת שייכות? הזיכרון? או אולי דווקא המאבק על המקום? דף הלימוד שלפנינו מבקש להתבונן ביחסים הרגשיים, האישיים והציבוריים שבין אדם למולדתו. דרך עיניה של דודתו של עמוס עוז, נחשף כאב החיים בגולה מול חדוות ההגעה לארץ ישראל; דרך דמותה של דורותי מהקוסם מארץ עוץ אנו פוגשים את הקשר העמוק לבית, גם כשהוא אפרורי וקשוח; ולבסוף, דרך דיון בין קולות מהשמאל (רביצקי) ומהימין (אבשלום קור), אנו בוחנים את המתח שבין תחושת בעלות על הארץ לבין השאלות הפוליטיות שהיא מעוררת. כל מקור מציע זווית אחרת לשאלה הגדולה – האם, וכיצד, אנו רואים במולדת את הבית שלנו?

1) סוף סוף כאן יהיה הביתה

אין לי כמעט שום מושג על יום בואה של אמי לחיפה, על ימיה הראשונים בתל אביב ועל שנותיה הראשונות בירושלים. אולי, כתחליף, אביא כאן קצת ממה שסיפרה לי דודתי סוניה: איך ולמה באה ארצה, מה קיוותה למצוא כאן ומה מצאה.

[…] בכך שהזמן הולך ואוזל הרגישו ההורים הרבה יותר מאשר אנחנו: גם אלה שהתעשרו […] אפילו הם הרגישו שאנחנו חיים על הר געש: הלוא נמצאנו בדיוק על הגבול המתוח שבין סטלין לגרייבסקי ולפילסודסקי [בין ברה"מ לפולין]. סטלין, אנחנו כבר ידענו שהוא רוצה למחוק לגמרי, למחוק בכוח, את כל הקיום היהודי, כדי שיהיו כולם קומסומולניקים טובים שמלשינים זה על זה. מצד שני פולין התייחסה אל היהודים, ככה, בבחילה, כמו מישהו שנגס בקצת דג סרוח, לא לבלוע ולא להקיא. לא היה להם נעים להקיא אותנו בנוכחות מדינות ורסאי, באווירת הזכויות הלאומיות, וילסון, חבר הלאומים, בשנות העשרים הפולנים עדיין קצת התבישו: הם מאוד רצו להיראות טוב. כמו שיכור שמנסה ללכת ישר, שלא יראו שהוא הולך ומתנדנד. הפולנים עדיין קיוו להיראות פחות או יותר כמו משפחת העמים. רק מתחת לשולחן הם דיכאו והשפילו והציקו, כדי שלאט לאט נלך כולנו לפלסטינה ושיותר לא יראו אותנו. בגלל זה הם אפילו קצת עודדו חינוך ציוני וגימנסיות עבריות: שניהפך כולנו ללאום, בהחלט, למה לא, העיקר שנסתלק כבר לפלסטינה וברוך שפטרנו.

הפחד שהיה בכל בית יהודי, הפחד שכמעט אף פעם לא היו מדברים עליו, רק החדירו לנו אותו בעקיפין, כמו רעל, טיפה-טיפה כל שעה, זה היה הפחד המחריד שאולי אנחנו באמת אנשים לא מספיק נקיים, אולי אנחנו באמת אנשים רועשים וקופצים בראש, יותר מדי ממולחים ורודפי כסף. אולי באמת הנימוסים שלנו לא מתאימים. היה איזה פחד מוות כזה, הפחד שחס וחלילה אנחנו נעשה על הגויים רושם לא טוב, ואז הם יתרגזו ושוב יעשו לנו בגלל זה דברים איומים שיותר טוב בכלל לא לחשוב עליהם. […]

אתם שכבר נולדתם בארץ, את זה אתם אף פעם בחיים לא תבינו, איך הטפטוף הזה לאט-לאט מעקם לך את כל הרגשות, איך זה ככה כמו חלודה לאט-לאט זה פשוט אוכל את צלם האדם שלך, לאט-לאט זה הופך אותך לחנפן שקרן ותחבולני כמו חתול. אני חתולים מאוד לא אוהבת. גם כלבים לא. אבל אם אני צריכה לבחור, אז אני כבר מעדיפה את הכלב. הכלב הוא כמו הגוי, שתכף ומיד רואים עליו מה הוא חושב ומה הוא מרגיש. היהודי בגולה – זה היה חתול, במובן הלא-טוב של חתול, אם אתה מבין מה שאני מתכוונת בזה.

אבל הכי הרבה פחדנו כל הזמן מפני האספסוף. ממה שיכול לקרות בזמן שבין שלטון לשלטון, אם למשל הפולנים יגורשו והקומוניסטים יבואו במקומם: פחדו שבין לבין שוב יצוצו כנופיות של אוקראינים, או ביילורוסים, או ההמון הפולני המוסת, או יותר צפונה – הליטאים. זה היה הר געש שכל הזמן מטפטפת ממנו קצת לבה וכל הזמן יש ריח של עשן. "בחושך הם משחיזים את הסכינים", אמרו אצלנו, ולא אמרו מי, כי זה יכלו להיות גם אלה וגם אלה. ההמון. גם אצלנו בארץ, מתברר, ההמון היהודי – גם זה קצת מפלצת. 

רק מהגרמנים לא כל-כך פחדו אצלנו. אני זוכרת בשנת שלושים וארבע או בשלושים וחמש, אני עוד נשארתי ברובנו אחרונה מכל המשפחה לגמור לימודי אחות, בשלושים וחמש עוד היו אצלנו לא מעט כאלה שאמרו הלוואי שיגיע הנה היטלר, אצלו לפחות יש חוק ויש משמעת וכל אחד יודע את מקומו, לא כל כך חשוב מה היטלר אומר, חשוב שהוא משליט שם בגרמניה סדר גרמני כמו שצריך ושהאספסוף רועד ממנו. חשוב שאצל היטלר אין מהומות רחוב ואין אנרכיה – עדיין חשבו אז אצלנו שאנרכיה זה המצב הכי גרוע: חלום הבלהות היה שהכמרים מתחילים להסית בכנסיות שלהם שהדם של ישו שוב זולג באשמת היהודים, ומתחילים לצלצל בכל הפעמונים המחרידים שלהם, והאיכרים שומעים וממלאים את הבטן ביי"ש ולוקחים את הגרזנים ואת הקילשונים, וככה זה מתחיל.

[…]

אני עליתי בטריאסט על אניית משא רומנית, "קונסטנצה" קראו לה. […] בלילות יצא לי לישון תחת הסיפון במחלקה שלישית, בדורמיטוריה, על יד בחורה יווניה עם תינוקת בת אולי שישה שבועות, לא יותר, כל ערב שתינו היינו מנדנדות את התינוקת בתוך סדין, כמו בערסל, שתירגע מהבכי ותירדם. לדבר לא דיברנו אף מילה כי לא היתה שום שפה, אולי דווקא בגלל זה נפרדנו אני והבחורה הזאת באהבה גדולה. אני אפילו נזכרת שלרגע אחד חלפה לי שם בראש מחשבה, למה לי בכלל לנסוע לארץ ישראל? רק כדי לחיות בין יהודים? הרי היווניה הזאת שאולי בכלל לא יודעת מה זה יהודי היא הלוא יותר קרובה לי מכל העם היהודי! כל העם היהודי נראה לי לרגע כמו איזה גוש גדול ומזיע שמנסים לפתות אותי להיכנס עכשיו לתוך המעיים שלו ושהוא יעכל אותי לגמרי במיצי הקיבה שלו, ואמרתי לעצמי, סוניה, זה מה שאת באמת רוצה? מעניין שברובנו אף פעם לא היה לי הפחד הזה, שאני הולכת להתעכל במיצי הקיבה של העם. גם בארץ זה לא חזר לי. רק אז, לרגע, באניה, בדרך, כשהתינוקת הייווניה נרדמה על הברכיים שלי […]

בבוקר השכם, אני אפילו יכולה בדיוק להגיד לך תאריך ושעה, זה היה בדיוק שלושה ימים לפני סוף שנת שלושים ושמונה, יום רביעי עשרים ושמונה בדצמבר שלושים ושמונה, קצת אחרי חג החנוכה, דווקא היה יום צלול מאוד וכמעט בלי עננים, בשש בבוקר כבר התלבשתי חם, סוודר ומעילון, ועליתי על הסיפון והסתכלתי בקו העננים האפור שממול. אולי שעה הסתכלתי וראיתי רק כמה שחפים. ופתאום, כמעט בבת אחת, מעל לקו העננים הופיעה השמש החורפית ומתחת לקו העננים צצה העיר תל אביב: שורה אחרי שורה של בתים מרובעים בצבע לבן, לגמרי לא דומים לא לבתי עיר ולבתי כפר בפולין ובאוקראינה, לגמרי לא דומים לרוֹבנוֹ ולא לוורשה ולא לטריאסט, אבל דומים מאוד-מאוד לתמונות שהיו תלויות בכל כיתה של "תרבות", מהגן עד הגימנסיה, וגם לציורים ולצילומים שהמורה מנחם גלרטר היה מראה לנו. ככה שהייתי גם מופתעת וגם לא מופתעת. אני לא יכולה לתאר איך השמחה עלתה לי בבת אחת לגרון, פתאום אני רק רציתי לצעוק ולשיר, זה שלי! זה הכול שלי! זה באמת הכול שלי! משונה, איך אף פעם בחיים שלפני זה, לא בבית שלנו, לא בגן עצי-הפרי שלנו, לא בטחנת הקמח, אף פעם לא היתה לי הרגשה כל-כך חזקה של שייכות עמוקה כזאת, שמחת בעלוּת, אם אתה מבין מה שאני מתכוונת בזה. אף פעם בחיים, לא לפני אותו הבוקר ולא אחרי זה, לא היתה לי שמחה מהסוג הזה: הנה סוף-סוף כאן יהיה הביתה, הנה סוף-סוף כאן אני אוכל לסגור את הווילונות לשכוח את השכנים ולעשות רק כמו שאני רוצה. כאן אני לא מנומסת ולא מתביישת מאף אחד ולא דואגת מה האיכרים יחשבו עלינו ומה הכמרים יגידו ומה האינטליגנציה תרגיש כלפינו, ולא מחויבת להשתדל לעשות על הגויים רושם טוב. אפילו כשקנינו את הדירה הראשונה, בחולון, או את זאת, ברחוב וייזל, לא הרגשתי כל-כך חזק כמה טוב להיות בעלת בית. וזאת היתה ההרגשה שמילאה אותי אולי בשבע בבוקר, מול עיר שבכלל עוד לא הייתי בה, מול ארץ שבכלל עוד אפילו לא דרכתי, מול בתים לבנים משונים שלא ראיתי כמוהם אף פעם בחיים! אתה אולי לא כל-כך מבין את זה? זה נראה לך קצת מגוחך? או טיפשי? לא?

באחת-עשרה בבוקר ירדנו עם המזוודות לסירת מוטור והספן שהיה שם, מין גוי אוקראיני גדול ושעיר כזה, מיוזע כולו, מפחיד קצת, אבל ברגע שאני אמרתי לו יפה תודה באוקראינית ורציתי לתת לו מטבע, הוא צחק ואמר לי פתאום בעברית צחה, בובה'לה, מה אתך, לא צריך, אולי את במקום זה תיתני לי איזו נשיקונת קטנה?

עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, הוצאת כתר, 2002, עמוד221- 231

• החווייה של להיות יהודי בגולה: מה דעתכם על התיאור של סוניה? מה ממנו משמעותי לימינו אנו?
• האם יהודים מרגישים 'בבית' בחו"ל? ספרו מה חוויתם בעצמכם כשחייתם או טיילתם בחו"ל.
• היזכרו בחוויה של הגעה למקום חדש. מתי הרגשתם בו "בבית"?

2) אין כמו הבית

"ספרי לי משהו על עצמך ועל הארץ ממנה באת", אמר הדחליל, כשסיימה (דורותי) לאכול את ארוחתה. ודורותי סיפרה לו על קנזס, וכמה הכל שם אפור, וכיצד נשא אותה הציקלון אל ארץ עוץ זו המוזרה כל כך. 

הדחליל הקשיב בעניין, ואמר, "אינני מבין מדוע את רוצה לעזוב ארץ יפה שכזאת כדי לשוב למקום השחון והאפור שאת קוראת לו קנזס."

"זה בגלל שאין לך שכל," ענתה הילדה. "לא משנה עד כמה עגומה ואפורה היא ארצנו, אנו, אנשי בשר ודם, מעדיפים לגור בה על פני כל ארץ אחרת, יפה ככל שתהיה. אין כמו הבית."

הדחליל נאנח. "ודאי שאינני מבין זאת," אמר. "אילו גם לכם היה ראש ממולא קש, כמו ראשי, ודאי הייתם כולכם גרים רק במקומות היפים, ובקנזס לא היה נותר איש. מזלה של קנזס שיש לכם שכל."

מתוך: הקוסם מארץ עוץ/ ל. פרנק באום

• "מזלה של קנזס שיש לכם שכל" – האם דורותי רוצה לגור בקנזס כי יש לה שכל?
• נסו להיכנס לראש של דורותי: מדוע לא לגור כולם "רק במקומות היפים", מדוע "אין כמו הבית" ?

3) היליד לעומת המהגר

…'היליד' הוא תמיד במקום. הוא נולד במקום ומתוכו, ומאז שהוא שוכן בו…

לעומתו המהגר אינו נמצא אף פעם במקום. הוא נולד במקום אחד ושואף למקום אחר, וכשהוא מגיע ל"ארץ המובטחת" הוא צריך לגשר בין החלום לממשות. חוויית היסוד הקיומית שלו מבוססת על קיומו של פער (זמני/נצחי) בין המקום במובן הפיזי (המקום) לבין המקום בעולם של משמעויות, של שפה, זיכרון ואמונה ("המקום").

מתוך: הידעת את הארץ שם הלימון פורח/ יגאל שוורץ 

• נסו לחשוב על הגירה מארץ לארץ, לעומת מעבר מבית לבית: מה הדומה ומה השונה?
• איך אתם קוראים בינכם לבין עצמם ובשיחת חברה להגירה של ישראלים מישראל לחוץ לארץ: ירידה, בריחה, שיפור תנאים, רילוקיישן, הגירה, "נפולת של נמושות", שידרוג, נטישה, עזיבה…
  איפה הדילמה על ההגירה פוגשת אתכם בחייכם כיום?

4) "האם יפו ונגבה כשכם ואריאל"?

א. יפו ונגבה מייצגות את המאבק למען השגת בית לעם היהודי. למען עצם כינונו ועצם היותו של בית זה. אריאל ושכם, לעומת זאת, מייצגות את המאבק למען הרחבתו והגדלתו של הבית, לשם הבטחת הבעלות המלאה על בית המידות ה"שלם" (כאן ועכשיו). מטבע הדברים, אדם בר דעת יהיה נכון לשלם מחיר גבוה ולהקריב קורבן יקר כדי להעמיד בית על נחלתו וכדי לתת קורת גג למשפחתו. אולם אדם זה, אם אמנם נכון הוא, לא יאות לשלם מחיר דומה ולהקריב קורבן דומה (בנפש וברכוש ובטוהר המידות) לצורך הגדלתו של המעון, לצורך הרחבתו של הבית העומד על תילו. 

ב. מזווית אחרת, יפו ונגבה מסמלות בתודעתנו מאבק למען עם ישראל ותחייתו. שכם ואריאל, לעומתן, מסמלות בתודעתנו בראש ובראשונה מאבק למען ארץ ישראל ושלמותה. האתוס והפתוס הציוני, שהולידו בשעתם את יפו היהודית ואת נגבה ואחיותיה, קרו לכונן בית לעם ישראל, להביא לשחרור לאומי ולתקנה חברתית: וכמובן, אין תחייה ואין תקנה לעם היהודי אלא בארצו. לעומת זאת, האתוס והפתוס שהולידו את אריאל ואת הישיבה שעל קבר יוסף בשכם, העלו על נס בראש ובראשונה את המאבק למען ארץ ישראל וגאולתה, לשם הריבונות היהודית על הארץ כולה ולשם ההתיישבות כולה. כאן מתמקד ההבדל: לא הרי השאיפה "להיות עם חופשי בארצנו": כהרי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה".

פרופסור אבי רביצקי, 1990.

• נסו להביע דעתכם ולהתייחס לנקודות שמעלה רביצקי על 'הבית הלאומי', ארץ ישראל.
• האם היו לכם ויכוחים עם מישהו בנושא זה? עם מי? מדוע, באילו נסיבות? תארו את תוכן הויכוח, ואת השיחה והאופן בו הוא התנהל. מה הייתם מבקשים לשנות בויכוח, אילו יכולתם ?

5) למי שייכת המרפסת שלי 

[הקטע הסאטירי של אבשלום קור 'מתכתב' באופן ביקורתי, בהתנגדות מצד ימין ופולמוס מרומז עם רעיון 'שטחים תמורת חוזה שלום' שהציע מחנה השמאל, כפשרה עם הערבים והפלסטינים. הרעיון קיבל ביטוי במחזה הסאטירי 'מלכת האמבטיה' של חנוך לוין, בו מושמת ללעג ולביקורת האחיזה הישראלית וההתנחלות בשטחי ארץ ישראל השלימה, לאחר מלחמת ששת הימים]

הפעמון צלצל. ניגשתי לדלת. שמעתי מן הצד השני דשדוש רגליים ושיעול קצר, אבל מבעד לחרך ההצצה לא ראיתי דבר. פתחתי. עמד שם אדם לבוש כהלכה. עניבה, צווארון צחור, חליפה. אצבעות ידיים עונדות טבעות רבות. שפם מטופח, פאות משוכות מטה. קלסתר פנים ערבי, הוא הציג בפני כרטיס ביקור: 

עבדאללה אל-פתח, בעל חברות "איי.בי.אם", "ג´נרל מוטורס", "רנו"; ומנהל חברות "סון-אפ", "פיאט" ואו"ם. 

הכנסתי אותו. זה היה ב-1964. בתחילה ביקש מר אל-פתח להזדהות באופן מרשים יותר, והראה לפני תמונות של סרט הייצור במפעל "פיאט" שברשותו וגם את בניין האו"ם. "אני עומד לקנות את הבניין הזה" – הוא אמר. 

"לשם מה נחוץ לך בניין גדול כל כך? הרי אין בו פרטיות. כולו זכוכית" – הערתי.

"זה פשוט יפה", הסביר לי. "דקורטיבי מאוד. קירות של שיש, מעקה של זהב, זכוכית. אני אוהב את זה. ואני יכול להרשות לעצמי. גם נשותיי אמרו לי זה מוצא חן בעיני. ומה לא עושים בשביל הנשים…"

נראה לי עשיר, האורח הזה, אל-פתח, ולא הבנתי מדוע, בעצם, הוא בא אלי. הרי הוא מעשירי עולם. אחד מהאנשים אשר ודאי יכולים להרשות לעצמם הכל, וגם לצפצף על כל השאר, אז מה טעם החליט לבקר אצלי, אני הקטן, בעל דירה צנועה במזרח התיכון. אולם הדברים הסתברו עד מהרה. 

מר אל-פתח הוציא מתיקו המהודר צילומים של ילדים לבושי סחבות, שוכבים באוהל על החול. צריף מט לנפול ונשים מכבסות לידו בגיגיות דולפות ואז אמר: 

"בתנאים האלה חי אחי אחמד, שהוא השכן שלך בדירה הסמוכה. אני וכל האחים שלי, הגרים בכל שאר הדירות בבית הזה, לא נוותר לך. זה בגללך. בגללך אחינו אחמד סובל כל כך בדירתו הקטנה."

הזכרתי לאל-פתח כי ב-1948, כשנכנסנו לגור בבית, אחמד העלה לפני מי שהיה אז בעל הבית, בריטי אחד, הלורד פיל, את הדרישה לקבל גם את הדירה שלי, ואז חתמנו ברודוס הסכם, שאחמד מקבל מן הדירה שלי חדר פלוס מרפסת, כדי להגדיל את שטח דירתו.

אל פתח האמיד לא נתרצה. עיניו התגלגלו בחוריהן והוא שצף: "הילדים של אחמד הם פליטים" – הטיח בי. 

משכתי בכתפי: "מר אל-פתח" – עניתי – "למה לא תתן למשפחת אחמד לגור בוילות שלך בסמטה ממול. או אפילו בבניין האו"ם, שהראית לי בתמונות? הרי כסף יש לך בשפע, אתה יכול למצוא לו סידור טוב עם מגורים בסביבה טובה, והכנסה קבועה, ואפילו מניות."

"אי אפשר" – התעקש אל-פתח, "אחמד וילדיו הם פליטים. ואנחנו דורשים שתכניס אותם לדירה שלך כדי לפתור את בעייתם". 

פניתי לדרך השכנוע ושוטטתי עם, מר אל-פתח בדירתי. "גם כאן מלא פליטים" – הבהרתי, תוך שאני פותח את הדלתות. "כאן גרים פליטים מעיראק ומפולין, ממצרים ומארגנטינה. והנה, בחדר הזה יש פליטים מרוסיה וגרמניה ומרוקו ותימן. והגג אצלם קצת חדיר לגשם. ויש לי בעיה עם החשמל כבר במה שבועות. אתה רואה בעצמך, הדירה שלי מלאה פליטים. וכסף, לדאבוני, אין לי הרבה". 

מר אל-פתח התרתח והסמיק עד שורשי עניבתו: "הדיירים שלך הם לא ´פליטים´. הם ´עולים חדשים´. הם התאקלמו, וטוב להם. ´פליטים´ – זה רק אחי אחמד ומשפחתו. ואני מודיע לך, שאם לא תכניס לדירתך את משפחת אחמד, נקים ארגון של כל השכנים בבית הזה, כדי לפנותך מכאן". 

זה היה, כאמור, ב-1964. גרתי אז בדירה קטנה, מסביב כל השכנים העשירים, האחים של אחמד. ואז הם הקימו את "אש"ד" ("ארגון שחרור דירה"), שנועד לשחררני מדאגת בעלותי על דירתי. הארגון שלהם התחיל לפוצץ את צינורות המים לדירתי, לקרוע את צמיגי מכוניתי ולנפץ בה את החלונות. כעבור 3 שנים, ב-1967, הם סתמו את הכניסה לדירה שלי והכו מכות רצח את מי שניסה לעלות אלי במדרגות. אחר-כך הם פתחו בבת אחת במלחמה ממש מכל הכיוונים: השכנים מלמעלה התאמצו לקפוץ לתוך הדירה שלי, מלמטה טיפסו שכנים לאורך המרזב ונתלו על מעקה המרפסת. הגרוע מכולם היה אחמד, שכני באותה קומה, אשר ירה לתוך הסלון שלי וכמעט הרג את אשתי וגיסתי. ארגנתי את הפליטים אשר היו איתי בדירה, יהודים יקרים באמת, ויחד הדפנו את השכנים, את אלה שנתלו על המרפסת דחפנו לחצר. לאחרים חבטנו עם מקל של מטאטא על האצבעות. בסוף גם השתלטנו על המרפסת של אחמד, אשר ממנה הוא ירה אל תוך הסלון שלנו – אותה המרפסת שנתתי לו לפי הוראת הלורד פיל בהסכם רודוס.

העובדה שהמרפסת חזרה לרשותי – קצת הרגיעה את אחמד ואת אש"ד שלו. אבל לא ארך הזמן, והא שב לפעול. הפעם החחיל מטריד את כל ידידי, בני העיר. כשהם היו נוסעים ברחובות העיר, אש"ד היה מיידה בהם אבנים, או תופס את ילדיהם כבני ערובה. ואז הוא הכניס להם לראש, לכל הידידים שלי, בני העיר, שהוא בעצם רוצה רק את המרפסת שלקחתי לו (כזכור – לקחתי בחזרה) ב-1967 כאשר ירה ממנה לתוך הסלון שלי. והם, בני העיר, שהיו טרודים מאוד בענייני היום-יום שלהם (חובות, משכנתא, תנור, כיריים של גז) – ניסו לשכנע אותי: 

"אבשלום" – הם אמרו לי שוב ושוב – "תן להם את המרפסת, הם רוצים לשחרר רק את המרפסת ההיא, שהחזרת לעצמך ב-1967. תן להם את זה שוב, כמו שהלורד פיל הציע." 

אבל אני הדגשתי באוזניהם פעם אחר פעם: "רבותיי" – זה לא ארגון לשחרור המרפסת, זה ארגון לשחרור כל הדירה שלי, הם גם הקימו את אש"ד עוד ב-1964, כאשר מרפסת המריבה הייתה בידיהם… וחוץ מזה, דרך הקירות הדקים אני שומע אותם מתכננים לסלק אותי מן הדירה כולה". בינתיים, השכנים פתחו נגדי במלחמה נוספת. בשנת שעברה, כאשר צמתי ביום כיפור, והייתי שרוע, די חלוש, בפיג´מה, בדירה שלי – הם שוב זינקו אל הדירה שלי: גם השכן מלמעלה וגם השכן מלמטה. בקושי הספקתי להתלבש – והם כבר נאחזו במרפסת הקדמית וכמעט פרצו לחדר השינה. היה קשה. הילדים שלי, והילדים של אחי הפליטים היהודים – גירשו אותם לבסוף. אחר כך, כאשר נחתי בסלון, הרגליים על השרפרף המונח למולי ועיני תלויות אי שם בין הקיר לתקרה, הילדים עוד מתנשפים מהדיפת השכנים לדירותיהם – חשבתי לעצמי: 

"איזה מזל שהחזקתי את המרפסת. הרי ב-1967 הם יכלו להרוג את אשתי ביריות מן המרפסת ההיא. הפעם, לעומת זאת, כאשר המרפסת הייתה בידי – הם לא יכלו לירות על אשתי. היא שמעה את קולות המלחמה, אבל היריות לא התקרבו אליה". נדמה לי שאנהג בתבונה אם לא אחזיר את המצב לקדמותו. 

אבשלום קור, מעריב 7.11.74

•  'מי צודק' בויכוח עם הערבים על הזכות והבעלות על ארץ ישראל? האם ישנו צדק אובייקטיבי?
• האם אבשלום צודק לגבי המרפסת שלו? מה היחס בין הסיפור הזה לדברי רביצקי בקטע הקודם?
• האם שוחחת פעם עם ערבי על הנושא הזה? איך ומתי ומה קרה שם? האם היית רוצה בזה שוב?