אנחנו חוגגים עכשיו 'חג מתן תורה'… ואיתו השאלות העולות בבית המדרש שלנו על התורה ועל לימוד תורה… מדוע ולשם מה ללמוד תורה? איך ובאילו דרכים נכון ללמוד תורה? וקודם כל ולפני הכל מה פירושו של המושג החמקמק ומרובה הפנים הזה 'תורה': מהי 'התורה' שעליה מדובר ומה היא כוללת? ההגדרה המסורתית של התורה הולכת ומתרחבת כידוע, וכוללת גם את כלל התנ"ך (תורה, נביאים, כתובים), וכן את 'התורה שבעל פה' שגם היא "ניתנה מידי הגבורה בהר סיני", ובאה לביטוי ופירוט בפירושי החכמים במשנה ובכל ים התלמוד ובמדרשי חז"ל. והיהדות שאחרי חז"ל, האם גם זו נחשבת 'תורה'?
הנה שורת מושגים: תורה, התורה הקדושה, כתבי הקודש, מקורות ישראל, יהדות, רוח ישראל, תרבות יהודית, תרבות עם ישראל, ספרות יהודית, מיטב היצירה של העם היהודי לדורותיו… – האם יש הבדלים עקרוניים ומשמעותיים בין השמות והכותרות האלה? האם הם כינויים שונים לדבר אחד? ומה אנחנו לומדים בבית המדרש באלול, ובכלל ב'התחדשות היהודית'? כיצד נכון להגדיר את זה? האם אפשר לומר שבלימוד כלל 'מקורות ישראל' אנחנו לומדים 'תורה'? האם משהו שונה עקרונית בינינו לבין דורות קודמים של לומדי התורה?
הנה, השנה בבית המדרש של אלול אנו לומדים את תרי עשר הנביאים בתנ"ך. לצדם, בכל מפגש, גם אנשי רוח יהודים מהמאה העשרים, בדיאלוג בין-דורי. האם זהו 'לימוד תורה'?
השנה נפטר פרופ' אלי שביד, מגדולי ההוגים של היהדות והציונות במדינת ישראל, ואני רוצה להקדיש כמה מילים לזכרו, על רקע חג מתן תורה. הנושא המרכזי שהעסיק אותו במחקריו היה היחס לתורה, הנמצאת בין חילוניות ובין דתיות, בין השקפת העולם הציונית החופשית והביקורתית-מדעית המודרנית, ובין האמונה היהודית המסורתית, כלומר היהדות כדת של מחויבות לתורה ומצוות. מושגים בלב הזהות היהודית המסורתית, כמו אלוהים, קדושה, אמונה, מצווה, עם נבחר, התגלות, נבואה, תורה, נמצאים כולם תחת עין בוחנת וביקורתית בעת החדשה, לעיתים תוך דחייה ישירה ולעיתים תוך הצעת פרשנויות חדשות, ובכל אופן השינויים מאמונות העבר מובילים "עד משבר", כשם אחד מספריו של שביד, משבר במשמעות שבר המבקש תיקון, ובמשמעות מקום לידה חדשה, כפי שאנו מקווים ומייחלים… שביד הקדיש את חייו להצעות ריפוי ושותפות יהודית לנוכח השברים הטקטוניים ביחס לתורה ולזהות היהודית המתוחה מעליה, ספק המשכית ויציבה ספק מעורערת עד היסוד. במובן זה הגותו של שביד היא אבן ראשה לבית מדרש מתחדש משותף דתי-חילוני, כמו אלול.
כותב אלי שביד:
"על השאלה: מהי היהדות? לא נוכל איפוא להשיב בשום הגדרה, אבל נוכל להצביע על שורה של מקורות הנסמכים זה על זה. היהדות היא מקרא ומשנה, תלמוד, מדרשים, פרשנות ימי הביניים למקרא ולתלמוד, ספרות השו"ת, ספרות העיון והפילוסופיה הקבלית, ואף הספרות החדשה לכל מקצועותיה, לרבות הספרות היפה, עד כמה שהיא נסמכת על המקורות הקודמים ומתייחסת אליהם […] אם רצוננו לעמוד על האחדות המהותית של היהדות למרות ריבוי פניה […] אכן מושג אחד ממצה אותו, והוא מושג שהיהדות מכנה בו את עצמה מראשיתה, התורה. היהדות היא תורה." (היהודי הבודד והיהדות, עמ' 91)
שביד הוא הממשיך הבולט ביותר של הבנת היהדות 'כתרבות לאומית' תפיסה שעיצבו אחד העם וביאליק ותלמידיהם בזרם 'הציונות הרוחנית'. לדעתם, היהדות היא יצירה אנושית אמנם, אולם כל תרבות, ובוודאי התרבות והזהות היהודית, בעיקרה ובעומקה נוגעת במשמעות החיים ולכן קשורה תמיד לספרה "דתית" ולשאלות יסוד וחוויות קיומיות אנושיות שהדת מתחילה מהן ונותנת להם מבע עוצמתי. והנה כך חשב חיים נחמן ביאליק על התורה, וכך השתמש בה גם הוא כמקבילה למילה 'תרבות ורוח' ברמות האיכות והמשמעות הגבוהות ביותר. אני מביא מתוך הנאום שנשא עם יסוד האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים, 1925:
"המושג “תורה” התרומם בעיני העם אל גובה אין חקר לו. בדמיון העם היתה התורה כמעט למציאות שניה, מציאות מפשטת ויותר נעלה, העומדת בצדה או גם במקומה של המציאות הממשית. התורה נקבעה במרכז שאיפותיה ומאוייה הכמוסים והגלויים של האומה בגלותה. המימרא “ישראל ואוריתא חד” לא היתה מימרא בלבד. בן עם כמעט לא יבין ולא ישיג את זאת, לפי שגם המושג “תורה” במלוא תכנו ומשמעו הלאומי לא ניתן להתרגם כל צרכו. התורה במשמעה זה, אינה לא דת ולא אמונה בלבד, לא מוסר ולא מצוות ולא חכמה בלבד, ואפילו לא צרוף כלם יחד בלבד, אלא מושג נעלה ומרומם עד אין שעור על כל אלה; מושג מסתורי, ששואב את כחו כמעט מתהומה וממרומיה של ההשגה הקסמית […] על הדעות ועל ההשקפות האלה נתחנכה האומה הישראלית בנעריה ובזקניה כמעט במשך שבעים דורות; בהתאם להן בנתה את בתי-חייה הארעיים בגולה, עליהן נהרגו ובזכותן נתקיימו.
[…] בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג “תרבות” במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי “תורה”. באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום, שאין בו בושה וכלימה, מחויב ליצור תרבות, לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה […] לא באנו לבקש פה לא עושר ולא שלטון ולא גדולה. הארץ הקטנה והדלה הזאת – מה כחה לתת לנו מכל אלה? אין אנו רוצים אלא למצוא בה רשות-היחיד כל שהיא ליגיע כפינו ולעמל רוחנו. לפי שעה יש רק התחלה של בנין, אבל גם בשעה ראשונה זו כבר הורגש הצורך להקים בית וצל קורה לעבודת הרוח של האומה. כך טבעה הקדמוני של זו: היא איננה יכולה להתקיים שלשה ימים רצופים בלי תורה. גם בשעה ראשונה זו יש לנו צרכים תרבותיים, שאין לדחותם ואי אפשר לנו להתקיים בלעדיהם […] עלינו איפוא למהר ולהדליק פה בארץ אבותינו ומולדת רוחנו את הנר הראשון לתורה ולמדע ולכל עבודת הרוח בישראל, בטרם יכבה עלינו בארצות נכריות הנר האחרון, ואת הדבר הזה אנו אומרים לעשות בבית אשר נפתחו דלתותיו היום על הר הצופים."
נקווה, בעקבות שביד וביאליק, וכל הנביאים והצדיקים המשוררים והחכמים שקדמו להם, שנזכה להמשיך וללמוד תורה, להגדיל תורה ולהאדיר, ושלא נחשוש מלהרחיב גבולה של התורה, של התרבות היהודית, לפתוח דלתות לכל מקורות ההשראה הברוכים והמשמעותיים שנמצא, כדי שנוכל לשמוח בה, ולהמשיך לפתח אותה.
