המסד הרעיוני שהניח בית המדרש אלול לבתי הספר המשלבים
מתוך, 'ארץ אחרת', 2010.
"קריאה יחפה" היא מהמאפיינים המובהקים של בית המדרש אלול מראשיתו. היא פותחה וגובשה בו והתפשטה בצורות שונות לבתי מדרש שקמו בעקבותיו. אלול הוקם בשנת תשמ"ט (1989) בידי קבוצה של חילונים ודתיים, אנשי שמאל וימין, שביקשו דרך להתחדש בלימודי היהדות מתוך מפגש פתוח ושוויוני ומתוך תחושת שותפות באחריות לחברה הישראלית. חברי הקבוצה שהתלכדו באלול הביאו איתם שיטות לימוד שונות – מהאוניברסיטה, מהישיבות, ממדרשת אורנים ומלימודי חסידות וקבלה – והיה צורך ליצור דרכי לימוד שיתאימו וישרתו את כל החברים. הקריאה היחפה התייחסה בראש ובראשונה לקריאת הטקסטים היהודיים הקאנוניים ללא תיווכן של מסורות פרשניות כאלה או אחרות. קריאה כזו יצרה מצע משותף המצוי מעבר למחלוקות בין מסורות הקריאה, גופי הידע והאידיאולוגיות השונות שנפגשו באלול. הלימוד בבית המדרש היווה עבור אנשים רבים, מאז עד היום, חוויה עמוקה ומכוננת של דיאלוג אינטלקטואלי, אישי ויצירתי עם המקורות, עם חבריהם לקבוצה וגם עם עצמם.
שאלתי כמה מהאנשים שהיו באותה חבורה ראשונית, מהי קריאה יחפה, ואיזה תפקיד היא מילאה בשנות ההתהוות של אלול.
גרא טוביה: "אנשים באו מעולמות ורמות ידע כל כך שונים, שלא היה אפשר לקבל מסכת הנחות כלשהי כמובנת מאליה. מבחינה זו זה היה בית יוצר טוב. היה צורך לפנות לכולם באופן שירגישו נוח. היתה עמידה על כך שלא תהיה סמכות, שלא יהיו מעמדות, שלא יהיו 'תלמידי חכמים'. הקפידו מאוד על הנחיית עמיתים ועל לימוד בחברותות, ונמנעו ממבואות ארוכים. מתוך הצורך הזה התגלה גם הקסם. אנשים נתנו לעצמם את החופש להביע את התגובות הרגשיות שלהם לטקסט. העמידה הבלתי אמצעית של האדם מול הטקסט נעשתה לדבר שמאוד מתחשבים בו. לחילוניים זה נתן ביטחון עצמי: המפגש שלך עם הטקסט הוא לא לימוד שפה זרה. אתה יכול לגשת אליו ולהתחיל לשוחח איתו והוא כבר ילמד אותך בעצמו איך לדבר איתו. לא צריך מתווך. אפשר לקרוא לזה חוצפה, יוהרה. מי שהמשיך למד באמת, ומי שלא המשיך נשאר אולי באשליה. עבור הדתיים זה היה שחרור עצום, אדיר. היכולת לגלות מחדש טקסטים שכביכול מכירים; היכולת להגיב בצורות שונות, לא לאהוב, לא לקבל וכדומה".
מלילה הלנר-אשר: "אני ורבים מחברי וחברותי באנו מהאקדמיה. שם, אם זכינו, היו לנו מורים נפלאים, ואם לא – שממה ושיממון. באלול נשבר המידור ונפתחו המגירות ומצאנו עצמנו בעולם גדול ומפולש שבו דרו יחד פסוקי מקרא, מדרשי הלכה, אגדות, שירה עברית חדשה, מחזות, סיפורי זוהר. נוצרה חוויה של חיבור לדורות של משוחחים – לנשום אותם, להתיידד איתם, לשנוא אותם, ולהעז לראות את עצמנו כחוליה חדשה בשלשלת של השיחה הזאת. נולדה ההבנה שאין כאן גוף ידע סופי, אלא משהו אינסופי ומשתנה, שאני לומדים אותו ובו-בזמן, תוך כדי לימוד יוצרים אותו וגם את עצמנו".
מהו מקור המושג קריאה יחפה?
רתם פרגר-וגנר: "אידיאולוג מובהק של העניין היה גרא טוביה… אפשר לומר בזהירות מסוימת, שההיבט היחפני של הלימוד מקורו בקבוצה גדולה יחסית של בני ובנות קיבוץ שהיו חלק מקבוצת המקימים. התרבות הקיבוצית ראתה את עצמה כמין תרבות ילידית במובן של הרצון להשיל את המוסכמות, הערכים והתפישות של החברה הבורגנית; כאומרים: אנחנו היחפים נבנה מחדש את החברה האנושית מכמה כלי עבודה, עצים, חבלים, ספר המחנאות א' ב' וג' וקשר פשוט. משהו מזה בא לידי ביטוי בספרה האוטוביוגרפי של יהודית כפרי, משוררת בת עין החורש, שכותרתו 'כל הקיץ הלכנו יחפים'. באופן רחב יותר, תפישות וביטויים של מה שניתן לכנות 'תרבות יחפה' אפיינו את כתב העת 'שדמות' ואת סדנאות הלימוד שפותחו בסמינר אפעל ובאורנים בשנות השבעים והשמונים, משם רות קלדרון וגרא טוביה באו לאלול. במושג הזה מהדהדות גם מילות השיר של לאה גולדברג: 'ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת', ואפשר היה לדמות כאילו הקריאה היחפה אכן נוגעת בדבר האמיתי ולא בפרשנות של פרשנות".
כשהגעתי לאלול כמה שנים אחר כך, קריאה יחפה היתה חלק מתרבות המקום, מהשפה של בית המדרש. אני הייתי מ'הדתיים' שגרא תיאר את חוויית הגילוי העזה שלהם. האפשרות לפגוש את המקורות המוכרים ולגלות בפליאה ותדהמה איך בקריאה יחד הם נפתחים לגמרי מחדש – היתה מין תחושה שנפתחו השמים ואראה מראות אלוהים. לקרוא שירה עברית באהבה וביראת רוממות כמו תורה. משנה כמו שירה. האפשרות להיות פנים אל פנים עם המילים כלי חציצות ולתת להן להיכנס לנפש, לחלחל לדם, להעיר ולעורר. המגע החי הזה עם המילים נעשה למניע חזק, לרצות לדעת וללמוד עוד ועוד.
שיטת הלמידה הזו לא מאפשרת להישאר בעמדה סבילה. היא מעוררת לקריאה פעילה, מעורבת: כדי להתוודע לטקסט כשאין מורים ואין פרשנים, אנחנו נדרשים להשתמש בכוחות המחשבה, הדמיון, הרגש והחושים – שלנו ושל חברינו. בדרך זו נוצרת חוויית לימוד רעננה והפנמה עמוקה, שהרבה מאתנו לא זכו להן במערכת החינוך, ומבחינה ערכית זהו אימון מתמשך בקבלת אפשרויות הקריאה השונות של הטקסט. ייתכן שגם בשל כך התפשטה השיטה של קריאה יחפה לבתי מדרש רבים בתוך בתי הספר המשלבים.
האם בכלל יכולה להיות קריאה "יחפה"?
רותם פרגר-וגנר: "זה כמובן מושג בעייתי. אין באמת דבר כזה קריאה יחפה. בניגוד לאפשרות הממשית ללכת יחפה, בתוך התרבות אי־אפשר ללכת יחפים. יחפנות מטאפורית היא במידה רבה הכחשה של ההנחות הרבות שאנחנו מביאים אל כל מעשה של קריאה. עם כל מה שמתודה זו אפשרה באלול, ועדיין מאפשרת בבתי המדרש שקמו בעקבותיו, זה צריך היה להיות, לדעתי, מושג אד-הוק שמאפשר איזו התחלה דמיונית וחיונית מאוד בתוך התרבות הישראלית, אבל באותה מידה חיוני להתבגר ממנו אל עבר עבודה פרשנית מודעת יותר ומחייבת יותר".
יש אפוא להיזהר מאשליית היחפות. בלימוד אנו מוצאים שהמטען האישי המגוון כל כך – ניסיונות החיים השונים, המכוננים והרגעיים – מאיר בפרשיות המקרא, בסוגיות הגמרא, בהגות, בספרות ובשירה אורות שלא היו מתגלים בלעדיו. יש בזה אמון גדול בחיים האנושיים, ובתורה, ובשורש האחד שלהם. אנו באים עם השאלות שלנו, המבוכות, תמונות היומיום, ולהפתעתנו מוצאים שהתורה עונה להן. שואלת אותנו שאלות פשוטות או נוקבות. לשם כך צריך לא להתפתות לקריאה קלה מדי, לא להישאר באסוציאציות חופשיות ותגובות אימפרסיוניסטיות שאנחנו משליכים על הכתוב. ללמוד להתבונן בו היטב, התבוננות דרוכה, תובענית. קריאה כזו בתנ"ך, שיש בה חומרה ומחויבות, למדתי מגרא טוביה.
גרא טוביה: ״לכאורה התנ"ך נמצא בכל מקום… לומדים אותו. מצטטים אותו. ועם זאת יש הרגשה שהוא אינו נוכח… קולות פרשניו ודרשניו נשמעים בכל מקום, אבל לעתים רחוקות מאוד נשמע מבין שיטיהם קולו שלו. ואז הכול מקבל כובד. האוויר מצטלל. המציאות מתמלאת אפשרות… התנ"ך הוא ספר פרטי מאוד. אקטואלי מאוד. הוא תמיד פונה אליך בזמן הזה של חייך… כדי לשומעו באמת צריך את האומץ להיות חד-פעמי, להיענות לו כפי שאתה עכשיו מתוך קשב למירב נימיו של עכשיו זה… פרשנים, דרשנים, חוקרים ומורים עומדים בינינו ובין התנ"ך. על פי רוב הם מוסיפים, מאירים ומבהירים. אך שיחתם עם התנ"ך מאפילה לעתים קרובות על שיחתנו איתו ומטשטשת אותה… אולי אנחנו נזקקים להם רק מתוך החשש לעמוד פנים אל פנים. אולי עדיף לאזור אומץ ולהתייחד עם התנ"ך "עצמו, בעירומו".
היחפות ביחס לטקסט שאנחנו לומדים יחד בחברותות מאפשרת לנו להשיל הגנות ולבושים. ההקשבה, השאלות, הנכונות לגילוי ולהפתעה, ההתכוונות המשותפת לגילוי הטקסט – כל אלה יוצרות מגע מסוג אחר בין הלומדים. ההזדמנות העצומה לפגוש אנשים שהם כה שונים ממני וליצור איתם קרבה כה גדולה שינתה את חיי. נעשיתי חלק מהקהילה הפתוחה והמעורבת הזאת של אלול, של אנשים דתיים וחילוניים וכל הגוונים שביניהם; אני לא יכולה עוד להרגיש שייכת לקהל העשוי מקשה אחת.
Image by Freepik
