לעבודה ולמלאכה. חלק ב.

בין עבודה לרוח

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר:

יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן.

וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן.

וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד.

וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם.

אבות ב, ב

מסביב לנקודה:

• מה הערך של המלאכה לפי המשנה? האם יש לה ערך עצמאי או שהתפקיד שלה הוא רק במניעה או בקיום של ערך אחר? 
• מדוע לדעתכם המשנה קובעת שאין קיום לתורה שאין עמה מלאכה והיא עתידה להוביל לעוון? 

1) חסרה לנו העבודה…

עַם, אשר נקרע כולו מעל הטבע, אשר במשך אלפיים שנה היה כלוא בתוך החומות; עם, אשר הורגל לכל מיני חיים, רק לא לחיי עבודה מדעת עצמו ובשביל עצמו, – עם כזה לא יוכל מבלי התאמצות כל כוח רצונו לשוב להיות עם חי, טבעי, עובד. העיקר חסר לנו. חסרה לנו העבודה, – לא עבודה מתוך הכרח כי אם עבודה שהאדם קשור אליה קשר אורגני, טבעי, ושהעם קשור על ידה אל אדמתו ואל תרבותו, הצומחת מאדמתו ומעבודתו. […] 

עם חי יש לו תמיד רוב גדול, שהעבודה היא להם טבע שני. לא כן אנחנו. אנחנו כולנו מואסים בעבודה, ואפילו העובדים אינם עובדים אלא מתוך הכרח ומתוך תקווה בלתי פוסקת להיחלץ ממנה בזמן מן הזמנים ולחיות 'חיים טובים'. צריכים אנחנו לראות בעיניים פקוחות עד כמה אנו לקויים במובן זה, עד כמה העבודה נעשתה זרה לרוחנו ולא רק במובן הפרטי, כי אם גם במובן הלאומי. די אופייני במובן זה המאמר: "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית על ידי אחרים". אין זו מימרא גרידא. הרעיון הזה, אם מדעת או שלא מדעת, נהפך בקרבנו להרגשה בלתי מודעת ולטבע שני. […]

אבל אם אין לנו עבודה – מה בכך? יעבוד איוַאן, יעבוד יוהאן, יעבוד מוסטאפה, ואנחנו – אנחנו נברא תרבות, אנחנו ניצור יצירות לאומיות, אנחנו נמליך בעולם את הצדק המוחלט. […]

התרבות החיה הלא היא מקיפה את כל החיים. כל מה שהחיים בוראים לשם החיים הרי הוא תרבות. עבודת אדמה, בניין בתים וכל מיני בניינים, סלילת דרכים וכו' וכו' – כל עבודה, כל מלאכה, כל מעשה הרי הם תרבות.

זהו יסוד התרבות, החומר שלה. הסדר, האופן, הצורה, כיצד כל הדברים נעשים – הרי הם צורת התרבות. ומה שמרגישים, חושבים, חיים העושים בשעת עשייתם ושלא בשעת עשייתם והיחסים הנולדים מתוך כל אלה, בצירוף הטבע החי בתוך כל אלה, הכל – הרי אלה רוח התרבות. מאלה ניזונה התרבות העליונה – המדע, האמנות, האמונות והדעות, השירה, המוסר, הדת. התרבות העליונה, או התרבות במובנה המצומצם, זו שאליה בייחוד מתכוונים בשעה שמדברים אצלנו על דבר תרבות, הרי היא החמאה של התרבות בכלל, של התרבות במובנה הרחב.

אבל האפשר לעשות חמאה בלי חלב? או היעשה אדם חמאה מחלב של אחרים – והחמאה תהיה כולה שלו?

ומה אנחנו מבקשים בארץ ישראל, אם לא מה שלא נמצא בשום מקום אחר בעולם – את החלב החי של התרבות? […]

מעתה צריך להיות האידיאל הראשי שלנו – העבודה. אנחנו לקינו בעבודה (אינני אומר: 'חטאנו' – כי לא באשמתנו באנו לידי כך), ובעבודה נירָפֵא. את העבודה צריכים אנחנו להעמיד במרכז כל שאיפותינו, לייסד עליה את כל בנייננו. אם רק נעשה את העבודה כשהיא לעצמה לאידיאל, יותר נכון, אם רק נביא לידי גילוי את האידיאל של העבודה, נוכל להירפא מן הנגע אשר דבק בנו, נוכל לאחות את הקרע, שנקרענו מעל הטבע. העבודה היא אידיאל אנושי גדול, אידיאל של העתיד – ואידיאל גדול הוא במובן זה שמש מרפא.

א"ד גורדון, 'העבודה' (הפועל הצעיר, אלול תרע"א)

מסביב לנקודה:

• מה הערך של העבודה לפי א"ד גורדון?
• מה החשיבות של 'עבודה עצמית' (לעומת העסקת שכירים), בהקשר האישי ובהקשר הלאומי, בעיני גורדון?
• האם לדעתו יש הפרדה בין עבודה לתרבות? למה?
• מדוע לדעתו תרבות לא יכולה להתקיים בלי עבודה?

2) לנשום את נשימת הנצח

אתה הולך אחרי המשׂדדה הסורקת את ירק המשי של שדות התבואות. השמש לוהטת, הירק העובר לפני העיניים מעוור ומעייף. הנך מתפרקד בצל העגלה, משביע את עיניך בתכלת העמוקה עמוקה. שקט. תכלת שקויַת אור זהב. שקט שקוי זוהר. ציפורים בודדות מרננות, חגות חוגים-חוגים בתכלת הבהירה. כנפיהן שטוחות, שקטות, חוצות בים האור. עיניך מלוות את טיסת הציפורים, אוזניך קולטות את רינתן, אתה שוכב בצל העגלה שקט, ספוג אורה. הלב פועם בחשאי אט, אט.

נשימת הנצח..

– – ה' הוא אלוהים – ה' הוא אלוהים. אין ראשית ואין תכלית לו. אין ראשית ואין תכלית לתכלת השמים זו העמוקה-עמוקה. – – –

אין ראשית ואין תכלית לאור שדות זה הרב-רב.

אין ראשית ואין תכלית לצלצול אורח-הגמלים זה הנוגה, נוגה –

אין ראשית ואין תכלית לי, לי המתפתל ונדבק לרגבי אדמה אלה, מתמוגג ונעלם בתוכם. אין ראשית ואין תכלית.

דוד מלץ, מסביב לעיקר, 1970 

מסביב לנקודה:

• מה הערך של העבודה שמלץ מבטא?
• מה לדעתכם איפשר למלץ לעבור חווה חוויה רוחנית במסגרת העבודה שלו? האם ניתן לחוות חוויה רוחנית רק בעבודה שיוצרת חיבור בין האדם לטבע, או שזה משהו בעבודה עצמה שמאפשר את החוויה הרוחנית?
• האם מלץ מבטא עמדה חדשה בדיון על העבודה בהקשרה האמוני?

3) הנהנה מיגיעו וירא השמים

 גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבֵּי ירא שמים כתיב "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' [בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד]" (תהילים קיב, א), ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהילים קכח, ב), 'אשריך' בעולם הזה ו'טוב לך' לעולם הבא, ולגבי ירא שמים 'וטוב לך' לא כתיב ביה.

בבלי ברכות ח, ע"א 

• מדוע לדעתכם יש ליגיעה ערך רב יותר מאשר ליראת שמיים? מה ההבדל המהותי ביניהם?