בדפים הקודמים דנו בתוכנם של עקרונות אפשריים המלווים את חיינו ואף על הגדרת הכמות שתאפשר לנו עוגן ערכי אך גם ריאלית מול שינויי המציאות. בדף זה העיסוק מעט אחר: ננסה להבין האם בכלל הנחת המוצא, שחיינו צריכים להיות מלווים על-ידי עקרונות קבועים ועוגנים היא שגויה?
לא ארחף בחלל / זלדה
לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָעאֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.מתוך שירי זלדה, (תל אביב: הקיבוץ המאוחד), תשמ"ה. עמוד 215
- ממה נובע הצורך בגבול, לפי השיר ולפי דעתכם.ן?
- האם יש קשר בין רמת המחוייבות שלנו לעקרונות מנחים ובין מקורם (אם אני בחרתי והגדרתי אותם, או שהם מעוגנים במסורת)?
ואין לך צורך להיסגר כל כך; אין לך לראות חולשה לעצמך, אם יש לך לפעמים צורך לשפוך שיח לפני אדם קרוב. ואין לך לראות גבורה בהתאבנות הרגשות. הגבורה הם החיים, החיים בכל הרגשות ובכל ישותו של האדם.
("לא עקרונות אלא שיח לבבות" – אהרון דוד גורדון לחיותה בוסל, מתוך רשימות ומכתבים)
- ביחס לשיר של זלדה, מהי הנקודה שגורדון מנסה להעביר?
- האם יש עקרונות – גם אם אלו עקרונות שהגדרתי לעצמי – שתמיד יהיו רלוונטיים? או שבהכרח תתרחש התאבנות של רגשות סביב העוגנים בחיים?
ניווט החיים על ידי החופים והכוכבים
המלחים הניצלים בסירה משבר אניה בלב ים, ואין בידם אלא מצפן, אינם יודעים לכוון על פיו אלא את מגמת פניהם; אבל את הדרך הם מבקשים על פי הכוכבים, על פי האיים והסלעים ועל פי הזרמים השונים שבים. צריך לפַנות לדבר המתהווה דרך בחיים להתהוות ולהתגלות, צריך לתת לחיים להתברר על ידי החיים.
(א"ד גורדון, פתרון לא רציונלי, בתוך האומה והעבודה, 1909)
- האם אנחנו חייבים מסגרת חיצונית והגדרת עקרונות שלא אנחנו בחרנו? מדוע?
- האם וכיצד ניתן להחזיק בגמישות שגורדון מאחל לה, מבלי לאבד את הדרך בה אנו רוצים ללכת?
השעון האבוד
סיפר רבי ישראל מרוז'ין לתלמידיו:
בכפר אחד לא היה דר אלא שען אחד. הכל סמכו על שעונו ותיקנו את שעוניהם על פיו. אחרי שהלך בדרך כל בשר, לא בא שען אחר לאותו הכפר. כשלא היה מי שיתקן את השעונים, חדלו המחוגים להראות את השעה המדויקת – אלה היו מפגרים ואלה היו ממהרים.
אמרו בלבם חלק מתושבי הכפר: לשם מה להחזיק בכיס המעיל שעון שאין לדעת ממנו מהי השעה הנכונה? התייאשו, והותירו את השעונים בבתיהם, במגירות ובארונות. אחרים המשיכו להחזיק את השעונים בכיסיהם, והיו מכוונים אותם יום יום כפי שהיו רגילים. אמרו הללו, אמנם השעה המדויקת אינה ידועה לנו, אך ניתן להצביע על שעה מסוימת.
עברו שנים, ושען נודד הגיע לכפר. התושבים ביקשו להביא אליו את שעוניהם לתיקון. שעונים שהיו טמונים במגרות – אכלה החלודה את הקפיצים והברגים, ולא היה להם עוד תיקון. ואילו השעונים שבעליהם המשיכו לכוונם יום יום, הראו שוב את השעה הנכונה, ונזקקו לתיקון מועט.אמר רבי ישראל מרוז'ין: כאשר יגיע השען המקווה במי יוכל לטפל?
(מתוך אתר מחשבת ישראל, משרד החינוך)
- איפה ר' ישראל נמצא על הציר שבין חיים ע"פ הזרימה הטבעית שלהם (של גורדון) לעומת זלדה והצורך בגבולות נוקשים?
- מה דעתכם? צריך לשמור את השעון בכיס? ואם כן, אז כמה זמן ניתן לחכות ולסחוב דבר כזה?
- האם יש עקרונות בחייכם שאתם שומרים רק מתוך כבוד לעבר או תקווה לעתיד – גם אם אינם רלוונטיים לחייכם כרגע?
