נשים, נשים. חלק ה.

מקומן של הנשים במרחב הציבורי

המחלוקת על זכות בחירה שווה לנשים:

1) להטיל עליהן החובה המשמעתית של נבחרי העם ולשלול מהן זכות בחירתן?/ הרב עוזיאל

תשובה זו כתבתי בשעתה לשם בירור הלכה לעצמי, ולא רציתי לפרסמה ולהורות בשאלה זאת הלכה למעשה, אולם עתה ששאלה זאת נפתרה מאליה מצאתי לטוב לפרסמה משום יגדיל תורה…

על הראשונה [הזכות לבחור] לא מצאנו שום יסוד ברור לאסור ואין הדעת מקבלת לשלול מהנשים זכות אישית זאת… ואי אפשר לתפוס החבל בשני ראשין: להטיל עליהן החובה המשמעתית של נבחרי העם ולשלול מהן זכות בחירתן? ואם יאמרו לנו להוציאן מכלל הבוחרים מפני שדעתן קלות… המציאות מטפחת על פנינו ומראה לנו שגם בעבר וגם בתקופתנו זאת, נשים בנות השכלה ודעת הן כאנשים… לנהל את עניניהן באופן הכי טוב… ומה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה "דעתן קלות" יש לו מובן אחר לגמרי… דבר חדש חידש לנו הרה"ג ד"ד ריטטער לשלול זכות הבחירה מהנשים לפי שאינן קהל ולא עדה… אכן נניח שאינן קהל… אבל אינם יצורים שנבראו בצלם ובדעת?

[לאחר שהרב עוזיאל מתמודד עם הרמב"ם שקבע "שום תשים עליך מלך – מלך ולא מלכה" ועם מקורות נוספים הוא כותב על זכות האישה להיבחר:]

אולם עדיין נשאר מקום לפקפק ולומר, שאמנם מצד ההלכה מועלת הקבלה ויכולים לבחור בה מדין "קבלוה עליהם" [כמו את דבורה הנביאה], אבל מצד המוסר וגדר הצניעות אולי יש איסור בדבר… המוסר והתורה הם דבר אחד וגם בזה יש לומר שאחר שלמדנו שלא אסרה תורה אלא בדרך מנוי, מזה יוצא שאין לאסור משום פריצות, ולו היה מקום לאסור מפני הצניעות לא היתה התורה מתרת…

אסיפפא דמלתא ראיתי המצאה חדשה לגמרי בטעם איסור נתינת זכות הבחירה אפילו האקטיבית [=הזכות לבחור] לאשה משום חשש אסור חנופה, שמא תחניף האשה לתת את בחירתה לאותה המפלגה או האיש שבעלה רוצה בה… ואני מוסיף לומר: ומי יתן והיה כדבר הזה, שכל הנשים יתנו יקר לבעליהן, במידה כזאת של בטול רצונה מפני רצונו. ואפשר לומר טעם זה לחיוב לתת זכות הבחירה כדי… שעל ידי כך ירבה השלום בבית ישראל…

הרב בן ציון חי עוזיאל, משפטי עזיאל, כרך ג' 2016

2) האידיאל שבשלילת זכות הבחירה לנשים

מכתב גלוי!

לכבוד ועד הסתדרות "המזרחי".

נתכבדתי בשאלתכם לחוות את דעתי על דבר שאלת בחירת הנשים באסיפת נבחרי יהודי ארץ ישראל… הנני חושב שהשאלה מתחלקת לשלושה סעיפים:

בדבר הדין, אם הדבר מותר או אסור.

בדבר טובת הכלל, אם תצמח טובה לישראל מן החיוב או מן השלילה.

בדבר האידיאל, אם הכרתנו המוסרית היא שוללת את הענין או מחיבתו.

 … בדבר הדין אין לי מה להוסיף על דברי הרבנים שקדמו לי… חובת עבודת הציבור הקבועה מוטלת היא על הגברים… ושתפקידים של משרה… אינם שייכים לה וכל כבודה בת מלך פנימה. וההשתדלות למנוע את תערובות המינים בקבוצים היא כחוט חורז במהלך התורה בכללה….

נשאר לנו לדון בזה מצד טובת הכלל, ועל זה אני חושב שחובה לנו להודיע לכל אחינו מכל החוגים… שידעו כי יסודה של הדקלרציה של הממשלה הבריטית, שנטעה לנו נצר רך לצמיחת גאולה, הוא טבוע בעיקרו של המבט, שטובי אומות העולם בכלל… מביטים על קשורנו לארץ ישראל בצדק כעל דבר מקודש בקדושת שמים…

על כן חובתנו הקדושה היא, כי בראשית הצעד לאיזה צביון מדיני חברתי שלנו יהיה ניכר כראוי חותם התום והטוהר התנ"כי הממוזג בחיינו מדורות עולם, וזה יובלט דוקא במה שנמנע מהחידוש האירופי הזר…שהוא הסתבכותה של האשה בבחירותובחיים הצבוריים…

אמנם על דבר האידיאל בודאי טבוע הוא עמוק בנשמתנו האידיאל של הנקיון מכל חטא, וכשיצא האידיאל הזה מן הכח אל הפועל, אז יטהר העולם וימצאו אז דרכים ישרים ובטוחים לפעולתה והשפעתה הטהורה, העדינה והקדושה, של האשה,האם בישראל, בחיים בכלל ובפרט, בשלמות ההשפעה וההתאמה אל ערכה הפנימי המיוחד… אבל חזון עתיד זה איננו מושקף עדין כלל בחיי התרבות הזמניים שהם רקובים מבפנים, אף על פי שהם מגוהצים מבחוץ. וכל צעד של פזיזות שאנו עושים… איננו כי אם מעכב את המהלך האידיאלי הזה, ורק שיבת ישראל אל ארצו, אל מכונו וממלכתו, אל רוח קדשו, נבואתו ומקדשו, עתידה היא להביא לעולם את אותה הנהרה העליונה, שכל הנשמות האצילות של האנושיות כולה, עורגות אליה.

וזה בא יבא דוקא על ידי שמירת צביוננו האמיתי ככל חוקת התורה…"

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מכתב מיום י"א תשרי תר"פ, מאמרי הראי"ה, תשמ"ד

אנו מאמינים שמבטנו על החיים החברתיים הוא יותר עדין ויותר טהור מהמבט של עמי התרבות הזמניים בכלל. המשפחה שלנו היא לנו קדושה בצורה הרבה יותר עמוקה ממה שהיא בכל העולם המודרני, וזהו היסוד של אושרה וכבודה של האשה
בישראל. אצל העמים האחרים, אין המשפחה יסודה של האומה, אין המשפחה קבועה ועמוקה כל כך כמו שהיא בתוכנו. ומטעם זה הם אינם נרתעים כל כך מפני הבדקים שבחיי המשפחה ולא יסבלו כל כך מפני תוצאותיהם בחיי האומה. הגורם
הנפשי של הדרישה הזאת, לקרא את הפומביות של הבחירות בשם זכויות לנשים, בא בעקרו ע"י מעמדן האומלל של הנשים ההמוניות אצל העמים האלה. אם היה מצב המשפחה שלהם כל כך שלו ומכובד, כמו שהוא בישראל על פי הרוב, לא היו הנשים
בעצמן ולא אנשי המדע והמוסר והאדיאלים הגבוהים דורשים את מה שהם קוראים בשם: "זכויות" של בחירה לנשים, באותו הנוסח הרגיל, שהוא עלול לקלקל את שלום הבית, ואשר מקלקול זה. מוכרח לבא רקבון גדול האחרית לחיים המדיניים והלאומיים
בכלל. אבל מתוך היאוש ומרירות הנפש, הבאים לרגלי מהלך הגסות של הגברים בקלקול חיי המשפחה, חשבו להיעזר על ידי איזה יפוי-כח ציבורי, לנסות בזה את הטבת מצבן ההרוס בבית פנימה… אנחנו לא ירדנו ולא נרד למעמד כזה, ולא נרצה לראות את אחיותינו במעמד ירוד כזה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מכתב מיום י' בניסן תר"פ, מאמרי הראי"ה, תשמ"ד

בשנת 1919 עלתה שאלת הנשים לדיון במלוא עוזה לקראת הבחירות הראשונות ל"כנסת ישראל" – המוסד המייצג את היישוב היהודי בארץ. בבחירות אלו לא הורשו הנשים לבחור ולהיבחר. הוויכוח נמשך כמה שנים, ובשנת 1924 הוכרע כי הנשים תשתתפנה בבחירות. החשש המרכזי היה כי בחירת הנשים תביא לפרישתם של החרדים מהיישוב. בסופו של דבר הם לא פרשו ושלחו את נשיהן לבחור על מנת לשמור על כוחם הפוליטי. בהקשר זה נכתבה לאחר זמן תשובתו של הרב בן ציון חי עוזיאל ששימש לימים "הראשון לציון" (הרב הראשי הספרדי). וכן הקול קורא של הרב אברהם יצחק קוק ששימש הרב האשכנזי הראשי לישראל.

מסביב לנקודה:

• מהם הנימוקים שהרב עוזיאל משתמש בהם כדי להתיר לנשים להצביע בבחירות?
• האם הרב עוזיאל פעל מתוך תפיסה פמיניסטית? 
• האם הוא מאמין שיש בעיית צניעות בכך שאישה תשמש כנבחרת ציבור?
• כיצד הוא תופס את מערכת היחסים הרצויה בין נשים וגברים נשואים?

3) זכויות אשת החיל הביבלית הגדולה

עם כל רגשי הכבוד והאהבה אשר ידרוש לבי לאחיותי העמלות כל השבוע והמכינות "צרכי שבת", אני אומרת להן שתנחומין של הבל מנחמין אותן אלה, שאומרים להן, שבהכנת הפשטידא נכללת כל עבודתן הלאומי ודומות הן אל "אשת החיל" הביבלית הגדולה. הבטנה, חביבותי, על תמונת "אשת החיל" האמתית, שהיא יכולה באמת לשמש לנו סמל לאשה עבריה כבודה ומאושרה. "היא" לא צמצמה את חייה בחוגים ביתיים צרים. בעבדה ביגיעת כפיים ידעה, כי העבודה נאה לאשה כלכל אדם ישר וחרוץ בכלל, ובהיותה צופיה הליכות הבית לא נכלאה בתוך כתליו, כמו שדורשים עכשו על פי הכתוב "כבודה בת מלך פנימה". – היא סברה ש"פנימה" משמע, כי בלבה ונפשה פנימה צריכה הבת להיות כבודה, אבל ההליכה וההנהגה בחוץ מותרות לה כלכל אדם ישר. אדרבה, "אשת החיל" ההיא בקשה תמיד כר נרחב לעבודתה בכל מקצעותיה הרבים והשונים. בעסקה במסחר… ועל יד עבודתה החמרית עבדה גם עבודה רוחנית… שהשמיעה את תורת ה' ברבים ולמדה לאחרים. ה י א לא בטלה את ישותה בשביל עבודתה הביתית, לא החריבה את עולמה בבנותה את עולמו של בעלה. הוא החזיק בידה ו"היא גמלתהו" – עבודתם היתה עבודה משותפת וגמול הדדי.

…

בנות ישראל יפות ותמימות הן, אלא שהחנוך המקולקל מנולן לפעמים, ואם כן רק בחנוך תליא מילתא [=תלוי הדבר], ולזאת פתחו לה בתי ספר עבריים ואל תסגרו בפניה דלתי הקהלות העבריות!

ואם יש בין הדפוטטים [=צירים] אנשים צדיקים, שכרתו ברית לעיניהם ואינם רוצים להסתכל בנשים, יבחרו למו ספסלים מיוחדים לשבתם ויעמידו שבכות או "סוגר" להבדיל בין מקומותיהם למקומות הדפוטטות (הצירות) ואיש לא ימחה בידם.

והעיקר: במה דוחין אותן? בקש! בכל הטעמים לפגם, שהביאו עד כה, כדי לחבל את זכיות הנשים לא מצאנו אף טעם אחד מספיק. ומצד ההלכה לא שמענו שום איסור על זה…..

…

ובזה גלוי וידוע שלא לכבוד עצמי אני דורשת זכיות מלאות לנשים בבחירות אל הקהילות ואל הוועדים העירוניים, שכבר זכיתי בהן בעירי וילנא, רק למען הצדק והיושר ולמען התקדמות העבודה העממית והציונית, כי שיבת ציון דורשת עכשיו התאחדות כל הכחות, וביחוד עבודת בנותיה, למען ישמח הר ציון ותגלנה בנות יהודה.

אסתר רובינשטיין, העבריה, חנוכה וזכיותיה, המזרחי, 26.11.1926

אסתר רובינשטיין (1883-1924) ציונית דתיה, בעלת ידע תורני ותלמודי נרחב. חיה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בוילנה. שם נודעה כעסקנית ציבור ופעילה ציונית דתית ופמיניסטית. הקימה בית ספר לבנות וטענה כי השינוי במעמד האישה הוא אבן בוחן ותנאי להצלחת תיקון "הגלותיות" בידי הציונות.

מסביב לנקודה:

• כיצד אסתר רובינשטיין מסבירה את המושג "אשת חיל"?

• האם היא רואה סתירה בין נשיות לבין החצנה? 
• מהי מערכת היחסים האידיאלית בעיניה בין בני זוג?
• כיצד היא מצדיקה את הדרישה לשוויון זכויות לנשים? האם מדובר בצורך של נשים בלבד?

שעת סיפור: סיפורי צמות 

בחלק זה מצורפים שלושה סיפורים העוסקים דרך מוטיב הצמה בנושא השוויון המגדרי, הנשיות והגבריות, הדיכוי והחירות.

מוקי צור מתוך בשנה הבאה: שנות טובות מן הקיבוץ, 2011

יצחק בן אהרן וצמתה של אמו

סיפור הצמות החל להטריד אותי כאשר באתי אל המנהיג הישיש וההחלטי ושאלתי אותו:

"לו היית פוגש את עצמך כילד בן שמונה, מה היית אומר לו? מה הוא היה אומר לך?"

"איך ידעת שהגיל הוא שמונה?" שאל אותי.

"לא ידעתי. סתם רציתי לציין גיל של ילד".

"אכן זה קרה בגיל שמונה. הקוזאקים נכנסו העירה. אחד הפרשים עבר כסופה את הרחוב הראשי כשחרבו שלופה. אזרח שעמד בפינת הרחוב הותקף בחרב. ראיתי אותו: הוא נחצה לאט לאט לשני חצאי אדם. ראיתי את התמונה הזו כשהייתי בן שמונה, והבנתי כי אדם צריך לעסוק בפוליטיקה".

"אז מה היית אומר לילד?" שאלתי.

"הייתי אומר לילד: אל תפחד, אל תפחד ילד".

"ומה הוא היה אומר לך?"

"אני גאה בך".

זה היה יצחק בן אהרן.

אחרי ששאלתי אותו על חייו הפוליטיים יכולתי לעבור הלאה. רציתי לדעת מה עשה אותו לכל כך ביקורתי כלפי הדת.

"אימא שלי הייתה חולה. אני זוכר אותה הרבה שנים במיטה. פעם אחת הוציאה קופסה מתחת למיטה. שם הייתה צמה ענקית. היא אמרה לי: 'אל תשכח בני. זו הצמה שגזרתי בגללם. בגלל החרדים. אל תסלח להם'"

יצחק בן אהרון (1906-2006), ממנהיגיה החשובים של תנועת הפועלים בישראל ומהוגי הדעות שלה, איש רוח ומדינאי. חבר הקבוצה המייסדת של קיבוץ גבעת חיים. מזכיר מועצת פועלי תל אביב. התגייס לצבא הבריטי ונשבה על ידי הגרמנים עם יחידה בריטית ארץ ישראלית ביוון. היה ממנהיגי היישוב ושר בממשלת ישראל. כיהן כמזכיר הסתדרות העובדים.

אמה תלמי על הצמה במשמר

אמה תלמי כתבה את סיפורה של משמר העמק בספר 'לעת אהלים'. שם מופיע סיפור על זוג חלוצים. היא עם צמה גדולה, שבה עטפה את בן זוגה, נתנה לו מספריים ואמרה:

"תקבל עכשיו החלטה: להיות קשור באהבתי, בצמתי, בי, או להשתחרר – לגזור את הצמה וללכת".

הוא לא היסס אף לרגע, חתך את הצמה והלך.

את הספר 'לעת אהלים' כתבה אמה תלמי על סמך ראיונות עם חבריה. מחברת הראיונות נמצאה כשעברה לבית הקשיש. לא הופיע בה סיפור הצמה הזה, אך נמצא בו סיפור צמה אחר.

בימיה הראשונים של משמר העמק החליטו החברות כי מה שיעשו הגברים תעשינה גם הן. שוויון זה שוויון זה שוויון. כל עבודה שיעשו הגברים, תעשינה גם הנשים. והנה הגיעה השעה של פריקת הפחם מהאוניות. הבחורים עבדו בנמל, וגם הבחורות באו לעבוד איתם. הפחם הגיע לפריקה בגושים גדולים, והשקים האחרונים היו מלאי אבקת פחם. את שקי אבקת הפחם העמיסו הבנות. כשהסתיימה העבודה גילתה אחת החברות שצמתה הנהדרת ספוגה לחלוטין באבקת פחם. היא קפצה לים להיפטר מהפחם, והפכה את הצמה לגוש קשה של זפת ומלח.

הלכה החברה לספּר כדי שיגזור את צמתה, אך הוא סירב:

"אחרי תספורת שכזו לא יהיו לי מספריים".

הלכה לספּר ערבי וזה עשה עמה עסק. כשנפטרה מצמתה, פרצה בבכי. היא נזכרה שאימא שלה אמרה לה:

"בתי, את הולכת לארץ. זה טוב, אבל כואב. תעבדי את האדמה, זה קשה. אך אנא ממך: אל תוותרי על צמתך".

אסתר והצמה שניצלה במגיפה

החברה אסתר לא הגיעה עם קבוצת חלוצים. ליד בית הספר החקלאי היא מצאה את חברי הקיבוץ שהיו פועלים בסביבה. היא הביאה לקיבוץ שלה חן ספרדי וצמה נהדרת.

הקיבוץ עבר ממקום למקום, ואחד ממקומות ההכשרה היה ביתניה תחתית – חוות הניסיונות של חברת יק"א, שחלק ממנה נחכר כדי לגדל ירקות.

אסתר הגיעה למקום ב-1936, אך דווקא בימים ההם פקד אסון את המקום: טיפוס. צריך היה לנקוט צעד קיצוני – לשרוף את הצריפים לצורכי דזינפקציה (חיטוי מחיידקי הטיפוס), וגם לגלח את שערותיהם של הפועלים.

כששאלו: "ומה עם הצמה של אסתר?"

החליטו החברים:

"עד כאן. את הצמה לא ניתן".

הם הסתירו את אסתר בשירותים, והתמלאו גאווה גדולה על כך: את כבוד הצמה הצלנו!

"מניין אתה יודע את הסיפור?" שאלה אותי אסתר.

"חברייך. חברייך אינם יכולים לשכוח את הסיפור. זה היה ניצחונם." 

מוכרת את מקלעות ראשה

מעשה ברבי עקיבא שעשה לאשתו עיר של זהב. ראתה אשתו של רבן גמליאל ונתקנאה בה, באה ואמרה לבעלה.
אמר לה: וכי כך היית עושה לי את כמו שזו עשתה לו, שהיתה מוכרת מקלעות ראשה ונותנת לו והוא עסוק בתורה?

ירושלמי שבת פ"ו ה"א, תרגום.

מסביב לנקודה:

• מה הצמה מבטאת בסיפור הצמה הראשון? 
• מה ההבדל בין סיפור הצמה שהופיע בראיונות שערכה אממה לבין סיפור הצמה שהופיע בפועל בספר "לעת אהלים"? מה הצמה מבטאת בכל אחד מהם? למה לדעתכם אממה בחרה להכניס לספר סיפור צמה אחר מזה שהופיע בראיונות? 
• מדוע חברי הקיבוץ התעקשו לשמור על הצמה? מה היא ביטאה בעבורם?
• גם בסיפור הראשון וגם בסיפור האחרון יש אלמנט של הסתרת הצמה, כשבכל אחד מהם הצמה מבטאת נשיות. מה המטרה של ההסתרה בכל אחד מהם? מה ההבדל בין שתי סוגי ההסתרות?