בפרק זה נעסוק במתח בין אינדיבידואליזם וביטוי עצמי לאידיאלים ולהגשמה הקבוצתית או הלאומית. מפגש זה יתבונן בשאלה זו דרך דבריו של הלל הזקן בפרקי אבות ודרך חייו ומכתבי ושל חלוץ שנשא מתח זה- צבי שץ.
דברי הלל
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי?
וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי?
וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?אבות א, יד
סבב פתיחה: כל אחד מספר מדוע קראו לו בשמו ומה יחסו אל שמו.
"… שמעתי אומרים: ה'אם אין אני לי מי לי'- לא הראה כוחו.
עכשיו הגיעה השעה האחרונה, הנוראה של 'אם לא עכשיו אימתי'…
לא הראה כוחו- לא יכול להראות. כי העיקר חסר- ה'אני'.
מה שקוראים היום ה'אני' הלאומי אינו אלא חצי הכרה של חולה, אינו אלא ערבוביה גלותית, אי טבעית, תערובת של 'אני' גלותי עם 'אני' מתורגם משל אחרים ועם 'אני' מתוך ספר.גם המחשבה החופשית (החופשית, כמובן, גם מהשפעות זרות) מחייבת. גם בגילוי דעתו של העם על דבר גאולתו האחרונה אפשר, אם לא אשגה, למצוא רמזים (שמים חדשים וארץ חדשה, ירושלים של מעלה, האור הגנוז, 'עין לא ראתה' ועוד ועוד), כי את ה'אני' של התחייה אין לבקש במהות היהדות הישנה- ואין צורך לומר כי אין לבקשו מחוץ ליהדות,- כי אם בעתיד, כי עתיד הוא לבוא לידי גילוי בתוך התחייה ומתוך התחייה עצמה.
אין כל פלא כי אין העם מתעורר לכל הקריאות שקוראים לו, אם קוראים לו לא בשמו הנכון, כי אם בשמו הגלותי: לשם זה יתעורר לעשות כעבד רצון אדוניו הרבים, אבל לא לתחייה.
שופרו של משיח עדיין לא נשמע ולא יישמע אלא מתוך החיים החדשים שיבראו פה.
א.ד גורדון
'אם לא עכשיו- אימתי?' השאלה הזאת יש לה כוח אך (רק) במקום, שאין אני' כאן. אם 'אני' כאן- הכל כאן מכל מקום. "
מסביב לנקודה
- מה מייצרת הפעולה של "קריאה בשם" מה היא מעוררת?
- מה בין השם שניתן לי ל"אני"?
תרגיל כתיבה: להשיב על שאלותיו של הלל:
אם אין אני לי מי לי?
וכשאני לעצמי, מה אני?
ואם לא עכשיו, אימתי?
"קיומו של ה’אני' הלאומי תלוּי כמו כן בקיומו ובכוחו של ה’אני' הפרטי של בני האומה. יותר שיש אינדיבידואליסטים בקרב בני האומה, ויותר שאינדיבידואליותם חזקה ועמוקה, כלומר יותר שהיא פנימית, תכונה יסודית בנפש, ולא פרי המוח או פרי הקריאה, יותר בטוח קיום האומה, קיום ה’אני' הלאומי."
א.ד גורדון מתוך "הקונגרס"
מומלץ להעמקה אישית או בחברותות לקרוא את הפרק "האני הפרטי והאני הלאומי" מתוך "הקונגרס", נמצא גם באתר פרויקט בן יהודה https://benyehuda.org/read/3954#ch119
צבי שץ (1890 – 1921)
סופר ומשורר, מחלוצי העלייה השנייה, ראשון סופרי הקיבוץ. תלמידו של טרומפלדור ושותפו לקבוצה שהקים במגדל. מייסד 'הקבוצה האינטימית' מהעלייה השנייה, שעמדה על יסודות ההבנה ההדדית, הווידוי והאינטימיות. בניגוד לגישת טרומפלדור אשר ביקש ליצור מסגרות שיתופיות גדולות, בעלות אופי כמו-צבאי, דוגמת גדוד העבודה – פיתח שץ את רעיון 'הקבוצה', והאמין כי בניין הארץ ייעשה על ידי קבוצות שיתופיות קטנות בנות 8-10 חברים, שיחסיהן הקרובים יהוו מעין 'משפחה חדשה'. קבוצות אלו, כך האמין, יתקבצו יחדיו ליצירת 'קבוצות של קבוצות'. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס שץ לאחר לבטים קשים לגדודים העבריים, על אף רתיעתו ממיליטריזם ורוחו האינדיבידואליסטית שלא תאמה את הערכים הצבאיים. הוא שירת בצבא הבריטי משנת 1918 עד בסיום מלחמת העולם הראשונה התנדב לגדודים העבריים. במהלך שירותו נאבק להחלת פקודות בעברית בגדודים העבריים, וכנגד תופעות אותן ראה כלא מוסריות בהווי הצבאי דוגמת זנאות.
נרצח יחד עם יוסף חיים ברנר וחבריהם בבית הוריה של אשתו רבקה יצקר.
לא אוכל לחיות פשוט
"צרפנד (צריפין), ו' כסלו תר"ף (למ. פוזננסקי)
… ומה שנוגע ל"פשטות"-הסגנון יש לי להשיב לו. לא להתרעם, אך להסביר יש ברצוני. האמנם הוא עוד לא הרגיש, כי דרישתו זו איננה כלפי סגנוני אלא כלפי ה"אני" וה"יש" אשר לי? ואולי מפני זה פחד שאתרעם? לא אוכל להיות פשוט יותר ואם אשתדל, אהיה אי-טבעי. אני בתכונתי זקוק במקצת (לא הרבה) לפַתּוֹס, הוא – חלק אורגני בי ובתור כזה איננו שלילה כלל וכלל… לא כן? כמו שיש גנדרנות טבעית לנשים, שהיא יפה להן. לא אוכל להיות פשוט באותה מדה שהוא הנהו. והלא החיים אינם פשוטים כל כך, על כן למה לנו להִתמם ול"התפשט" יותר מהם? ויחד עם זה אני משתדל להיות (גם בחיים) פשוט ככל האפשר, אך תמיד אין מאמינים לי. "אצלם" יוצא לגמרי לא פשוט מה שאצלי פשוט בתכלית הפשטות. לי מושג אחר, אשר, לדעתי, הוא גבוה מן המושג "פשוט", והוא: "גלוּי"; לזה אני שואף בכל לבבי, ואת זה אדרוש גם מאחר. מי שגלוי באמת – לא אכפת לי, אם איננו פשוט בבטויו, כמוני. אופן גלויו כבר יאמר לי הכל ויהיה פשוט בעיני. "אי-אמתיות-הבטוי" – נגד זה אלחם, אבל אם הוא אמתי ומבטא דבר מסובך – פשוט הוא בעיני וגם נכון מן הצד האמנותי. הסברתי?
ובדבר סגנוני, אשר הוטב בעבריותו והורע בעצמיותו, ברור לי גם ברור שלא צריך להיכנע לשום סגנון זר, אך ב"התעבר" סגנוני אי-אפשר שלא יעברוהו כל מיני סגנונים עד שיצורף ויהיה סגנוני אני. – – – "
צבי שץ
- מה בין אותנטיות, פשטות ומליציות?
- מה המקום של שפה בעיצוב הזהות האינדיבידואלית?
- היכן אתם פוגשים זאת בחייכם?
מדוע לא יכולתי להגיע לאותו גובה אישי שלם?
"במר נפשי עלי אני חוצב מלבי את הדברים הברורים האלה: לא אתן את האינדיבידואליות שלי על מזבח העם! וחושב אני כי הגאון הלאומי, האגואיזם הלאומי האמיתי לא ידרוש זאת ממני.
* * *
הרבה אנשים, כמעט כל אלו המכירים אותי, חושבים אותי לאידיאליסט. אך כל חיי אני מהרהר רק על חיי הפרטיים. מדוע לא יכולתי להשיג אושר שלם בחיי הפרטיים, להגיע לאותו גובה אליו נשא אותי חלומי הגאה?
התשובה ברורה ופשוטה: מפני שברצון הגורל קשרתי את אושרי הפרטי בחופש ובאושר של עמי.
נשאתי עמי חלום על ראשית חדשה לחיי-אדם. פקד אותי צער על שרחקה אותה ראשית.
החלום והצער הסיטו מבטי מאגלי הדבש, מהבטחות של אושר שנקרו בדרכי. בערבים ובבקרים, בלילות השקטים, בעת צהרים לוהטים, נתפתיתי לעונג ולרעננות. צלילים יפים צלצלו במסתור. בצדדים. בדממה חיכו לי כל צבעי הקשת. אך עיני היו נשואות למרחק, לכוכבים הרחוקים והשקופים.
אם נתקלתי במקרה בזוג השרוע על הדשא, ואם באותם רגעים הסתיר הערפל את הכוכבים הרחוקים, אם עמדתי בודד, רחוק מאנשים ומאלוהים ובנשמתי מרירות, נמשכתי בתשוקה לאנשים הפשוטים האלה, למתק הדבש הפשוט, כולי רועד מנחשול פתאומי של תשוקה, מכוח פתאומי המושך ותובע לרטט הגופות. אז כשבעיניים רחוקות דחיתי את כולן, הגיע רגע של הזדעזעות. שוב זרח ונצנץ הכוכב הרחוק. הוא אותת וקרא לי לעולמות לא ידועים. לא שכחתי מאומה, את הכל אני שומר בלבי ויודע. לא השלמתי עם תביעות אלו של החיים. בכל זאת, אני הולך בדרך אשר בשפת העמים יקראו לה החתירה לאידיאל, השאיפה לטובת האנושות. אותה אנושות היודעת גם להוריד רבים מן הדרך הנכונה. אך מה לעשות אם דרך הפסגה עוברת במשעול שלשפת האגם? מה אם אותו המשעול צריך להיכבש בכוחות משותפים? מה לעשות אם האהבה לשפת האגם תהיה אפשרית רק אחרי אלימות, רמאות ושפיכות דמים? מה לעשות אם אושרי הפרטי לא יוכל להיות שלם ללא אושרו של העם, מה לעשות אם אושרו של העם תובע את קורבן הפרט?
האם ללכת שבי אחרי האושר המסולף? האם ללכת בדרך הרבים ובכך לרצוח את תביעותיו העמוקות של הפרט? לא! אני רוצה להיות מאושר. תקוה זו היא המונעת אותי מנגיעה באהבה קנויה. כשאני שומע כיצד בחורים רציניים וטובים מוכיחים את צדקתם בהליכה לזונות, פחד תוקף אותי. כל כך פשוט וחלק: אחרי ארבע שנים של התאפקות, אנשים צעירים מספקים את דרישותיהם הטבעיות. אין להאשים אותם.
[צבי שץ, בזמן הגיוס לגדודים העבריים, באימונים במצרים]
מתוך מוקי צור, אביב מוקדם, 1984
- לסמן משפט שתפס אותי
- מה הבקשה הגבוהה של שץ?
- מה המתח בו הוא שרוי ואיך הוא מיישב אותו?
לברר לעצמי מה אני רוצה ומה אני צריך לרצות
י"ב תמוז תרע"ח, יפו (מתוך פנקס)
מחר היום האחרון של הגיוס. היום אני צריך לגמור את חשבונותיי ולברר לי, סוף-סוף, מה אני רוצה ומה אני צריך לרצות. מדוע אני סובל כל כך? הלא כבר החלטתי: לא אלך! אני צריך לגַשם, סוף-סוף, את מטרת חיי; אני צריך להשתמש בהזדמנות ללמוד עברית. אחר כך – מי יודע, אם אוכל. בשלושת החדשים האלה, הנִתנים לי להשתלמות בשפה, אני צריך להשקיע את כל כוחותיי למען עמוד על הקרקע בעת שתתחיל תקופת העלייה האמתית בעבוֹר הזעם. אני מרגיש בי כוחות ליצור, ויצירה בשפה זו היא שתגן מפני הגל הז'רגוני ההולך מחוץ-לארץ. התנדבותי זו או אי-התנדבותי (עוד איני יודע) מזכירה לי את נסיעתי האחרונה לא"י. גם אז עמדה לפני במלוא-קומתה שאלת ה"אני" ועכבה בעד הנסיעה. ואולם אז דחיתי לזמן לא-ידוע את התפתחותי אני לשם ארץ-ישראל והקומונה. והנה זרחה השמש, העם הולך לארצו. הראשונים עוד לא הגיעו, אך כולנו חרדנו לקראתם, לקראת הרבבה הראשונה. כולנו… הלא אמרתי, כי לא אלך! איך אלך, אם "כבד-פה" אני? איך אשיר, איך אשמח, אם אין עוד מלים בפי ושפתי משובשת ומגוחכת? איך אהיה שלם בשמחתי, אם לא אמצא ביטוי לה? לכן, לכן, חבריי, ידידיי, לכו וקבלו את פני עמי שם, על סף הארץ, במצרים, ואני אביט מרחוק ולא אהיה בכיבוש-הארץ. כי לא אוכל לדחות יותר את דרישת ה"אני", אשר זה עשר שנים דחיתי. כן, רק באופן כזה, באופן "התנדבותי", אוכל לפתור את שאלת שפתי. אחרי המלחמה שוב לא יהיו לי חיים משלי, כי בדרך-הטבע ישתפכו לזרם-העם. כעת, בטרם בא העם, עלי לגמור את הכנת עצמי. מובן הדבר, אך צר לי וקשה. – – – "למה נשארתי?" – אשאל את עצמי מחר.
צבי שץ, קטעי מכתבים
- גם כיום בארץ שאלת הגיוס מעלה באופן חריף את האינדיבידואליזם מול הכלל, מול הלאומי. כיצד שאלה זו פגשה אתכם בחייכם?
בעית זהות יונה וולך
" ציפור מה את מזמרת
מישהו אחר
מזמר מגרונך
מישהו אחר
חיבר את שירך….."
חפשו את השיר במלואו ברשת
- איך אתם מסבירים את השיר?
- למה דווקא הבחירה בדימוי של ציפור?
- מי מזמר מגרונה של הציפור?
- כיצד אתם קושרים בין השיר לקטעים בהם עסקנו?
- מה כוחו של הציבור והקבוצה בחייו של הפרט האינדיבידואל, והיכן אתם נמצאים על הציר במתח זה.
סיכום: שאלה שאני לוקח איתי מהמפגש
