גג הבית

לימוד על גג הבית, סיפורים שונים והלכות הקשורים לגג, במקורות ובחיינו.

1) דוד ובת שבע 'וירא אישה רוחצת מעל הגג'  

שמואל ב, פרק יא

א ….וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, וַיָּצֻרוּ, עַל-רַבָּה; וְדָוִד, יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. 
ב וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג; וְהָאִשָּׁה, טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד.  ג וַיִּשְׁלַח דָּוִד, וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם–אֵשֶׁת, אוּרִיָּה הַחִתִּי.  ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת, מִטֻּמְאָתָהּ; וַתָּשָׁב, אֶל-בֵּיתָהּ.  ה וַתַּהַר, הָאִשָּׁה; וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד, וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי.  ו וַיִּשְׁלַח דָּוִד, אֶל-יוֹאָב, שְׁלַח אֵלַי, אֶת-אוּרִיָּה הַחִתִּי; וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת-אוּרִיָּה, אֶל-דָּוִד.  ז וַיָּבֹא אוּרִיָּה, אֵלָיו; וַיִּשְׁאַל דָּוִד, לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם, וְלִשְׁלוֹם, הַמִּלְחָמָה.  ח וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה, רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ; וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ.  ט וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה, פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֵת, כָּל-עַבְדֵי אֲדֹנָיו; וְלֹא יָרַד, אֶל-בֵּיתוֹ.  י וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר, לֹא-יָרַד אוּרִיָּה אֶל-בֵּיתוֹ; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אוּרִיָּה, הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא–מַדּוּעַ, לֹא-יָרַדְתָּ אֶל-בֵּיתֶךָ.  יא וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל-דָּוִד, הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל-בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְלִשְׁכַּב עִם-אִשְׁתִּי; חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ, אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.  יב וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אוּרִיָּה, שֵׁב בָּזֶה גַּם-הַיּוֹם–וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ; וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא, וּמִמָּחֳרָת.  יג וַיִּקְרָא-לוֹ דָוִד, וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ–וַיְשַׁכְּרֵהוּ; וַיֵּצֵא בָעֶרֶב, לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם-עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וְאֶל-בֵּיתוֹ, לֹא יָרָד.  יד וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל-יוֹאָב; וַיִּשְׁלַח, בְּיַד אוּרִיָּה.  טו וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר, לֵאמֹר:  הָבוּ אֶת-אוּרִיָּה, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו, וְנִכָּה וָמֵת.  טז וַיְהִי, בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל-הָעִיר; וַיִּתֵּן, אֶת-אוּרִיָּה, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע, כִּי אַנְשֵׁי-חַיִל שָׁם.  יז וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, וַיִּלָּחֲמוּ אֶת-יוֹאָב, וַיִּפֹּל מִן-הָעָם, מֵעַבְדֵי דָוִד; וַיָּמָת, גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי. ….. כו וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה, כִּי-מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ; וַתִּסְפֹּד, עַל-בַּעְלָהּ.  כז וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל, וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל-בֵּיתוֹ וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ, בֵּן; וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר-עָשָׂה דָוִד, בְּעֵינֵי יְהוָה. 

פרק יב

א וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-נָתָן, אֶל-דָּוִד; וַיָּבֹא אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת, אֶחָד עָשִׁיר, וְאֶחָד רָאשׁ.  ב לְעָשִׁיר, הָיָה צֹאן וּבָקָר–הַרְבֵּה מְאֹד.  ג וְלָרָשׁ אֵין-כֹּל, כִּי אִם-כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה, וַיְחַיֶּהָ, וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם-בָּנָיו יַחְדָּו; מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה, וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב, וַתְּהִי-לוֹ, כְּבַת.  ד וַיָּבֹא הֵלֶךְ, לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ; וַיִּקַּח, אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ, לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו.  ה וַיִּחַר-אַף דָּוִד בָּאִישׁ, מְאֹד; וַיֹּאמֶר, אֶל-נָתָן, חַי-יְהוָה, כִּי בֶן-מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת.  ו וְאֶת-הַכִּבְשָׂה, יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם:  עֵקֶב, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְעַל, אֲשֶׁר לֹא-חָמָל.  ז וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד, אַתָּה הָאִישׁ; 

• נתן הנביא מספר לדוד את משל 'כבשת הרש' ואומר לדוד המזועזע – אתה האיש! ודוד אומר 'חטאתי'. אבל התלמוד אומר במסכת סנהדרין: 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה'. נסו לשער, איזה סנגוריה אפשר לומר עליו? כעת קראו את דברי חכמי התלמוד… 

כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה

אמר ר' שמואל בר נחמני [שכך] אמר ר' יונתן: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" (שמואל א' יח, יד). אפשר שחטא בא לידו ושכינה עמו?!

אלא מה אני מקיים [את דברי התוכחה של נתן] "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיני את אוריה החיתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון" (שמואל ב' יב, ט), — שביקש לעשות כן ולא עשה.

אמר רב: רבי (ר' יהודה הנשיא) דאתי[שבא]מבית דוד מהפך ודריש בזכותיה[ודורש בזכותו] של דוד. ועל מה שנאמר "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע" רבי אומר: משונה[שונה]רעה זו שנאמרה בדוד מכל רעות אחרות שנאמרו בתורה, שהמלים "לעשות הרע" מיוחדות, שכל הרעות האחרות שנאמרו בתורה כתיב בהו[נאמר בהן] לשון "ויעש", וכאן כתיב[נאמר] לשון "לעשות", [והדגשה זו באה לומר] שביקש לעשות ולא עשה, [וכוונתו אכן לא היתה לטובה, ואולם לא כן מעשיו].

ומה שנאמר "את אוריה החתי הכית בחרב" — שהיה לך לדונו בסנהדרין [כמורד במלכות], ולא דנת [אותו בדרך זו, אלא הרגתו שלא לפי כללי הדין המקובלים.] "ואת אשתו לקחת לך לאשה" — שבסופו של דבר ליקוחין (נישואין) יש לך בה, [כלומר, אף שאין הדבר נאה, מכל מקום לא היתה על פי החוק אשת איש שבה אין נשואין תופסים כלל].

וטעמו של דבר, שאמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד, כותב גט כריתות לאשתו, [שאם יקרה דבר וייהרג לא תישאר אשתו עגונה, ותוכל להינשא כרצונה]. וכפי שנאמר: "ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערבתם תקח" (שמואל א' יז, יח),

ומאי [מהו] "ערבתם"? — תני[שנה]רב יוסף: משמעו — דברים המעורבים בינו לבינה, [כלומר, את הגט שקובע יחסים בינו לבינה — הרי שכבר נהגו אנשי הצבא לשלוח גט לנשיהם.]

"ואתו הרגת בחרב בני עמון" — מה חרב בני עמון אי (אין) אתה נענש עליו, [על האנשים שנהרגו במלחמה], אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו.

מאי טעמא [מה טעם] — מורד במלכות הוה [היה]. שכן אמר ליה [לו] לדוד: "ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים" (שמואל ב' יא, יא), [שבפני המלך אין מזכירים אדנותו של אחר, ולכן היה אסור לו להזכיר את אדנותו של יואב בפני דוד, שהזכרה כזאת כמוה כמרידה בו.]

אמר רב: כי מעיינת ביה [כאשר אתה מעיין בו], בעניינו של דוד לא משכחת ביה בר מדאוריה [אינך מוצא בו עוון חוץ] מזה של אוריה. דכתיב[שכן נאמר]:"אשר עשה דוד את הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר ציוהו כל ימי חייו רק בדבר אוריה החתי" (מלכים א' טו, ה).

מסכת שבת, נ"ו א, ביאור שטיינזלץ

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: ריבונו של עולם מפני מה אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ואין אומרים אלקי דוד? אמר: אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי. [הם היו מנוסים בפני, ואתה אינך מנוסה לפני]. אמר לפניו: ריבונו של עולם בחנני ונסני, שנאמר (תהלים כו, ב) "בחנני ה' ונסני וגו'".

אמר לו הקדוש ברוך הוא: מינסנא לך [אני אנסה אותך], ועבידנא מילתא בהדך [ועושה אני עוד דבר אחד], דלדידהו [שלהם, לאבות], לא הודעתינהו [הודעתי אותו להם] במה אני עתיד לנסותם, ואילו ביחס לך אנא קא מודענא [אני מודיע] לך דמנסינא לך [שאני מנסה אותך] בדבר ערוה. מיד "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו" (שמואל ב' יא, ב),

אמר רב יהודה: [כיון ששמע דוד במה יהא נסיונו רצה לשמור עצמו מתאוה, ולכן] הפך משכבו של לילה למשכבו של יום, [ששכב עם נשיו באותו יום כדי שלא יתאוה עוד], ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם, משביעו -רעב, והמרעיבו — שבע.

נאמר "ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד" (שמואל ב' יא, ב), בת שבע הוה קא חייפא רישא תותי חלתא [היתה חופפת את ראשה מתחת, מאחורי, כוורת] והיתה מוסתרת מעיני הכל. אתא [בא] שטן אידמי ליה כציפרתא[נדמה לו לדוד כציפור], פתק ביה גירא [ירה בו חץ], פתקה לחלתא[פגע החץ בכוורת], איגליה וחזייה[גילה אותה, את הכוורת, וראה אותה].

….דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד" (תהלים לח, יח) — ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, [כלומר, מוכנה לו מראש], אלא שבאה אליו במכאוב. וכן תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה (תאנת בוסר), [כלומר, לפני הזמן. שראוי היה שימות אוריה קודם לכן, והיה דוד נושא אותה בהיתר.]

מסכת סנהדרין ק״ז א, ביאור שטיינזלץ

• האם האם לדעתכם לבת שבע אחריות למה שקרה? מדוע שיתפה פעולה עם המלך?
• האם אתם בעד המדרשים והפרשנויות שחז"ל עושים למצוות ולסיפורי התנ"ך? למשל 'עין תחת עין – ממון', או 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה'…
• מציצנות, סקרנות, משיכה, תאווה, ריקנות, שיעמום, יעוד, הרפתקנות, כיבוש… כיצד הסיפור נוגע בשאלת ההסתפקות במה שיש לנו, ובמבט החוצה, לחיפוש מה שחסר לנו בבית.

2) גג ביתה של רחב

יהושע, פרק ב

א וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ-בִּן-נוּן מִן-הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם-אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים, חֶרֶשׁ לֵאמֹר, לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-יְרִיחוֹ; וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה, וּשְׁמָהּ רָחָב–וַיִּשְׁכְּבוּ-שָׁמָּה.  ב וַיֵּאָמַר, לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר:  הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לַחְפֹּר אֶת-הָאָרֶץ.  ג וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ, אֶל-רָחָב לֵאמֹר:  הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ, אֲשֶׁר-בָּאוּ לְבֵיתֵךְ–כִּי לַחְפֹּר אֶת-כָּל-הָאָרֶץ, בָּאוּ.  ד וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת-שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַתִּצְפְּנוֹ; וַתֹּאמֶר כֵּן, בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים, וְלֹא יָדַעְתִּי, מֵאַיִן הֵמָּה.  ה וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר, בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ–לֹא יָדַעְתִּי, אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים; רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם, כִּי תַשִּׂיגוּם.  ו וְהִיא, הֶעֱלָתַם הַגָּגָה; וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ, הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל-הַגָּג.  ז וְהָאֲנָשִׁים, רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן, עַל, הַמַּעְבְּרוֹת; וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ–אַחֲרֵי, כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם.  ח וְהֵמָּה, טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן; וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם, עַל-הַגָּג.  ט וַתֹּאמֶר, אֶל-הָאֲנָשִׁים….  יב וְעַתָּה, הִשָּׁבְעוּ-נָא לִי בַּיהוָה, כִּי-עָשִׂיתִי עִמָּכֶם, חָסֶד; וַעֲשִׂיתֶם גַּם-אַתֶּם עִם-בֵּית אָבִי, חֶסֶד, וּנְתַתֶּם לִי, אוֹת אֱמֶת. 

• מאיזו בחינה הגג הוא חלק מהבית ומאיזו בחינה הוא לא?
• האם רחב בוגדת בעמה?
• זנות וצריכת זנות – בעד ונגד איסור בחוק.

3) כי תבנה בית חדש

דברים כ"ב 

ח כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.

• מדוע התורה מצווה על עניין המעקה לגג ספציפית, ולא מסתפקת בכך שנאמר לא להרוג ולהיזהר בכך באופן כללי?  

4) "ועשית מעקה לגגך"

א: מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת אָדָם מַעֲקֶה לְגַגּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ", וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בֵּית דִּירָה, אֲבָל בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבֵית הָאוֹצָר וּבֵית הַבָּקָר וְהַתֶּבֶן — פְּטוּרִים, שֶׁאֵין רְגִילוּת כְּלָל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עַל גַּגֵּיהֶם. וְלָכֵן גַּגִּין שֶׁלָּנוּ פְּטוּרִים.

ב: וְכָל בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ ד' אַמּוֹת עַל ד' אַמּוֹת — [פָּטוּר] מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְדִירָה.

ג: כָּל הַמֵּנִיחַ גַּגּוֹ בְּלֹא מַעֲקֶה — בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ".

אֶחָד הַגָּג וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְרָאוּי שֶׁיִּכָּשֵׁל בּוֹ הָאָדָם וְיָמוּת, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בּוֹר בַּחֲצֵרוֹ, בֵּין יֵשׁ בּוֹ מַיִם בֵּין אֵין בּוֹ — חַיָּב לַעֲשׂוֹת לוֹ חֻלְיָא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים סָבִיב, אוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ כִּסּוּי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל בּוֹ אָדָם וְיָמוּת.

וְכֵן כָּל מִכְשׁוֹל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת — מִצְוַת עֲשֵׂה לַהֲסִירוֹ וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִזָּהֵר בַּדָּבָר יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד". וְאִם הֵנִיחַ וְלֹא הֵסִיר הַמִּכְשׁוֹלוֹת הַמְּבִיאִים לִידֵי סַכָּנָה — בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר בְּ"לֹא תָשִׂים דָּמִים". כְּגוֹן, אִם סֻלָּם רָעוּעַ עוֹמֵד בְּבֵיתוֹ וַחֲצֵרוֹ.

ד הַרְבֵּה דְּבָרִים אָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, וְכָל הָעוֹבֵר עֲלֵיהֶם וְאוֹמֵר הֲרֵינִי מְסַכֵּן עַצְמִי וּמַה לַּאֲחֵרִים עָלַי, אוֹ אֵינִי מַקְפִּיד בְּכָךְ — חַיָּב מַכּוֹת מַרְדּוּת. וְאֵלּוּ הֵם, לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל צִנּוֹר הַמְקַלֵּחַ מַיִם וְיִשְׁתֶּה, שֶׁמָּא יִבְלַע נִימָא שֶׁל מַיִם, וְהִיא עֲלוּקָה. וְכֵן לֹא יִשְׁתֶּה מִן הַנְּהָרוֹת וְהָאֲגַמִּים בְּפִיו מִטַּעַם זֶה, וְלֹא בְּיָדוֹ אַחַת, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַהֵר וְזוֹרֵק לְפִיו וְאֵינוֹ בּוֹדֵק, אֲבָל בִּשְׁתֵּי יָדָיו יָכוֹל לְעַכְּבָם וּלְעַיֵּן בָּהֶם.

שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות שמירת נפש

• הדוגמאות שמביא השולחן ערוך לפציעות, אסונות, מחלות ומוות בגלל חוסר זהירות… היזכרו במקרים כאלה בחייכם אתם, ובסביבתכם: מה היה אפשר לעשות אחרת? ומי אשם ? 
• האם אתם בעד ההלכה בכלל, והלכה כזאת בפרט? האם אתם רוצים שזה יהפוך לחוק במדינת ישראל?

5) מות רבי יהודה הנשיא: מאבק בין שמיים לארץ

אותו יום שנחה נפשו, נפטר רבי (ר' יהודה הנשיא), גזרו חכמים תענית וביקשו רחמים, ואמרו: כל מי שיאמר "נפטר רבי" — ידקר בחרב.

עלתה שפחתו של רבי לגג, אמרה: עליונים מבקשין את רבי, והתחתונים מבקשין את רבי — יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. כיון שראתה כמה פעמים שנכנס לבית הכסא וחלץ תפילין (הוריד את התפילין) והיה סובל, אמרה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים.

ולא היו שותקים חכמים מלבקש רחמים עליו שיחיה ולפיכך לא הועילה תפילתה. נטלה כד והשליכה מן הגג לארץ, ומפני הרעש הפתאומי שתקו מלבקש רחמים, ונחה נפשו של רבי.

תלמוד בבלי, מסכת כתובות קד (תרגום)

• מדוע "כל מי שיאמר 'נפטר רבי' יידקר בחרב"?
• מה המשמעות של הגג בין חלקי הבית, ע"פ המעשים שעושה שם האמה?
• מדוע תלמידי החכמים לא רואים את המצב, כפי שרואה אותו האמה?
• האם רבי רצה להמשיך לחיות או שמא רצה למות כבר? האם אתם בעד אישור 'המתת חסד'?
• נח נפשו- מת, האם הנפש אכן נחה במוות? איזו תפיסה של המוות יש בביטוי ארמי זה? 

מומלץ להוסיף ללימוד את המאמר 'מה תאמר לאדם על הגג', שדן בהמלצות לדרכי שיחה מצילת חיים עם אדם בכוונת התאבדות:
https://www.gov.il/BlobFolder/reports/sp-08/he/file_publications_sp-08.pdf