חדרי ה"בית הלאומי"- נופי וישובי הארץ

בלימוד זה נעסוק ב'ארץ ישראל כבית', בית לאומי של עם ישראל, ונתייחס גם אל חוויית הבית הזה באופן כללי, וגם אל מקומות שונים ויישובים בארץ שהם כעין 'חדרי הבית'. בתחילת הלימוד ובסופו מופיעים שירים אחדים על ארץ ישראל ויישובים בתוכה. מוזמנים לשיר יחד את השירים, ואז (להבדיל מבדרך כלל…) גם ללמוד אותם כטקסט, לדון באמירות ובמשמעות שלהם, להיזכר, להזדהות או להרהר, להעלות אסוציאציות ביוגרפיות אישיות, לשוחח על השירים. ומתוך שאר הקטעים שבדף, המכתב של א.ד.גורדון עומד במרכז הלימוד.

• מוזמנים לשיר יחד את השירים, ואז (להבדיל מבדרך כלל…) ללמוד אותם כטקסט, לדון באמירות ובמשמעות שלהם, להיזכר, להזדהות או להרהר, להעלות אסוציאציות אישיות, לשוחח על השירים.

1) שלום לך ארץ נהדרת/ יהורם גאון

מילים: אילן גולדהירש

לחן: סטיבן גודמן

הייתי בפריז וגם ברומא

ראיתי את שבעת פלאי תבל,

בקוטב הצפוני וגם דרומה,

אך אין מקום כמו ארץ ישראל.

וכמו גלויות של נוף יפות

תמונות בזכרוני עפות,

כמו בעד עדשה של מצלמה

בתרמילי אותן אשא

בכל מקום, בכל מסע

קטעי פסיפס מתוך תמונה שלמה.

שלום לך ארץ נהדרת,

עבדך הדל נושא לך שיר מזמור.

גם אם לעיתים נודד אני על דרך,

מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור.

לקריאה של השיר המלא

2) מישוט בארץ (נשירה שיר, איזו ארץ יפה)/ יפה ירקוני

מילים ולחן: ניסן כהן הברון

תנו לנו תרמיל על השכם

ואז נלך מעזה עד בית לחם,

ועת נבוא לבית לחם נשירה שם

זמר לאברהם

מבית לחם נמשיכה ליריחו,

שם נשיר ליהושע את שירתו,

ים המלח נחצה על גבי ספינה –

אנו כבר במצדה

נשירה שיר, איזו ארץ יפה!

נהלך לארכה, מסיני עד גולן – עד גולן

נשירה שיר, איזו ארץ יפה!

נהלך לרחבה מירדן ועד ים.

לקריאה של השיר המלא

3) שיר בוקר/ נתן אלתרמן

לחן: דניאל סמבורסקי

בהרים כבר השמש מלהטת

ובעמק עוד נוצץ הטל,

אנו אוהבים אותך, מולדת,

בשמחה, בשיר ובעמל.

ממורדות הלבנון עד ים המלח

נעבור אותך במחרשות,

אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,

אנו ניפה אותך מאד.

לקריאה של השיר המלא

4) הגלות שנגזרת על עם ישראל והשממה שנגזרת על ארץ ישראל 

בפרשת בהר בחוקותי, ויקרא פרק כו פסוקים לא-לב:

“וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם: וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ”:

הרמב”ן מעיר, שפסוק זה המופיע בתוך הקללות, הוא למעשה בשורה טובה:

“מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם”.

• מה אמונתך לגבי ברכות וקללות מקראיות כאלה? השווה לקטעים הבאים של מארק טווין, במסעו לארץ ישראל לפני תחילת התנועה הציונית והשיבה לארץ

5) "מכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר"

"…מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי. למראה המוני הנכים, בעלי המומים והחולים המתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים, עשוי אדם לחשוב שימי קדם חזרו, וכי מלאך אלוהים עתיד לרדת בכל רגע ולהרתיח את המים בבריכת בית חסדא. ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה."

…"המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה… טול אותו תל חרבות, כפר נחום; טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים; אותו מורד שומם שבו דהרו חזירי מעשה הנס אל תוך הים, ובלי ספק חשבו כי מוטב להם לבלוע שדים ורוחות ואף לטבוע במים, מלהוסיף לחיות במקום כזה… טול אגם חדגוני, קודר ונטול מפרש זה, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות… כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם." 

“נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש. ים המוות וים הגליל נמים בלב מרחב של גבע ומישור, שבו אין מבטך נתקל בשום גוון נעים, בשום עצם מרתק, בשום נוף רך. כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה – המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב”. 

• מה משמעות הדבר שהוא מדבר על ים המוות (ים המלח), ועל ים הגליל (הכינרת), באותה נשימה ובאותו סגנון – כאילו אין כל הבדל בין נוף הרי מדבר יהודה הקרחים והשוממים לבין הרי הגליל?

“לא יכולנו לעצור למנוחה גם לאחר רכיבה של שעתיים-שלוש מהמחנה שלנו, אף שהנחל זרם לצדנו. לכן המשכנו בדרכנו שעה נוספת. אמנם ראינו מים, אבל בכל מרחב השממה סביבנו לא היה אפילו קמצוץ צל, ונצלינו קשות בשמש היוקדת. ‘כצל סלע כבד בארץ עייפה’ – אין ביטוי יפה מזה בכל התנ”ך, ואין ספק שמכל המקומות שבהם שוטטנו, אין אחד המסוגל להעניק משמעות כה נוגעת ללב לביטוי כארץ צחיחה, חשופה קירחת זו”.

…ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי, כולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה, שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר התבור, כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה, בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ”…
“… ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה שהובישה את שדותיה, ואסרה תעצומות כוחה באזיקים, ארץ ישראל שוממה וחסרת חמדה, ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה”…

“אף כפר אחד לא תמצא לכל אורכו למרחק שלושים מיל מזה או מזה… יכול אתה לרכב עשרה מילין בסביבה זו ולא יקרו בדרכך גם עשרה אנשים”…

מתוך: מסע התענוגות בארץ הקודש (1896)/ מארק טווין

• מה המשמעות של התיאור הזה מבחינתך? איזה שאלות ומחשבות הוא מעלה בך?

6) "מקום בשביל הסולם" / מתוך מכתב מאת א.ד גורדון לידיד בגולה

ידידי!

זה לי קרוב לשמונה שנים מעת שכתבתי לך ראשונה מיהודה, והנה נזכרתי בך עוד הפעם, ואני כותב לך מן הגליל. ולא מקרה הוא, שאני כותב לך מן הגליל. צריך אני להודות לפניך, כי כותב אני הפעם לא כל כך בשבילך כמו בשביל עצמי. ברגע זה יש לי בזה צורך נפשי.

על פי איזו השתלשלות מסיבות מיוחדה, הייתי גם הפעם, בבואי גלילה, במצב-נפש קשה, כמעט במצב-נפש כזה, שנמצאתי בו בעת שבאתי ליהודה, כלומר, בעת שבאתי בפעם הראשונה לימי חיי מן הגולה לארץ-ישראל.

[..] ארץ-ישראל נתנה לי הרבה חיים, – כמה שיכולתי לקבל, כמה שיכול אני לחיות. מובן, כי ישנם בחיים האלה ובכל המתייחס לחיים האלה הרבה דברים מעציבים, קשים, מדכאים, ישנם… אבל מייאוש עוד הדרך רחוקה, יותר נכון, לא זו הדרך. בכלל אפשר לאמור, כי ארץ-ישראל מצד עצמה, מצד תביעותיה הגדולות, התקיפות והקשות, הבוחנות והמצרפות, אינה קרקע מוכשר לצמיחת הייאוש. וזאת הבחינה: מי שמתייאש בארץ-ישראל, על הרוב נוח לו ונוח לארץ, שיתייאש ויעזוב את הארץ. ואם ישנם מעטים מאוד, שעל ייאושם יש להצטער, – הרי גם הצער אינו דבר מיותר בארץ-ישראל.

אבל אשוב לענייני. באתי גלילה במצב-נפש קשה מאוד ולא הייתי מסוגל כל עיקר לקבל רשמים חדשים, מעוררים. והגליל, צריך אתה לדעת, מכניס אורחים בסבר פנים יפות וביד רחבה: ‘פתח נשמתך לרווחה – ואמלאה!’. והימים ימי אביב – באתי כעשרה ימים לפני הפסח – אביב בטבע ואביב בלבבות. אף אני הסברתי פני לגליל ופתחתי לו את נשמתי, – אבל לא לטובתי, הזרם הגדול והכביר של רשמים חדשים, מעורבים ומבולבלים מתוך חיי אחינו בגליל ומהדר הטבע ומהודו הנורא, שהתפרץ לתוך נשמתי המדוכאה והנרעשה, רק העיק על לבי כמשא כבד מנשוא.

כך עברו עלי הימים שלפני החג וגם ימי החג בטיולים, בהסתכלות, בהקשבה – ובהתגעשות הנפש. עתה, אחרי עבור החג, באתי אל המנוחה, כלומר אל הטבע, ואני מטייל לי בין ההרים והסלעים ומתייחד לי עם הטבע, עם הבריאה היפה הזאת שקוראים לה גליל. אני – והיא.

[….]

עתה נשתנו הזמנים, ואנחנו נשתנינו עמהם. עתה נוכל לקווֹת ליתר התקרבות וליתר הבנה הדדית. מעתה נוכל לקווֹת, אם לא תהיה לנו דעה אחת, הנה יהיה לנו לב אחד, ותהיה לנו שאיפה אחת, וגם שפה אחת תהיה לנו, באשר לא רוּסית, כי אם עברית תהיה מעתה שפת מכתבינו.

[…]

הנה אני יושב לי עתה, בשעה שאני רושם את דברי אלה על ראש הר גבוה, על שן סלע, עיני מקיפות מרחק גדול, ונפשי מקפת הרבה הרבה יותר, מסביב לי הרים וגבעות, עמקים ופרצים, כפים וסלעים מכל המינים, מכל המידות, מכל הגוונים, ירק תבואות ודשא, שחור חרוש, שחוּם סלעים וכפים, כחוֹל ראשי הרים מכוסים ערפל – כל זה מצטייר בעיני חליפות. המראה גדול ונהדר. שרטוטי פניו העמוקים, הכבירים והנאורים של הגליל – שרטוטי פניו של ענק, ענק בכוח וענק ברוח. והשמים האלה ממעל, והדממה הדקה הזאת, הכל, הכל, – האם לא בקרב נשמתי הם כל אלה? אבל בייחוד האם לא גילויים של נפש אומתנו הם? הנה הואל נא, אחי, וקח לך את האַלבּוֹם היתר נאמן של מראות הטבע הזה – את התנ"ך החביב שלנו. ואני ארשום לך בזה נקודות אחדות, וראית, כי אך נגוע אגע באחת הנקודות – ונגעתי באחת הנימים היותר דקות והיותר כמוסות שבנפשך. הנה לימיני במרחק לא רב בערך – הר תבור, והוא יפה-תואר ובעל קומה בין ההרים, משכמו ומעלה גבוה מכל אחיו, בעל פנים עגולים ושרטוטים ישרים ורכים, מעין גיבור חיל ו’אבן-חן' במשפחה. והנה לשמאלי רחוק רחוק – הר חרמון, שָׂב נשוא-פנים, נישא וגבוה מאוד, מכוסה שלג עולמים ומוקף ענני כבוד, משתרע לו בהרחבה – נשיא ההרים. ומלפני, למזרח – הרי הגלעד הרמים והעצומים, השומרים כחומה על הכנרת היפה והצנועה ועל בקעת גינוסר הפורייה והענוגה, השוכבות תאומות, ברחבות של בנות מלכים, לרגלי ההר, אשר אני יוֹשב עליו. וכל אשר מסביב לי מרחוק ומקרוב, כל המשפחה הגדולה הזאת של הרים וגבעות, קטנים עם גדולים, בעלי ראשים זקופים ובעלי ראשים נטויים או מוּרדים, אשר מתוך קמטיהם בולטים פה ושם ערים וכפרים וחווֹת, – כל אלה, אם כי אין אנו יודעים לכנות שם לכולם, האם אין הם מדברים מתוך נשמתנו כהרגשות נשכחות או גם כמחשבות נעלמות, גדולות-גדולות, מקשות להיוולד? אבל הנה ההרגשות שבות ומתחדשות, הנה המחשבות הולכות ובאות לידי גילוי. הנה לשמאלי החווה מגדל, שוכבת לה במורד גבעה כתינוק המוטל בעריסה. והנה כוחות צעירים רוחשים שם בבקעה, מחיים את האבנים ומפרים את האדמה. ומי יודע, כמה כוח הם זורעים שם, כמה לב וכמה נפש? ומי זה יגיד לנו את אשר יצמח מן הזרע הזה, הזרוע בעמל כל כך גדול ובמסירות נפש בכל אופן? והנה לימיני וקצת למזרח – המושבה מצפה, הרצינית לא לפי שנותיה, מעין ילדה הררית, אשר תעתה בין ההרים ותשב לנוח במורד הר, עייפה ונכאה, ועיניה שואלות דרך…

רשמתי לך, אחי, רק נקודות אחדות, כי מלבד שאיני צייר, הנה גם כשרון מוסיקלי דרוש פה. חליפת גוונים, אורות וצללים, מרחק, רום שמים –בּכל איזו הרמוניה מוסיקלית, בדממה.

[…]

וגם בבואי גלילה הרגשתי מקצת מעין מה שהרגשתי בבואי ראשונה לארץ-ישראל. פני הגליל מפיקים גבורה עוד יותר נאדרה או גבורה בייחוד צער עליון עוד יותר כבוש, מחשבה עליונה, אם לא יותר עמוקה, אבל יותר מרוכזה. אולם העיקר מה שהרגשתי בייחוד בבקעת גינוסר ובעמק-הירדן, בין שתי חומות ההרים אשר משני עבריהם, אשר רוב היישוב של הגליל התחתון נמצא שם, – העיקר מה שהממני במקצת הוא הלחץ הנורא, אשר רוכסי ההרים האלה לחצו על נשמתי בכל כובד-משאם ובכל כוח גבורתם. והיה רגע, אשר התגנבה מחשבה אל לבי: איך יכולה פה, בתוך הלחץ הנורא הזה, להיוולד ולגדול נשמה גדולה של אומה יוצרת עולם גדול לאין-סוף? איך יכולה נשמת האדם לחבוק מפה עולם ומלואו?

אולם לא לחינם עברו עלי השנים שעשיתי ביהודה. כי גם ביהודה קרַני מעין זה, ושם התחנכתי. נפלאה ומוזרה נפש האדם, ויש לה לפעמים מאוויים משונים, שקשה לעמוד עליהם. יש שחסרים לה, למשל, ימי חורף כהים, נוגים וקרים, שלגים, כפור, קרח, נהרות קפואים וכמו מכוסים בזכוכית, סופות שלג אפלות מפילות אימה חשכה ותוגה חרישית כגורלו של האדם ועתידו. וכן יש שיעלה רצון מלפניה להתפשט בלי גבול, להשתרע לאין-סוף, – מרחב תן לה, מרחב כמרחבו של הים הגדול, מרחב כרוחב חללו של עולם. ואז, בימים הראשונים לבואי לארץ-ישראל, נולד בי מין רגש מוזר או מין ערבוביה משונה של שני רגשות מתנגדים, שקשה לי לבארם. מצד אחד, כאילו הבהילני או הממני המרחק הרחב-הרחב הזה, הערום כולו בעצמת האור השפוך עליו, המגלה לך את הכל עד סוף מראה עיניך בבהירות אכזרייה, כאומר: ‘אין נסתר מנגד עיני!’; ומצד שני, דווקא מתוך שעיני הרחיקו לראות, נתקל מבטי בהרים אשר לנגדי, אשר כאילו גדרו בעדו ולא נתנו לו לעשות דרכו הלאה והלאה. ובמצב כזה לא היו ימים מועטים – הנפש התחילה מתרסת כנגדי ומהרהרת אחרי מידותיה של ארץ-ישראל: קטנה וצרה היא הארץ, הלא שם, מאחרי ההרים, כמעט קצה הארץ, – קצר המצע מהשתרע!.. ואם תשאל, למשל: מה לך ולאשר מאחורי ההרים? היא לא תענה לך, לא תאבה ולא תשמע לך, רק תתרעם, תהגה נכאים ולא תתן לך מנוח. אבל מה שלא יעשה השכל – עשו החיים והטבע והעבודה.

[…]

ועתה, כבואי גלילה, כמעט הרגשתי הרגשה לוחצת, כמעט עלתה על לבי מחשבה מעיקה, – ותתעורר הנפש ותתעודד, ובקפיצה אחת עלתה על ההרים. והנה מרחב!.. ומה נפלא המרחב! איזה ריבוי המראות, הצורות, הגוונים, איזו עשירות ואיזה עומק! איזו קרבת נפש אל הארץ, השמים וכל אשר בהם!

אז נזכרתי, כי במקומות האלה, בעמק הזה דרומה, עלה אליהו הגלעדי בסערה השמימה. כן, אחרת לא יכול להיות. אליהו היה מוכרח פה לעלות חיים השמימה, ודווקא בסערה!..

ועוד נזכרתי: ‘והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה’. ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם?..

[….]

וכשאני שב אל עצמי, אל הגיונותי וחלומותי, הנני שוב עומד ותוהה, הנני שוב נושא עיני, אם כי לפי שעה מרחוק, אל ההרים: מאַין יבוא עזרי?

ושוב אני נושא עיני אל הגולה, ושוב אני מתבונן בך, עמי ישראל! אתבונן ולא אבין, אתבונן – ולא אבין, אתבונן ולא אדע נפשך ולא אדע נפשי.

רגע אני רואה אותך בקרב המון צוררים, בקרב אויביך-בנפש הרבים והעצומים, המתנפלים עליך מכל הצדדים, הרודפים אותך בלי הרף, השואפים לכלות בך את חמתם, להטיל בך את כל ארסם ואת כל זוהמתם, לעשות אותו כלה.

הנה עם גדול ועצום מסתער עליך בשצף קצף, מסתער עליך כחיתו-טרף, תוקע בך את ציפרניו, קורע, מוחץ, שובר, מטמא את בנותיך, מנפץ את עולליך אל הסלע, בוזז, שוסע, רודף, לוחץ. ולמלא סאת רשעו ולהתם פשעו יטפול עליך עוון, אשר לשמעו יתפלץ כל לב, יתנכל עליך לאמור: אוכל דם אדם אתה. והנה הוא מעמיד אותך למשפט על חטא, אשר נפשו יודעת מאוד, כי לא חטאת אתה ואבותיך: לעיני השמש ולעיני באי עולם ישפוט אותך על שקר אשר בדא מלבו בזדון ובחמת פתנים אכזר. והנה הוא מפנה לבו מן הפרצים אשר בחומותיו, מן הנגעים אשר בביתו, מן הפרעות אשר בחייו, מן הלחץ והדוחק, העוני והשפלות, אשר בניו הקטנים נתונים בו, – רק עליך מחשבותיו כל היום לרעה, רק עליך יבקש תואנות, רק שמך מנואץ בפיו כל היום, נתון לאָלה, לקללה ולחרפה ללעג ולקלס.

רואה אני עם אחר, והוא גם הוא נתון בידי לא יוכל קום, והנה גם הוא שואף לבלוע אותך חיים. והנה הוא נותן אותך לחרם ואת בתיך לשרפה, והנה הוא שובר לך כל מטה-לחם, נותן אותך לחרפות ולגידופים. והנה גם הוא שוכח את פצעיו ואת נגעיו הרבים והקשים, שוכח לעשות לביתו, לקומם הריסותיו, – רק אותך ירדוף, רק עליך מזימותיו כל היום, רק ממך יקח נקם על כל הרעה אשר באתהו באשמת ראשיו ומנהליו הגאיונים, ערלי הלב, וברשעת שכניו הרעים.

רואה אני את כל העמים, את כל המתהללים בחכמתם ובגודל נפשם, רואה אני אותם שונאים אותך בנפש, חושבים עליך רעה, לא ימנעו ממך כלימות ורוֹק וגם מחלומות ורדיפות…

ואתה עומד יחידי, בודד כערער בערבה, בודד בכל העולם אשר ברא אלהים: אין שואל לשלומך, אין דורש טובתך באמת ובתמים, אין יודע את נפשך…

אני רואה, – ואני נופל על פני: ענק אתה עמי ישראל! יחיד אתה בארץ כאלהים בשמים! גם צורריך ורודפיך, גם בניך הקטנים, הפונים לך עורף או הבּושים בך, מאשר עִמך בבית, אינם רואים את קומתך, את גבורת ימינך, את מאור פניך, את עיניך, המבקשות מרחב אין קץ, התלויות לאור עולם, – אינם רואים, כי קטנים הם. קטן אתה בעיניהם וחלש, נבזה ושפל. והם לא יבינו ולא ישכילו, כי קטן וחלש, נבזה ושפל, גם אם תגדל רעתו כסדום, לא יעורר רבים ועצומים להתקומם עליו, לחשוב עליו רעות כל היום, לשנוא אותו כל היום, לחרוק עליו שן כל היום. כי באפס יד יעצרו בעדו מעשות רעה, וזכרו יישכח מלבם.

ורגע אני רואה אותך, עמי ישראל, והנה אתה קטן ודל, רעב וצמא, מוּכּה ופצוע, נגוע ומוענה, אין קומת ענק, אין מאור פנים, אין עיניים מבקשות מרחב, תלויות לאור. רק אומלל אתה, אומלל גדול, אומלל מאין כמוך, רק אומלל ולא יותר! ואתה רובץ בתוך הביצה. ובניך הקטנים מרימים קול צעקה וקול רעש גדול עד להחריש אזניים. באים הם לעוררך, לרפא את פצעיך ואת נגעיך, להרים אותך משפלותך – אלה בכה ואלה בכה. הנה אלה יאמרו לתת לך לחם לשׂובע נפשך, – ואתה מתעורר כשיכור מיינו, פושט יד וקורא: לחם, לחם וגם בשר ודגים! והנה אחרים עונים לעומתם: לא כי תחת גפנך ותחת תאנתך, אשר נטעו ידי זרים בארץ אבותיך, תשב ולמדת תורה. – ושפתיך דובבות: תורה, תורה… ואלה יאמרו לבנות לך בית בארץ אשר לא ידעת אתה ואבותיך, – ואתה נכון ללכת אל כל אשר יובילוּך. ואלה ילמדוך לדבר כלשונם, אשר לימדום שוביהם לדבר, והמה אומרים, כי לשונך היא, – ואתה מדבר ככל אשר הם מדברים, ואתה שר ככל אשר הם שרים, אין מעשה אשר יקטן בעיניך מעשותו, אין דרך, אשר תֵצַר בעיניך מלכת בה, אין חיים, אשר יֵקֵלו בעיניך מִשֵׂאת אליהם את נפשך, הכל קטן ודל, חלש ואומלל, אומלל, הכל חורבן…

ואני עומד משמים, נדהם, עומד ומתבונן בך, עמי ישראל! אתבונן – ולא אבין, אתבונן בעיניים קמות – ולא אדע נפשי, עוד מעט – והנה פניך בעיני כפני מת, וכולך כמו מַתָּ בעודך בחיים… ואני אינני מתפלץ, אינני נופל על פני, אינני בוכה, אינני נד לך, עמי ישראל! אין דמעה בעיני, אין לב בקרבי, אין נפש, אין חיים, – עולמי שב לתוהו ובוהו. רק באזני יצלצל כקול מארץ רפאים: אומלל עמי, אומלל מאין כמוהו! רק אומלל ולא יותר!…

והנה נגעה בי רוח ותעוררני:

– בן אדם!

ואני בין ההרים, ואני על ראש הפסגה. מרחב אין קץ, עולמות אין מספר, תהומות אין חקר, ומלוא כל אלה חיים, והחיים – אור שבעת הימים…

– בן אדם: עוד יבוא יום… עוד יבוא יום – ובניך ובנותיך יחלמו חלום, והחלום יהיה גדול, והחלום יהיה עמוק, ככל אשר אתה מָראה בזה.

ובאו בניך ובנותיך וביקשו את פתרון חלומם בארץ אבותיהם, בכל כוח נפשם ובכל כוח ידיהם יבקשוהו, ממטמונים יחפרוהו, כל עבודה בשדה ובכרם יעבדו בבקשם אותו, את פני האדמה יחדשו ואת פני החיים יחדשו בבקשם אותו. והיה כאשר יבקשו וכאשר יעבדו, כן יגדלו וכן יגברו, עד כי יהיו גדולים מאוד, וגבהו מעל ראשי כל ההרים אשר על פני האדמה, וראו את אשר לא ראה איש לפניהם וגברו מאוד בארץ.

אז ישוב יפרח ישראל, אז יקום ויחיה, אז יהיה לעם.

 (מתוך: א.ד. גורדון, מכתב שלא נשלח בזמנו לידידי אשר בגולה)

7) הרב קוק בהתייחסו לתכנית החלוקה

"לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ד' בנבואה בתרי עשר – "וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ" (יואל, ד', ב')! איפה חברון שלנו – אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו – אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו – אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!"

מתוך הדרשה: "מזמור י"ט למדינת ישראל"/ הרב צבי יהודה הכהן קוק

• מזדהים? מה אתם מרגישים לגבי הצעת החלוקה 1947 ? ולגבי נסיונות מאוחרים יותר לחלוקת הארץ – האם יש משהו שיכול להצדיק זאת, בעיניכם?

8) איפה באמת מסוכן?/ אורי אורבך (2001)

באמריקה יודעים שבישראל נורא מסוכן עכשיו ולא מומלץ לנסוע לשם.

בישראל יודעים שאם מסוכן, אז מסוכן בעיקר בשטחים וקצת בירושלים.

בירושלים יודעים שיש יריות, אבל רק בגילה.

גם בגילה יודעים שמסוכן אבל רק ברחוב האנפה.

ברחוב האנפה יודעים שמסוכן אבל לא בכל הרחוב אלא רק בבתים הפונים אל בית ג'אלה.

בבתים הפונים לבית ג'אלה יודעים שמסוכן, אבל בעיקר בכמה בתים וקומות שעליהם יורים מדי פעם, לא משהו מיוחד.

בבתים שעליהם יורים יודעים שמסוכן, אבל לא בכל החדרים אלא רק במטבח. בחדר השינה ובשירותים למשל, שקט לגמרי.

במטבח שממש לתוכו יורים יודעים שזה מאד מסוכן, אבל לא בכל המטבח, אלא רק באזור המקרר והטוסטר.

באזור המקרר יודעים שאיפה שממש מסוכן זה בפריזר שנמצא בדיוק על הכוונת של הצלף מבית ג'אלה.

מהמקרר עצמו אתה יכול להוציא גבינה וחלב בלי שתיפגע בדרך-כלל. באחריות.

ובפריזר עצמו מעל המקרר שבקטע אחד של רחוב האנפה שבקצה גילה

שבירושלים שבישראל? הו. שם באמת קצת מסוכן.

אם אתה עומד שם ומוציא שניצלים קפואים – אתה מסתכן בנפשך.

אז במשך כמה חודשים עד שהעסק יירגע לא נאכל שניצלים. נו, זה נקרא מסוכן?

• 'באמריקה יודעים' – 'ובישראל יודעים' … מה ההבדלים בין המבט היהודי אמריקאי והישראלי?
• מה המסר של סיפור אורי אורבך מימי הירי וטרור המתאבדים בשנת 2001 , ומה יחסך אליו ? 
• האם אתה פוחד? כיצד משפיעים אירועים ביטחוניים, מלחמות וטרור, על הקשר וההגעה שלך ומשפחתך וחברים שלך למקומות השונים בארץ? 
• כיצד משפיעה השקפה פוליטית על יחסך למזרח ירושלים, לבקעת הירדן, ליהודה ושומרון, לרמת הגולן, להתנתקות מרצועת עזה? מה יחסך ליהודים החיים שם, ולמחלוקת על התיישבות שם?
• עד כמה ראוי להסתכן עבור שניצל?

מקומות בארץ ישראל:

9)עין גדי

מילים: איתן פרץ

לחן: דב אהרוני

ים המוות הכחול בלאט ינוע

וממעל עננה קטנה תשוט.

עץ האשל בדממה יזוע

וכל קו בחול יפה חרוט.

האדמה תצהיב בלהט שמש

ואבק מחניק יעוף ברום

אך עין גדי לא תיבול בכמש,

בה ישלוט גוון ירוק וחום.

לקריאת השיר המלא

10) ימי בנימינה/ אהוד מנור

לחן: מתי כספי

מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים

שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים

שספר כל נמש חרש ובחול נרדם –

מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?

אני רוצה לחזור

אל הימים הכי יפים שלי

הימים היחפים של בנימינה –

כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,

השמש לא מיהר

אנשים אמרו שלום,

חבר היה חבר.

לקריאת השיר המלא

11) ההר הירוק תמיד/  יורם טהרלב

לחן: מוני אמריליו

פקחתי את עיני, היה אז חודש שבט,

ראיתי מעלי ציפור קטנה אחת

ותכלת השמיים וענן יחיד

וראיתי –

את ההר הירוק תמיד.

במשחקי ילדות קלי השכרון

רדפתי פרפרים, החלקתי במדרון

ועת חיפשתי לי מסתור ללב תמים

אז ברחתי –

אל ההר הירוק תמיד.

ההר הירוק כל ימות השנה,

אני עוד חולם ושואל

לנשום רוחותיך כבראשונה,

לשכב בצילך כרמל.

לקריאת השיר המלא

12) בואי לאילת/ ירון לונדון

לחן: נורית הירש

בואי נמלט מן האספלט

ומן הערים המקומטות

בואי נמלט אל הלגונות השקטות

בואי לאילת לאילת

בבירת השמש

מנומש בנמש

למול הרקיעים נחטוף תנומה

והרוח שיישוב

ישיאנו לא לחשוב

על מאומה

עצומי עיניים

נמלט בשניים

למים אל גני האלמוגים

בין כחול לבין ירוק

את בגדי הים נזרוק

נשליך אותם אל הגלים

לקריאת השיר המלא

• בחברותות- בחרו שיר אחד שאתם מקשיבים לו. אילו צבעים עולים בכם מההאזנה? האם לחברותא שלכם עלו צבעים דומים?
• שתף בסיפור אישי שלך על מקום או ישוב בארץ שהגעת אליו, שעברת בו. אילו חוויות חיים מזוהות עם המקום? אילו ערכים הוא מייצג בעיניך?
• האם אתם מכירים שיר על המקום בו נולדתם, או גרתם פעם, או בו אתם גרים היום? שירו אותו עם הקבוצה.