מחלוקות משפחתיות במלחמה, ומלחמות בזמן מחלוקת…
בשנה האחרונה התעוררה בתוכי שאלה, ותיקה אמנם, שהתחדדה שוב בעקבות ההפגנות נגד הרפורמה או המהפיכה המשפטית, ואז בעקבות המלחמה הקשה בעזה.
וזאת השאלה (מה דעתכם?) : האם מומלץ להעלות ולפתוח מחלוקות פוליטיות בעניינים כאלה לשיחה חברית, לפתוח את הלב ולבטא את העמדות שלנו בכנות, או שמומלץ להימנע מזה ככל האפשר, לעקוף, לשתוק, ולהתגבר על הפיתוי לביטוי עצמי ולהחלפת דעות, כדי לשמור על 'שלום בית' ועל אווירה טובה, על קשרים חבריים, משפחתיים ומקצועיים טובים, בלי פיצוצים וכעסים ואכזבות ותסכולים והתרחקות, שמתלווים בדרך כלל למחלוקת בנושאים הטעונים האלה? מה הרווחים האפשריים ומה המחירים של כל דרך? תחשבו על עצמכם בשנתיים האחרונות, נסו להיזכר בהזדמנויות שזה עמד למבחן. איך אתם אישית מעדיפים להתנהג, מה הנטייה הטבעית שלכם, והאם אתם מרוצים ממנה ומהתוצאות שלה כדרך דומיננטית גם בחברה הישראלית כולה ?
על עצמי אני יכול לומר שזה נייר לקמוס שבוחן שאלות נוספות, למשל מה בעצם המניעים העמוקים שלי להתבטא, או לשתוק? אילו רגשות, צרכים, תת מודע ודימוי עצמי באים בזה לביטוי? אילו ערכים, הרגלים ודפוסי אישיות 'אוטומטיים' מסתתרים שם ? או שאלה אחרת, על "האמת והשלום אהבו" (זכריה) כשהם מתנגשים ביניהם: המתח בין ערכי האמת, הכנות, חירות הביטוי, בקשת הצדק והמחאה והביקורת נגד עוול, נגד שקר, נגד טעות וסכנה… כל אלה מצד אחד, ובין ערכי השלום, החברות, השותפות, האחווה השמחה, האווירה הטובה והקרבה האנושית – מצד שני.
היו לי כמה וכמה הזדמנויות להתבונן על הדינאמיקה של שיחה כזאת, גם כשהתקיימה וגם כשנמנעה. על כל אחת ואחת מהן אני יכול להרחיב ולפרט מאוד בסיפור דרמאטי בין-אישי ורעיוני מרתק, אבל אסתפק בכותרות, בחטף: הייתה מחלוקת מתמשכת שהתחילה עוד בשנה שעברה בשיחה עם עוד שני חברים, אחד מאוד משמאל והשני מאוד בימין, על השאלה אם ללכת להפגנות 'נגד הדיקטטורה' המתהווה בישראל, ומי הם בכלל הדיקטטורים,… ומה גבולות המחאה (אני נשארתי חבר של שניהם, אבל הקשר בין השניים התערער מאוד).
מתחילת המלחמה בעזה התגלתה מחלוקת קשה עם חברה, על השאלה אם הליכה להפגנות בעד השבת החטופים כיעד עליון של המלחמה היא הבעה של איכפתיות והזדהות ודאגה וסולידריות וזעקה הכרחית לכל ישראלי מצפוני עם רגש אנושי בריא, או שזה מעשה תמים שמנוצל על ידי האוייב, 'משחק לידיו' כלחץ על ממשלת ישראל לחדול מהמלחמה, ויביא לניצחון חמאס והישארותו בעזה, ומחיר גדול שנשלם עליו בעתיד כפל כפליים ביותר מלחמות וטרור, חטופים ונרצחים. אי ההסכמה עשתה שמות בקשר בינינו, כי לי היה אפשרי בהחלט להבין את נימוקיה, אבל היא ממש לא יכלה לסבול את שלי, וזה העכיר את ההערכה ההדדית והיה מאוד קשה להמשיך בחברות.
והיתה מחלוקת עם שתי אחיותי הגדולות, מחלוקת על משמעות המלחמה והסיבות למלחמה ומסקנות מהמלחמה, ומחלוקת נוספת יותר אישית, האם בכלל לדבר בינינו על המחלוקת שהתגלתה… אחות אחת אמרה שהיא ממש מבקשת שלא נדבר מילה על 'פוליטיקה' ועל נושאים שבמחלוקת על המלחמה, כי זה גורם למתח ומקלקל את הקשר ומרחיק בינינו, ואני נעניתי לבקשתה אבל אמרתי שבהרגשה שלי גם 'לא לדבר' יכול מאוד להרחיק, לגרום לתחושה של השתקה ואכזבה הדדית וחוסר הכירות לעומק וחוסר עניין הדדי וחוסר כבוד וסובלנות וסקרנות לדעות אחרות, וסופו להפוך את הקשר בינינו למשמעותי פחות…
והיתה מחלוקת עם עוד בני משפחה, שעלתה לטונים גבוהים כשהתארחנו אצלם, ובה שוב עלתה השאלה אם כדאי בכלל לשוחח על עניינים רגישים ו'שנויים במחלוקת' כאלה, או להשאיר אותם בצד 'כדי לא לקלקל את האווירה'. אני אמרתי שאני דוקא שמח על השיחה הזאת שהתחילה ונפתחה בין ימין לשמאל סביב השולחן, ורוצה לשמוע יותר… ואז אחד מהמתווכחים הלוהטים אמר לי שאני עצמי מרגיש לו קצת 'מהאו"ם', והוא לא שומע ממני הזדהות ברורה וחזקה עם איזושהי דעה, וזה מפריע לו לא פחות מההתפרצות הרגשית שלו עצמו, שגם היא מפריעה לו והוא לא אוהב את עצמו ברגעים לא נשלטים כאלה. השיחה עברה מפוליטיקה לפסיכולוגיה ולהתבוננות על האישיות שלי, והיה לא פחות מעניין…
והיתה מחלוקת עם חבר, דוקטור לפילוסופיה והיסטוריון שהוא איש שמאל אנטי ציוני מוצהר, שכרגע כבר חודשים מפונה מביתו בעוטף עזה, שאירחנו אותו ואת בנו בביתנו בירושלים. השיחה בסלון נכנסה אל תוך השעות הקטנות של הלילה, כשאני והוא משוחחים על כל המחלוקות בינינו בנחת יחסית ואישתי יושבת מהצד ופותרת מקרי ריפוי בהומיאופתיה, כדרכה בקודש. עד שהיה קשה לשאת יותר בשלווה את מה ששמעה 'מהצד', 'יצא לה עשן מהאזניים', והיא פתחה ת'פה והתחילה להגיד מה היא חושבת על האנטי ציונות שלו, ממש יצאה על האורח בביקורת קשה… הוא ענה לה מה שענה, אבל שוב לא נפגשנו מאז.
והיתה מחלוקת על המלחמה עם שתי גרמניות בקבוצת הידברות בזום בה אני משתתף כמה שנים, קבוצת פ.א.ב. (חברים מעבר לגבולות) קבוצת שיח בין ישראלים, גרמנים ופלסטינים. פלסטיני שהשתתף בזום זעק מדם ליבו שישראל מבצעת 'רצח עם' בעזה, והגרמנים והישראלים הקשיבו ולא התנגדו. (אני עניתי, אבל גיליתי שאני הציוני ומגן ישראל היחיד בקבוצה, גם בין הישראלים…) הפלסטיני כעס על הגרמנים שמבחינתו רק מהנהנים ומזדהים בהסכמה רפה אבל די 'מהאו"ם' ולא מסכימים איתו בקול גדול, לא תומכים בפירוש בדבריו על רצח עם ולא מאשימים את ישראל כמוהו. בסיום המפגש כתבתי מכתב לקבוצה, ואף אחד לא ענה. מכאן התחילה התכתבות פרטית נמרצת שלי בפייסבוק במקביל עם שתי גרמניות מהקבוצה, שתיהן הומאניסטיות ליבראליות שוחרות שלום, על אשמת ישראל או אשמת הפלסטינים ותגובת העולם המערבי ושאלות עומק היסטוריות ופילוסופיות על הצדקות למלחמה ואחריותה של ישראל לכל המצב (פירסמתי משהו מתוך ההתכתבות הזאת בעמוד הפייסבוק שלי.
אזכיר גם את הבירור שהיה בין מנחי אלול במפגש זום, ביום ירושלים השנה. המנחה הותיקה נעמה שקד מאוד רוצה לקדם את ציון יום ירושלים כ'עיר השלום', כלומר, שדוקא המתח הגדול והמרוכז שמצטבר בירושלים בין קבוצות ועמים ודתות ומלחמות בהיסטוריה, יהיה הפתח לגילוי דרכים לשיח שלום בין שונים, מפתחות ל'שער הרחמים' האטום, לדיבור של שלום וקיום של שלום, 'דברו על לב ירושלים'. ואיך הכיוון של הידברות שאלול מנסה לקדם יכול לתרום לזה. האם לאלול יש תשובה, יש דרך להציע, ל'תרבות של מחלוקת', ל'תרבות של שלום ?
ולגבי בית מדרש אלול, אולי אסיים במחלוקות בקבוצה שאני מנחה בבית הופמן בירושלים. למדנו על 'דמויות בהיסטוריה היהודית' (השנה המשכנו מתקופת התנ"ך ולאחר מכן התלמוד, ל'חשכת ימי הביניים' שאצלנו היתה דוקא תקופת זוהר, עם פילוסופים ומשוררים נפלאים בתור הזהב בספרד), ובגלל פרוץ המלחמה הנוראה שצבעה את כל השנה הזאת, חרגנו למחוזות של הוגים ציוניים ומחלוקות בציונות, שקשורים למציאות הנוכחית ומאירים אותה ומשוחחים איתה ואיתנו מזוויות רוחניות וספרותיות של לפני מאה שנה… וכך אנו יושבים בקבוצה, חלק מהלומדים דתיים וחלקם חילוניים, חלקם בשמאל הפועל וחלקם בימין המתפלל, וכל פעם שהדיון נוגע לישראל היום מייד עולות פרשנויות הפוכות ותגובו שונות מאוד לטקסטים, והעניינים נוגעים בציפור הנפש, וטעונים בכאבים וכעסים וחרדות וייאוש ואמונה… איך לנהל דבר כזה בלי שמישהו ירגיש מושתק, או נפגע, או שמסיבה כלשהי שזה עובר את הגבול מבחינתו? האם בכלל נכון לקבוצה לעבור ממקורות השראה היסטוריים למחלוקות קשות בהווה?
נראה לי שהעיקר הוא לאבחן נכון מה 'הכלים' והמוכנות שיש או שאין למי ששותף למחלוקת, מה האפשרות לנהל אותה באופן שיתרום ויהיה פורה ומשמעותי ולא יהפוך לקטטה ויהרוס לחינם את הקשר מבלי לקדם שום דבר. והמוכנות הזאת שונה בכל מפגש ותלויה במשתתפים הספציפיים. אני מתפלל עם כולנו בעת הזאת :
אלוהים,
תן לי את האומץ והנחישות לשנות מה שאפשרי לשנות,
תן לי את הענווה והשלווה לקבל את מה שלא אפשרי לשנות,
ותן לי את הרגישות והחכמה להבדיל ביניהם…
שלומי פרלמוטר
