נסיעה לטבריה עם בית המדרש אלול-סמבטיון 9.3.23
/ מאת: בני יונין, חבר קהילת סמבטיון ומורה דרך
הנסיעה שלנו לטבריה הייתה עבורנו המשך של מסע שעשינו בקיץ, זמן קצר לפני שנפגשנו עם אלול. ישנו אז בין אושא לשפרעם, במקום שבו בבא בן בוטא הספיק לסמוך חמישה חכמים לפני שנהרג. חכמים צעירים אלה הקימו לתחייה את עולם הרוח היהודי שעמד בפני סכנת כליה אחרי המרידות והחורבן של יהודה. יצאנו אל המסע הזה כדי לנסות להבין את מה שעבר עלינו מאז שהתחילה המלחמה באוקראינה והפיכתה של רוסיה לדיקטטורה, דבר שהביא להרס, פשוטו כמשמעו, של קהילת הסמבטיון. שם, בין אושא לשפרעם, ניסינו לדמיין ולהמחיז איך אנחנו מקימים מחדש את הסנהדרין, ישבנו בשרידי בית המדרש של אושא שאליו התכנסו החכמים והכריזו: "כל מי שהוא למֵד יבא וילַמֵד, וכל מי שאינו למד יבא וילמוֹד. נתכנסו ולמדו ועשו כל צרכיהון" (שה"ש רבה ב: ה)
זמן קצר לאחר מכן פגשתי את מריאנה ואת בית מדרש אלול ובזכותם הצלחנו להקים מחדש את הקהילה שלנו בירושלים. את הנסיעה לטבריה עשינו אחרי עשרה מפגשים של בית המדרש, כהמשך ישיר של התהליך שהתחיל בין אושא לשפרעם. הסנהדרין נדדה בגליל עד שמצאו להם מקום בטבריה והמדרש מסביר זאת במילים: "וטבריה עמוקה מכולן". את העומק של טבריה רצינו לחוות ברגליים, דרך טיול שיורד מרמת פוריה לטבריה העתיקה.
את הלימוד שעשינו בטבריה הקדשנו לשאלה מהו מקום ומה פירוש "להגיע למקום". התחלנו לרדת מההר לכנסיית העוגן ושם בחורבות הכנסייה פתחנו את היום. כנסיית העוגן קרויה כך על שם עוגן בזלת ענק מתקופת הברונזה במשקל של כחצי טון שהחופרים מצאו מתחת למזבח הכנסייה. לעוגן הייתה וודאי משמעות מקודשת בתקופה הביזנטית והוא נקשר לפועלו של ישו בכנרת. עבורנו העוגן שימש כסמל לכך שאחרי שנים ארוכות של מסעות במזרח אירופה ומרכז אסיה הסמבטיון הגיע סוף סוף לארץ ישראל. "הגענו"!
קראנו עם קטיה מלאכובה כמה טקסטים שמתארים את עליית החסידים לטבריה (מנחם מנדל מוויטבסק, אברהם הכהן מקליסק, רבי נחמן מברסלב). קראנו על המתח הקשה בין הפנטזיה לחיות בארץ ישראל לבין המציאות הכלכלית והרוחנית הקשה שבה החסידים מצאו את עצמם בסוף המאה ה-18. מיטיב לנסח זאת רבי נחמן אחרי ביקורו בטבריה: "צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִצְעֹק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלִשָּׂא לִבּוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ כְּאִלּוּ הוּא בְּאֶמְצַע הַיָּם תָּלוּי עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה" (שיחות הר"ן קי"ז). לאחר מכן קראנו את המשפט הראשון הפותח את הקומדיה האלוהית של דנטה ומדרש של רש"י על שה"ש ד' 14. כולם מתארים מצב של מועקה קיצונית ותחושת חוסר אונים. החיים הקודמים אינם ומה מחכה בעתיד איש לא יודע.
מהמצודה של יוסטינאנוס נשקף נוף מדהים באמת. צפינו על הגוונים הכחולים של הכנרת וקראנו את סיפור על איך האר"י נתן לר' חיים ויטאל לשתות כוס ממי הכנרת, מן המקום שבו בארה של מרים, כדי שיוכל להתחיל להיכנס לעומק של "אותה החוכמה". המשכנו ללכת במורד ההר אל שערי העיר העתיקה. במהלך כל הירידה הארוכה הגענו למסקנה שכל הכנרת הוא הבאר של מרים. כשישבנו מתחת לעץ ניסינו להבין מה ההבדל בין המים שמשה מוציא מהסלע ובגללם לא נכנס לארץ ישראל לבין המים של מרים שמגיעים לבסוף לכאן, לטבריה.
הגענו לשערי העיר טבריה, אכלנו ארוחת צהרים, באותו מקום ממש שבו הלכו חכמי התלמוד והמדרש. דיברנו על דמותו המרשימה של ר' יוחנן והסתכלנו על שרידי מבנה מרשים שאולי היה בית המדרש הגדול של טבריה ומקום מושב הסנהדרין. אחרי זה קראנו את הסיפור על המסע של יעקוב מחרן וניסינו להבין מה פירוש: "ויפגע במקום" ומהו היחס בין הליכה בדרך להגעה למקום.
משם נסענו לחמת טבריה. בחמאם התורכי קראנו שני מדרשים על השדים שחיים בבית המרחץ ואז עשינו סיור בבית הכנסת העתיק. ערכנו דיון ארוך על משמעותו של הליוס אל השמש על רצפת בית הכנסת, וניסינו להבין האם לחז"ל היה חוש הומור, או שאולי בתקופת התלמוד היו יותר סוגים של יהדות משאנחנו מכירים היום.
את הלימוד הארוך ביותר ערכנו מחוץ לבית הכנסת העתיק עם פנינו לכינרת. קראנו בפירוש של השל"ה (שנפטר בטבריה) על הקשר בין אלוהים למקום. ניסינו להעלות השערות שונות על פירוש המושג "מקום" ומה הקשר בין אלוהים למקום. אחרי יום ארוך של הליכה ודיבורים טבלנו בבריכות המים החמים של חמי טבריה ולפני החזרה לירושלים ביקרנו בקבר הרמב"ם וניסינו להבין למה מכל המקומות הוא הגיע דווקא לשם אחרי שמת.
