הנסיעה למירון הייתה עלייה לרגל במובנה העמוק. לא הבנו עד הסוף את הכוח שהניע אותנו לנסוע לרשב"י כקבוצה מגובשת, אבל במהלך הדרך התפתחה ציפייה שמשהו גדול יקרה כשנגיע. כולנו, אנשי הסמבטיון, מרגישים כי שינויים גדולים עוברים על העולם ואנחנו לא מבינים כיצד תיראה הקהילה שלנו בעתיד. הקבר של רבי שמעון סימל עבורנו שער ואת נקודת ההשקה בין העולמות, מקום המוות וההתחלה של משהו חדש. התמלאנו תקווה שהמפגש עם המקום הזה ייתן לנו השראה להמשיך ליצור ולחדש בשנה הבאה. יומיים לפני שיצאנו לדרך ישבנו ולמדנו ביחד עם מנחם יגלום על דמותו של רבי שמעון כפי שהיא מצטיירת בתלמוד ובזוהר ואז הלכנו לחפש את הדמות הזו במירון. נראה שהיא הפכה למוחשית יותר ויותר ככל שדיברנו עליו בדרך. הקפנו את פסגת ההר ובמשך שעות ארוכות הלכנו בין הפרחים דרך יער אלונים סבוך אל קבר הרשב"י.
בדרך עברנו בחווה החקלאית שאותה הקים ישראל ב"ק על הר המירון זמן קצר אחרי שהגיע מברדיצ'ב לצפת. ניסינו להבין ביחד עם קטיה מלאכובה מה גרם לקבוצת חסידים שזה עתה באו מאוקראינה בשנות ה-30 של המאה ה-19 לנטוע עצי פרי ולעסוק בעבודת אדמה דווקא כאן. בהמשך הדרך גילינו להפתעתנו פיר טבעי, עמוק במיוחד, שמתוכו כל הזמן עפו יונים. סביב לפתח המערה הזאת ערכנו לימוד עם אסתר ביתוס על דמותו של רבי שמעון כמחבר בין הארץ לשמיים. קראנו מהזוהר את תיאוריו כשומר השער לחוכמה ודיברנו על הקשר בין מערה לשער. ניסינו להבין מדוע בעולמו של הזהר הגילוי של רזי התורה מתרחש דווקא בזמן ההליכה בטבע, כאשר פוגשים בדרך כל מיני דמויות שוליות מופלאות או נכנסים למערה. כשירדנו באיטיות בנחל מירון בדרך המלאה בסלעים ענקיים, עצרנו וקראנו עם מישה ווגמן את המדרש על רבי יהושוע בן לוי, שרימה את מלאך המוות והצליח להיכנס לגן עדן מבלי למות אבל הוא לא הצליח לחזור.
הדרך הייתה ארוכה והמפגש עם הקבר של רבי שמעון נטען בצפייה למשהו גדול. הגענו לציון מתוך כוונה לערוך תצפית אנתרופולוגית בהובלת סאשה לבוב, אבל במקום זה נשאבנו לים החסידים שהתפללו מנחה. אכלנו ושתינו איתם ולכמה רגעים זה הרגיש שממש התמזגנו איתם. היה לא פשוט לאסוף את כולם. נפגשנו בשרידי בית הכנסת של מירון הקדומה ונסענו חזרה לירושלים. הטיול הזה היה מאד אינטנסיבי והיה רווי בטבע עוצר נשימה אבל הסודות של ההר נותרו סתומים. אף אחד לא רצה לעזוב את מירון. נותרנו עם אנרגיה גדולה להמשיך ואני חושב שההשראה הזאת תמשוך אותנו לשנה הבאה.
מאת: בני יונין
