חנוכה תשפ"ד (12/2023)
לרבים ורבות מוכרת בוודאי המחלוקת בנוגע לסדר הדלקת נרות החנוכיה. המחלוקת מופיעה בתלמוד הבבלי (שבת, כא, ע"ב) "… בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.." פירושים רבים לסיבת המחלוקת על סדר ההדלקה, על אחד מהם אני בוחר להתעכב: בית הלל הולך ומוסיף (מנר אחד לשמונה) כביטוי לכך שבימי החשכה תפקידנו להגביר את האור בעולם. בית שמאי הולך ופוחת (משמונה לאחד) כנגד הרוע בעולם (אש ולא אור) ההולך ופוחת.
מפתה מאוד להחזיק בגישה אחת ויחידה ובאמצעותה לבקש להדביר את החושך בעולם. נדמה כי גישה אחת סותרת ומחלישה את השניה. מפתה להאמין כי ע"י הגברת האור והטוב בלבד, ניתן להדביר את החושך. השבת הנוראה חשפה ברבים את הרוע, את הרצחנות, האלימות, הסדיזם, הקנאות הדתית השורפת. מה שנחשף, מערער על האפשרות להביא מזור לעולם רק באמצעות הגברת הטוב והאור. מסתבר, שהדרך להתמודד עם הרוע ועם החשכה בעולם מחייבת את שתי צורות ההדלקה גם יחד. מזמור תהילים (ל"ד, ט"ו) תמצת זאת יפה: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ." סור מרע ועשה טוב – אינן תנועות סותרות, אלא, משלימות.
זו גם דרכנו באלול. השם 'אלול' נבחר כקריאה לשילוב הקולות השונים, כביטוי לבחירה במורכבות ולא בחד-ממדיות פשטנית: "אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל…" (עירובין, יג, ע"ב).
שנזכה לראות את האור גובר ואת השריפה פוחתת במהרה בימינו.
גיא גרדי
מנהל 'אלול'
