שלא על מנת לקבל פרס. חלק ב

המשך המהלך הלימודי סביב משה אבות א פרק ג, בו נעסוק בחיי משמעות ואמונה אל מול חיי נהנתנות, ותחושת החמצה ובזבוז. 

אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו, והיו שונים לתלמידים, ותלמידים לתלמידיהם.
עמדו ודקדקו אחריהן, ואמרו: מה ראו אבותינו לומר דבר זה, אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא, אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר, ויש תחיית המתים, לא היו אומרים כך.
עמדו ופירשו מן התורה, ונפרצו מהם שתי פרצות – צדוקין וביתוסין. צדוקים על שום צדוק, ביתוסין על שום ביתוס.
והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם, שלא היתה דעתן גסה עליהם. אלא צדוקים אומרים: מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה, ובעולם הבא אין להם כלום.

אבות דרבי נתן נוסחא א, פרק ה

בעוד אנטיגונוס איש סוכו מבקש לכוון את עבודת ה' לעבודה נטולת פניות הנעשית לשם עצמה, שניים מתלמידיו מפרשים את אמרתו כמצביעה על מציאות ללא שכר ועונש בה התורה חסרת הגיון ומשמעות ולכן מקימים שתי כתות הכופרות בתורה וכופרות בחיי העולם הבא. 

"היש לך החוש של חרדה על הזמן, על מרוצת החיים? מדוע אין אנו מחוננים בכוח של חיסון נגד הסורוגאטים [=תחליפים] של הרגשות, של החיים, גם של יסורים ועינויים? כמה מאושרים הם האנשים, המחוננים בחוש-זהירות פנימי, המגן עליהם, השומר על כוחותיהם והמדריכם לחפש את מזלם, את פגעיהם ואשרם, במרץ, בפנימיות, בעקשנות, מבלי לשעות לצדדים, מבלי להתבזבז לפגישות מקריות ולעניינים שאין תוכם כברם. האומנם לא יעלה זה בגורלנו, בגורלך? ללכת ישר אל הבת-מלכה, הבן-מלך, ישר אל המזל הפנימי, אל החובות הפנימיים הנמרצים, אל החיים האמתיים, עם קרבנותיהם ועם אשרם? מה ידווה הלב לכל המחשבות האלו, לפחד האיום של בזבוז החיים – והנפש לא תימלא."

ברל כצנלסון, מכתב אל אחותו חנה כצנלסון, בתוך אגרות ברל כצנלסון, בעריכת יהודה שרת, 1961.

• עם מה מדבריו של כצנלסון אתם מזדהים? באילו סיטואציות מתחדדת אצלכם הדחיפות לא לבזבז את החיים? 
• כיצד אתם מפרשים את המושגים "בת-מלכה", "המזל הפנימי", "החיים האמיתיים"
• כצנלסון מבקש לחוות את החיים במלואם, כולל הייסורים והעינויים שהם מנת חלקם, מה החשיבות של חיים כאלה? למה לא לנסות לחיות את הטוב במלואו וכן להמנע מהקושי?
• מה בחיינו הם אותם תחליפים המונעים מאיתנו לחיות את אותם רגשות, יסורים ועינויים?

"שני מיני עִתות יש באנושות, עתות אמונה ועתות חוסר-אמונה. באומרי 'אמונה' אין אני חושב כאן את האמונה באיזה דבר מסוים, כי אם רוח האמונה כלפי החיים, את ה"אף על פי כן!" שבלב האדם.
בין עתות האמונה ובין עתות חוסר-אמונה אין להבדיל על-פי המלים שהן משׂיחות. ישנן עתות של חוסר אמונה, האוהבות לדבר על האלהים. ישנן עתות אמונה העוטות שתיקה על הסוד הזה.
אבל אפשר להבדיל ביניהן על פי סימנים אחרים. בעתות האמונה עובדים האנשים ברצון; כשם שמאמינים בחיים, כך הם מאמינים גם בעבודה. בעתות חוסר האמונה, נושאים האנשים בעבודה בעול הכרחי, שאי אפשר להשתחרר ממנו."

מרטין בובר, נתיבות באוטופיה, 1947

• מה בין דבריו של בובר לתלמידיו של אנטיגונוס איש סוכו?
• כיצד היינו מגדירים את תקופתינו? 

שעת סיפור: מרים אוסטרובסקי ברץ – האם הראשונה בקיבוץ

(ניתן להוסיף כחלק נוסף של דף הלימוד השני שסוגר את המהלך של לימוד המשנה, לאחר הפסקה למשל, או כדף לימוד שלישי העומד בפני עצמו.)

נישואיה של מרים אוסטרובסקי ליוסף ברץ נחגגו עם המעבר של חברי הקבוצה מאום ג'וני לחצר דגניה.

את החופה הכינו מאלומות חיטה. שרה תפרה לכלה שמלת חופה מיוחדת. התופרת הצטרפה לימים לחבורת הנזירות של העלייה השנייה שמעולם לא הקימו משפחות.

מרים הכלה ישבה ובכתה. שהרי החופה תתקיים בלי אימא. היה זה ביום שישי. למקום הגיע מניין חרדים מטבריה. מרים ביקשה שהחתונה תהיה כשרה. לא כולם בדגניה התייחסו כך לטקס. הם הרבו להתלוצץ. השוחט הגיע וערך את הטקס כהלכתו. החרדים מיהרו ללכת חזרה לטבריה בטרם תיכנס השבת. החוגגים החלו לרקוד, והריקוד נמשך עד חצות. כשהגיע זמן החליבה, הלכה הכלה לחלוב את הפרות. קהל החוגגים נרדם בחצר. כשסיימה מרים לחלוב גילתה כי במדרגות הבית הדו-קומתי יושב חלוץ ובידיו כינור מייבב. הוא ניגן ושפך את ליבו. היא קראה לעומתו שזהו לילה שמח, העירה את האורחים, ויחד רקדו כל השבת.

כעבור זמן קצר נולד תינוק. הילד הראשון בקבוצה. חברי הקבוצה התכנסו להחליט כיצד ייקרא לילד. פייבל שהיה ידוע בהשקפתו הפסימית על סיכויי הקבוצה, הציע לקרוא לתינוק אדם. רק אם ייוולד כאן אדם יוכל הפרויקט הגדול להתבצע. אך חברי הקבוצה החליטו אחרת – שההורים יחליטו, וההורים קראו לו דווקא גדעון. כנראה ביקשו לראות בתינוק ילד של ארץ ישראל. באותם ימים הקימו בני זכרון יעקב ארגון של בני הארץ וקראו לו הגדעונים.

באותם ימים, נהגו חברי דגניה לרשום כמה ימים כל חבר עבד, וכמה ימים אכל בחדר האוכל. מרים לא יכלה לקבל שיירשם כי היא אוכלת ואינה עובדת. היא גם דאגה פן יכבשו הגברים את הרפת, שהרי היא כבשה את הרפת לעבודת נשים. מרים לקחה את התינוק לרפת, טיפלה בו ועבדה. אחד החלוצים לחש לאוזניי 'שלא תתאר לעצמך את התמונה כאילו זו הייתה תמונה אידילית נוצרית שבה נראה ישו, ועריסתו ברפת החגיגית שבבית לחם. בפינת הרפת של דגניה הייתה ערמה של זבובים: זה היה גדעון'.

שבעה ילדים הביאה מרים אוסטרובסקי לעולם. היא הייתה פמיניסטית בענייני עבודה ובחירותה הצוהלת. היא גם הנהיגה את אחד הנוהגים הקשים ביותר בקיבוץ: ההנקה המשותפת של אימהות. היא גנבה תינוק של אימא שלא היה לה חלב אם והניקה אותו. מאז הונהג שאימהות מניקות יחד. האם ששפעה חלב הניקה קודם כל את התינוק שאינו שלה הזקוק לחלב אם.

רחל המשוררת הייתה המטפלת של הבן גדעון בשנת 1921, וכשהיה בן שבע כתבה עליו רשימה וניבאה כי לא יישאר בדגניה. גדעון לא נשאר בדגניה. רעב היה מדי לעולם הגדול. כיצד ראה הוא את גידולו על ידי האם, האימא הראשונה בקיבוץ?

בימי מלחמת העולם השנייה התגייס גדעון לצבא הבריטי. משם כתב לאמו מכתב ובו סיפר לה ששמע כי מהלכים סיפורים על נטישתו בידי האם. שטויות! כותב הבן. בשבילו הייתה האימא המיוחדת הזו התגלמות האנושיות. באותו מכתב העיד על עצמו שקשה לו למצוא אישה, כי הוא משווה כל אישה לאימא שלו. אין הרבה מכתבי הערכה כאלו מבן לאמו.

מתוך הספר "אור זרוע" עמ' 67

• מרים אוסטרובסקי ברץ (1970-1889)– האם הראשונה בקיבוץ. מרים עומדת בפני פרשת דרכים, התובעת ממנה לקיים אורח חיים המבטא גם את אימהותה וגם את מימוש חזונה וחזון חבריה. האם תעמיד עצמה כקרבן? האם תקיים מצוותיה כביטוי עצמי וכדרך לשחרורה?

אסיף- משימה אישית

סימון יחסנו לערכים-  עד כמה אני מרגיש.ה קרוב/רחוק לכל אחד מהם:  

* אלוהים

* לימוד תורה

* קיום מצוות

* עבודה

* יחד

* מימוש עצמי.

סיכום: שיתוף בקבוצות קטנות