בחנוכה תשכ"ט, דצמבר 1969, הגיעה המשוררת הצעירה נעמי שמר לביקור בקו המעוזים המבוצר, ב'קו בר-לב' לאורך תעלת סואץ, שהיה גבול מתוח בינינו לבין המצרים. באותה תקופה הוזמנה נעמי שמר גם למוצבים והיאחזויות נוספים, משם ידוע שירה 'בהיאחזות הנח"ל בסיני'. עוד לפני כן התפרסמה בשיר 'ירושלים של זהב', סמל השיבה לעיר העתיקה במלחמת ששת הימים. בביקור במעוז הצה"לי המבוצר מול גבול מצרים, בזמן חג חנוכה, עלה על דעתה הקשר ל'מעוז צור ישועתי' המסורתי, ששרים יהודים לאחר הדלקת הנרות כבר מהמאה ה-13. כותב על כך מוטי זעירא בביוגרפיה 'על הדבש ועל העוקץ': "כיוון שהיו אלה ימי חנוכה, ספרו לה החיילים במעוז כיצד הם מדליקים נרות בחנוכייה שאלתרו מתרמילי פגזים ריקים, ושרים "מעוז צור" חזק כדי שהמצרים ישמעו בצד השני של התעלה. עם החוויות הללו חזרה לתל אביב וכתבה את "שבחי מעוז":
מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי.
אפשר להתרשם מייד מהקשרים האסוציאטיביים, מקווי הדמיון והניגודים בין השיר הזה לבין "מעוז צור ישועתי" המסורתי, וגם מדימויים והקשרים מעוררי תדהמה הזורקים אותנו מייד למה שקרה לאותם מעוזים על גבול התעלה, המעוזים שנפלו בהפתעת מלחמת יום כיפור, ושוב היום, כעבור חמישים שנה בדיוק, בזוועות הטרור ופריצת הגדר המפתיעה ב"מלחמת שמחת תורה". שוב נמצאנו שאננים, רדומים, יהירים, חיים באשליות, מול אויב מסוכן: "אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי צופה בי מבקש נפשי". ועכשיו חיילי צה"ל לוחמים ובאים "במנהרות ובמצדות ובמערות ובנקרות צורים ובמחילות עפר" מנהרות שורצות מחבלים, כדי לנצח במלחמה הנוראה.
נעמי שמר משתמשת בדיוק באותו משפט הפותח את הפיוט המסורתי: 'מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח', אבל מטעינה אותו במשמעויות חדשות, כאשר בפרשנות שלה השבח הוא למעוז ולחיילים המגינים עליו ועל מדינת ישראל, בעוד בפיוט המסורתי השבח הוא לקדוש ברוך הוא, והוא הוא 'מעוז צור ישועתי'!
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ
אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ
שני הנוסחים, המסורתי והישראלי של נעמי שמר, מעלים בנו הרהורים קיומיים ושאלות אמונה וביטחון לאור נרות החג, ועל רקע האתגרים החוזרים בחיינו… מיהו ומהו 'צור ישועתי', ולמי 'נאה לשבח' ? כמה אפשרויות עולות על דעתנו: נאה לשבח ל'שומר ישראל' שלא ינום ולא ישן, גם כשאנחנו נרדמים בשמירה? לתת שבח ל'השגחה האלוהית' שמקיימת אותנו בניסים כבר שלושת אלפים שנה? לבורא העולם, אבינו שבשמים, שבחר בנו מכל העמים ודואג לייסר אותנו? להבטחה האלוהית ו'נצח ישראל'?
אולי 'נאה לשבח' לצבא הגנה לישראל? ליצירתיות ולהמצאה ולתחכום המודיעיני והטכנולוגי של ישראל? או לעוצמה הפנימית, הרוח והתושייה של עם ישראל? לכוח העמידה והגבורה ומסירות הנפש בעת משבר ובדידות של 'עם לבדד ישכון'?
אולי 'נאה לשבח' לאחדות ישראל? לאנטישמיות מסביבנו המחזקת את אחדות ישראל? ומנגד לפיגור של אוייבינו? או לחכמת השלום, הקשרים, והידידות שלנו עם מעגלי תמיכה מבחוץ? לשותפות הערכית עם המעצמות הדמוקרטיות הליבראליות במערב ?
אולי 'נאה לשבח' ולהודות לדת ומסורת ישראל? לתורה ולאמונת ישראל, המתגלה כמופת של הומאניות ומגדלור של רדיפת צדק ומוסר בעולם שאיבד את המצפון? אולי 'נאה לשבח' ליצירה המקורית בארץ בכל התחומים, לתרבות ישראל ולספרות ולשירה הנפלאה המתחדשת מאז התחיה הציונית, יצירה שהיא 'הבית' והיא 'הזהות' שלנו, הממלאת אותנו בטעם חיים ומשמעות, בשמחה וגאווה?…
מי "שומר עלינו", והאם אנו שמורים באמת… האמנם 'עלינו לשבח' או דוקא לשים לב יותר למה שעולה מהטעויות והחסרונות, להתבונן ביושר מתי אנחנו עיוורים למציאות, חיים על פי תהום בלי לראות נכונה את הסכנות, חיים באשליות, באשליית גדולה עצמית ובחוסר מודעות עצמית, בחוסר ביקורת עצמית, בביטחון עצמי מופרז, בחוסר ערנות למעמדנו הקיומי המעורער, לכוחנו המוגבל, לסביבתנו החורשת רעה… הרהורים ושרעפים לאור הנר, מחשבות ושאלות על 'הערכת עצמנו' כראוי, שאלות שהתעצמו לאחר מלחמת יום כיפור ונפילת המעוזים, ושוב ב"מלחמת שמחת תורה", כשאנו לכאורה למודי ניסיון ומוכנים וחזקים יותר, כשאנו שוב נדהמים מנפילת קו ההגנה המבוצר ביותר שאפשר לדמיין, ששוב הכזיב. מה יהיה? מה יהיה?
אבל אנחנו שרים 'התקוה'! אנחנו היהודים מאמינים בני מאמינים, מאמינים באור שיתגבר על החושך, באפשרות לריפוי והחלמה ותיקון וגאולה, במצווה להדליק את האורות, ולפקוח עיניים למקורות המאירים שלנו. אלול הוא מרחב ללימוד מקורות העוצמה הרוחנית שלנו, להכרת 'מעוז צור' שלנו ו'צור ישראל' שלנו על משמעויותיהם השונות, ונכון, גם לימוד פוקח עיניים של אזורי הכשל ונקודות העיוורון ההיסטוריים שלנו, כמו שהראו תמיד הנביאים וחכמי ישראל, בכנות ואומץ. עכשיו הזמן לחזק את מרחבי השותפות, שותפות יהודית עשירה ומשמעותית ואהבת ישראל גם בעת מחלוקת.
