משהו נעלם שבתוך נשמתי/ צבי גילת

את גורדון הכרתי לראשונה ב'אלול'. בלומדנו את אחד מספרי התנ"ך, מנחה הקבוצה, גרא טוביה הזכור לטוב, הביא מכתב של גורדון ומתוכו דלה את הפנינה: "חושבים אנחנו כי בגַלוֹתנו רעיונות חדשים בתנ"כ, הרי אנחנו מפרשים אותו. אבל על פי האמת הדבר הוא להפך: התנ"כ הגלוי הוא פירוש לתנ"כ הנעלם שבתוך נשמתנו".
קראו בבקשה שוב את המשפט הזה. גם אני קראתי אותו שוב ושוב. משהו חדר בי כשקראתי אותו. משהו שהוא עמוק מהתעוררות שכלית, שאינו התפעמות ממה שנראה, לכאורה, כהצדקה של 'הקריאה היחפה'. יכול להיות שהמשפט הזה של גורדון, הניע בעצמו "משהו נעלם שבתוך נשמתי".
מאז אני לומד את גורדון כמה וכמה שנים (איך שהזמן עובר, איך שהזמן נוהר…) בקבוצה בהנחיית נעמה ב'אלול'. לפעמים אני מוצא משהו בדבריו שיש לי העוז ללמד אותו לאחרים, כי אני יודע שהוא כבר חלק ממני.
משהו לאט לאט מתפתח – או, נכון יותר, נחשף – בי, ובקבוצת החברים הלומדים אותו, איתי, בצוותא.
פלא: איש כזה חי בינינו, כאן, על אותה אדמה. "חי" הוא מילה שהיא גם עבר וגם הווה. אני יודע שהוא אחד המורים הגדולים המעטים שלי לחיים. מורה חי.
לפעמים, כשאני קורא את מאמריו, אני מרגיש את עודף המילים, אבל זה מובן לי. זה המאמץ לומר משהו על דבר שבעצם אינו במילים, אבל הוא נוכח וחי. אולי כי בקוראי את גורדון אני בעצם קורא פירוש לגורדון הנעלם, החי, שבתוך נשמתנו.