קבוץ בארי וברל כצנלסון – על מאבק צדק וגבורה, זהות יהודית ומקורות לא אכזב, וגם 'בזכות המבוכה ובגנות הטיח'

1. קיבוץ בְּאֵרִי

קיבוץ בְּאֵרִי נמצא בנגב המערבי, כארבעה קילומטרים מזרחית לרצועת עזה. משויך למועצה אזורית אשכול ומהווה היישוב הצפוני ביותר מבין יישובי המועצה. בארי הוקם במוצאי יום כיפור ה'תש"ז – 1946, במסגרת 11 הנקודות. הקיבוץ נקרא על שם ברל כצנלסון, שבארי היה שמו העברי. נכון ל-26 ביוני 2022 אוכלוסיית הקיבוץ מנתה כ-1,108 אנשים והוא היישוב הגדול ביותר מבחינת אוכלוסייה במועצה האזורית אשכול.

בשבת, 7 באוקטובר 2023, חג שמחת תורה, בתחילת מתקפת הפתע על ישראל, חדרו לקיבוץ יותר ממאה מחבלים מארגון הטרור חמאס חמושים היטב. הם התגברו על כיתת הכוננות וכוחות ראשונים שהוזעקו למקום, וערכו טבח בתושבי הקיבוץ, שבו נרצחו יותר מ-100 מתושבי הקיבוץ (כולל חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ). 26 הרוגים מקרב כוחות הביטחון, מהם 19 חיילים ו-7 שוטרים]. למעלה משלושים ושניים תושבים נחטפו לשבי ברצועת עזה בידי החמאס, חלקם נרצחו לאחר חטיפתם. בטבח השתתפו גם אזרחים עזתיים שהגיעו לקיבוץ, בהם ילדים, נכים וזקנים והם השתתפו בביזה ובמעשי הרצח. המחבלים גרמו להרס רב לקיבוץ, בין היתר על ידי הצתת מבנים ושטחים בקיבוץ. כוחות צבא ומשטרה גדולים, הגיעו לקיבוץ ולחמו בו בפיקודו של תא"ל ברק חירם. לאחר לחימה קשה בה נהרגו למעלה מ-30 לוחמי צה"ל, שוטרי משטרת ישראל וחברי כיתת הכוננות, שנמשכה עד יום שני בצהריים, הסתיים טיהור הקיבוץ ממחבלים, בהם כאלה שהתבצרו במתחמים שונים בקיבוץ.

קבוץ בארי נקרא על שם ברל, ברל כצנלסון, שנפטר 1944. הישוב הוקם שנתיים מאוחר יותר בשנת 1946 במסגרת מבצע 11 הנקודות בנגב, כתגובה למדיניות איסור העלייה וההתיישבות של הבריטים, גם בגזרות 'הספר הלבן' שלפני השואה, ואפילו באיסור העלייה של השרידים והניצולים אחרי השואה…

2. אל מוּל פּני המערכה / ברל כצנלסון

(בּאסיפת אחד בּמַאי 1936, עם תחילת מעשי הרצח של 'המרד הערבי' במאורעות 1936-39)

 “וכל הארץ לי גרדוֹם”

לפני שלוֹשים ושלוֹש שנים אמר המשוֹרר העברי: “וכל הארץ לי גרדוֹם”. אָז, כּשבּיאליק נשׂא את קינתוֹ, והעוֹלם הישׂראלי נזדעזע כּוּלוֹ לשמע פּרעוֹת קישינוֹב, אפשר שהיה בּזה עוֹד מן המליצה הגדוֹלה, מן הראִיה הרחוֹקה, מן התפיסה ההיסטוֹרית של גוֹרל ישׂראל. עוֹד היתה בּזה אמת של הזמן, אך לא אמת של המקוֹם. אבל מקישינוֹב ועד עכשיו עברוּ על ראשנוּ זוָעוֹת, אשר כּנגדן חָורוּ גם ימי קישינוֹב וגם פּרעוֹת 1905. גירוּש ספרד עם גזירוֹת חמלניצקי כּתוּמם בּאוּ עלינוּ. וּלפיכך מעמד פּוֹעלים, שעליו ועל עמוֹ בּאוּ כּדברים האלה, רשאי להתרכּז כּוּלוֹ בּכאבוֹ. כּל עוֹד אין אחרים רוֹאים את העוול נגדוֹ ואת היסוּרים שלוֹ בּכל מוֹראָם, חייב הוּא לראוֹת את עצמוֹ בּמרכּז העוֹלם ובמרכּז מלחמתוֹ.

כּוֹח מוּכּה, כּוֹח מדוּכּא, כּוֹח מוּשפּל, עוֹד יש לוֹ אפשרוּת של גאוּלה, אך בּתנאי אחד, אם הוּא עצמוֹ מכּיר בּעוול שנעשׂה לוֹ. ואפילוּ הוּא גלמוּד בּעוֹלם, ואפילוּ אין לוֹ עוֹזר וּמגן, אך אם חיה בּוֹ הכּרת צדקתוֹ עוֹד לא רחקה ישוּעה ממנוּ. וּבמכאוֹבנוּ אנוּ יש לשאוֹל: האם אנחנוּ עצמנוּ, אנחנוּ המוּכּים, אחיהם של הנדקרים והנשׂרפים בּשבוּעַיִם אלה, אֶחָיו של אותו אחד שנשׂרף בּכּביש, אשר אך זה עליו הנציב העליוֹן, האם חיים אנחנוּ בּהכּרה מלאה של צדקתנוּ?

לפני דוֹרוֹת לא ידענוּ שאלה כּזאת. אבוֹתינוּ שהוֹעלוּ על המוֹקד, אשר נסחבוּ למַרתפי האינקביזיציה, אשר נשחטוּ בּמאכלת הקוֹזַקים, היתה להם הכּרה מוּחלטת שיש להם עסק עם פּריצי חיוֹת. הם ידעוּ שאין להם כּוֹח נגד פּריצי

חיוֹת, אבל אף רגע לא חָסרה להם הכּרת צדקתם הם. המעציב והמבייש בּיסוּרינוּ אָנוּ הוּא שכּמה מבּני דוֹרנוּ חסרה להם ההרגשה החיה של צדקתנוּ המוּחלטת.

נגד פּוֹרעים גוּפניים וּפוֹרעים רוּחניים

אנוּ חייבים להגן על עצמנוּ, ולא רק הגנה פיסית, על חיינוּ ועל פּרי עמלנוּ. לא נִתן את גוּפנוּ למכּים ואת נפשנוּ למעלילים. כּי היד המשַלחת בּנוּ את הפּגיוֹן ואת האֶבן ואת האֵש, היא גם משלחת בּנוּ את הדיבּה ואת העלילה. היד המשלחת בּנוּ את המות מבקשת לתת לשמצה גם את חיינוּ וּלסלף את האמת שבּחיינוּ. ואָנוּ נתבּעים להגן על עצמנוּ לא רק מפּני הפּוֹרעים הגוּפניים, כּי אם גם מפּני פּוֹרעים רוּחניים, וּבהם גם המעיזים לדגוֹל בּשם הסוֹציאליזם, בּשעה שהם מסַלפים את תוֹכן הצדק והחירוּת שבּוֹ וּמחללים את שמוֹ.

מיטב דמנוּ    

רצוֹנכם לדעת מהוּ טיב המאוֹרעוֹת שהתחוֹללוּ עלינוּ לפני חמש-עשׂרה שנה בּמאי 1921 ועכשיו בּאַפּריל 1936 – דייכם אם תתבּוֹננוּ בּדוּגמאוֹת מעטוֹת.

להבנת 1921 דיינוּ אם נעלה על לב את זכר בּרֶנֶר, מגדוֹלי היצירה, ממשפּחת אִיוֹב וירמיהוּ, מטוֹבי ההוֹגים והמרגישים הרבוֹלוּציוֹניים שבּדוֹרוֹת האחרוֹנים, אָדם אשר לא הדבּיק על עצמוֹ שוּם תּו ושוּם שלט של מפלגה ושל תנוּעה, אוּלם סֵבל כּל אָדם היה סבלוֹ, וּלכל רֶשע וּלכל שעבּוּד וּלכל צביעוּת וּלכל תרמית היה אוֹיב בּנפש. את זה רצחוּ. וּמרצחיו של זה דוֹגלים בּשם שחרוּר עֲרָב.

 זעקת השׂדה    

וּממאוֹרעוֹת הימים האחרוֹנים שוּב אך דוּגמה אחת בּלבד. לא אזכּיר את חברינוּ, התמימים והישרים, שנשׂאוּ את נפשם לשלוֹם וּלאַחוַת-עמים. אזכּיר רק את כּאֵב הצוֹמח, את זעקת השׂדוֹת המוּצתים, את אנקת העצים הכּרוּתים. וּמן הראוּי שנכּיר גם בּתוֹכן האנוֹשי והסוֹציוֹלוֹגי של מעשׂי-“מרד” אלה.

אם יש בּימינוּ ציבּוּר בּעוֹלם הרשאי להתבּרך כּי הוּא עוֹשׂה משהוּ בּאמת להגשמת הסוֹציאַליזם, שהוּא סוֹלל דרכים לחיי-חברה סוֹציאליסטיים, שאינוֹ עוֹסק רק בּדיבּוּרים על אוֹדוֹת סוֹציאליזם, כּי אם גם טוֹרח להכין את “השבּת הסוֹציאליסטית” בּמוֹ ידיו, אם יש בּימינוּ ציבּוּר כּזה בּעוֹלם, הרי זה ציבּוּר משקי העוֹבדים בּארץ, אנשי הקבוּצוֹת והמוֹשבים. עמלם הוּא הנקי והטהוֹר שבּעמל בּני-אָדם, כִּי הוּא מבקש להתרחק מכּל אבק ניצוּל-הזוּלת וּמשלטוֹן אדם בּאדם לרע. עמל זה, מן האבן הראשוֹנה בּבנין המשק ועד הטיפּוּל בּציץ הרך בּיוֹתר, מלוּוה הרגשת אחדוּת-הגוֹרל וסוֹלידריוּת עם כּל האנשים העוֹבדים בּעוֹלם, מלוּוה מאמצי יצירה ותרבּוּת אשר עוֹד יתנוּ את יבוּלם. ועל העמל הזה, על נקוּדוֹת-העבוֹדה הללוּ, על האיים הסוֹציאליסטיים הללוּ, עליו הוּנף הקרדוֹם, בּנטיעוֹתיו שוּלח הגרזן, בּשׂדוֹתיו שוּלחה האֵש. והמשַלחים את

היד המקצצת והמבערת דוֹגלים בּשם “המוֹני עמלים”, בּשם “הגנת הפּלחים”. אין לך מוֹפת חוֹתך יוֹתר לתוֹכן המלחמה אשר נלחמים בּנוּ מן השׂדוֹת השׂרוּפים שלנוּ.

וּבשעה זוֹ חייבים אָנוּ לא לחפּשׂ ניחוּמים קלים, ולא לאמוֹר: “שלוֹם שלוֹם” ואין שלוֹם, כּי אם לראוֹת את חגוֹרת-הדמים, את בּרית האיבה אשר הקיפה אוֹתנוּ. לראוֹת אוֹתה בּכל רשעתה, בּכל סכּנוֹתיה, ואָז אוּלי נמצא גם את הכּוֹח לעמוֹד בּפניה. […]

הבּרית המשוּלשת    

מזל מיוּחד לשביתה מַהפּכנית זוֹ, שיש לה ידידים ותוֹמכים רבּים. כּיוֹם הזה איננוּ יוֹדעים עדיין את כּל השוּתפים ל“מרד” הזה כּביכוֹל, איננוּ יוֹדעים מה הם מקוֹרוֹת הכּספים המאַפשרים להחזיק מחנוֹת שלמים של הוֹלכי-בּטל. איננוּ יוֹדעים אם אמנם נעשׂוּ פּתאוֹם אמידי הערבים נדיבים גדוֹלים. מעוֹלם לא ראינוּ אוֹתם בּנַדבנוּתם למטרוֹת של ציבּוּר. ודאי יבוֹא יוֹם ויפָּתחוּ אַרכיוֹנים, והרבּה דברים יתגלוּ אז לפנינוּ. הנה העתוֹנוּת הגרמנית מתמוֹגגת מנחת. ואיטליה מתענינת מאד מאד. ולא אלה בּלבד. הנה עוֹד שלטוֹן אחד, שבּאי-כּוֹחוֹ מתיחסים בּגלוּי בּסימפּטיה אַקטיבית, עד כּדי הדפּסת כּרוּזים יוֹם יוֹם בּדרישה לתמוֹך בּשביתה וּלהצטרף אליה. כּזאת עוֹשׂים בּאי-כּוֹח הקוֹמאינטרן בּארץ-ישׂראל. הראיתם מימיכם איזוֹ תנוּעה מַרדנית שזכתה לכך ששלטוֹן הארץ ינהג בּה ידידוּת וכבוֹד וסימפּטיה, והיטלר וּמוּסוֹליני ושלטוֹן סטאלין יוֹשיטוּ לה יד? מזל! אכן, תנוּעת “שחרוּר”, אשר מכּל קצוי תבל, כּוּלם כּאחד, הבּיוּרוֹקרט הבּריטי, והסוֹכן הנאצי, והתעמלן הפאשיסטי, וּשליח הקוֹמאינטרן – כּוּלם מאוּחדים בּתמיכתם בּה.

“עבדוּת בּתוֹך מהפּכה”

אוּלם החזיוֹן הזה, החזיוֹן של תמיכת הקוֹמאינטרן, איננוּ דוֹמה בּשבילנוּ, לא מבּחינה מוּסרית ולא מבּחינה פּוֹליטית, לתמיכה של אנשי מוּסוֹליני ואנשי היטלר. מפּני שהתמיכה הזאת מתחפּשׂת בּמסוה של אידיאוֹלוֹגיה רחמנית, החרדה לפּלח המסכּן וּלחירוּתם הלאוּמית של בּני-ערָב; והעיקר מפּני שהיא ניתנת בּצינוֹרוֹת יהוּדיים; אמנם יהוּדים פּתוֹלוֹגיים, חוֹלי-רוּח, חוֹלי שׂנאה לעמם וּלכל מה ששייך לעמם, חוֹלי התבּטלוּת, הנוֹשׂאים בּקרבּם חַידקים של “עבדוּת בּתוֹך המהפּכה”.

מחיאת-הכּפּים לשפיכת-הדמים הזאת, השׂמחה לדחיקת הפּוֹעל העברי, השׂמחה לכל אֵיד יהוּדי בּאה עכשיו מאנשים שנוֹלדוּ על בּרכּי עמנוּ, אנשים אשר מי יוֹדע, אוּלי גם בּאוּ בּשעתם לארץ מתוֹך אילוּ געגוּעים לאוּמיים!

היוֹדע עם מן העמים נגע כּנגענוּ, צרעת כּצרעתנוּ?

מימי יציאת מצרים נשתמר בּידינוּ זכּרוֹן בּלתי-מחוּוָר על איזה שבט שתפקידוֹ היה “לזַנב את הנחשלים” בּקרבּנוּ. “עמלק” היה שמוֹ של אוֹתוֹ שבט. יש סבוּרים שזה היה איזה שבט שֵמי קרוֹב לנוּ. וכנראה, שבּכל שעה של יציאה ועליה מוֹפיע גלגוּל חדש של עמלק. ועל כּך נאמר: מלחמה בּעמלק מדוֹר דוֹר. ואף תפקידה של הפּק"פּ הוּא “לזַנב את הנחשלים” בּקרבּנוּ. והיא מגדלת אצלנוּ צמחי בּאוּשים, אשר בּשבילם דמנוּ אינוֹ דם ויסוּרינוּ אינם יסוּרים. כּל בּרית של יהוּדי עם יהוּדי היא בּשבילם פּסוּלה, ריאַקציוֹנית. אבל הבּרית של פּוֹרע עם פּוֹרע, הבּרית של מוּפתי עם אֶפנדי, הבּרית של קנאוּת מוּסלמית עם צעירי בּעלי-אחוּזוֹת היא בּשבילם מלחמת-חירוּת, היא בּשבילם חזית עממית פּרוֹגרסיבית. היש עם בּעמים אשר מבּניו הגיעוּ לידי סילוּף כּזה, שׂכלי ונפשי, שכּל מה שעוֹשׂה עמם, כּל יצירתוֹ וכל יסוּריו הם בּזוּיים וּשׂנוּאים, וכל מה שעוֹשׂה אוֹיב עמם, כּל שוֹד וכל רצח וכל אוֹנס ממלא את לבּם רגש הערצה והתמַכּרוּת? אכן, בּרוּסיה בּ-1881, בּעצם ימי הפּרעוֹת, ישבוּ בּנים ובנוֹת לעם ישׂראל והדפּיסוּ בּחשאי, מתוֹך מסירוּת-נפש, פּרוֹקלַמַציוֹת,

הקוֹראוֹת לפּוֹגרוֹמים, מתוֹך תקוה שהדם היהוּדי שישָפך יעזוֹר להתקוֹממוּתוֹ של המוּז’יק הרוּסי. אכן, יוֹדעת ההיסטוֹריה העברית כּל מיני רנגטים ודגנרטים. צוּרוֹת שוֹנוֹת ל“שמד”!

כּל עוֹד אפשרי הדבר שיבוֹא ילד יהוּדי לארץ-ישׂראל, ילד שטוּפּח על ידי יסוּרי העם וּמַשׂא-נפש של דוֹרוֹת, וכאן ידבּקוּ בּוֹ חַידקים של שׂנאה לעצמוֹ, של “עבדוּת בּתוֹך מהפּכה”, ויטרפוּ עליו את דעתוֹ עד כּדי כּך שיראה את הגאוּלה הסוֹציאלית בּנאצים הפּלשׂתינאים, שהצליחוּ לרכּז כּאן בּארץ את האנטישמיוּת הזוֹאוֹלוֹגית של אירוֹפּה עם תאוַת הפּגיוֹן שבּמזרח – אַל ידע מצפּוּננוּ שקט.

נקודות לשיחה:

האם אתם מזדהים עם הביקורת של ברל על היהודים המצדיקים את ההתקוממות האלימה של הפלסטינית נגד הבריטים ונגד הציונים ב- 1936? במה זה דומה או שונה מימינו אלה? מה התשובה של תומכי הפלסטינים להאשמות אלה?

3. הקדמה למאמר "חורבן ותלישות" ואחריו "מקורות לא אכזב"

המאמר של ברל "חורבן ותלישות" מחודש אב שנת תרצ"ד 1934 העלה ביקורת נוקבת על מחנות וטיולי קיץ של תנועת הנוער העובד והלומד שלא החשיבו ולא התייחסו כלל לזיכרון ולמשמעות של 'תשעה באב'. הוא עוסק בחשיבות המסורת היהודית והזיכרון היהודי, עבור הזהות והערכים של יהודים בני זמננו. המאמר עורר שרשרת תגובות ומחלוקות ועודד את ברל להרחיב במאמר נוסף "מקורות לא אכזב" על זהות ותרבות יהודית ציונית חופשית ומקורותיה.

חוּרבּן וּתלישוּת / ברל כצנלסון

שמעתי כּי אחת מהסתדרוּיוֹת הנוֹער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ בּאוֹתוֹ לילה שבּוֹ מבכּה ישׂראל את חוּרבנוֹ, את שעבּוּדוֹ ואת מרי גָלוּתוֹ.

אין להעלוֹת על הדעת כּי מישהוּ עשׂה זאת בּמתכּוון. אין להעלוֹת על הדעת, כּי מדריכי נוֹער חלוּצי, המחנכים אוֹתוֹ ל“חיי־הגשמה”, כּלוֹמר, למאמצי שחרוּר מן הגלוּת ותיקוּן הנגעים והמוּמים שחלוּ בּנוּ בּעקב החוּרבּן – אין להעלוֹת על הדעת כֹּי הם עשׂוּ זאת מתוֹך ידיעה מה הם עוֹשׂים. אוּלם אי־ידיעה זוֹ כּשהיא לעצמה היא המעוֹררת מחשבוֹת נוּגוֹת על רמתם התרבּוּתית ועל ערך פּעוּלתם החינוּכית של כּמה ממדריכי הנוֹער.

מה ערכּה וּמה פּריה של תנוּעת־שחרוּר שאין עמה שרשיוּת ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפּח וּלהעמיק בּקרב נוֹשׂאיה את הרגשת המקוֹר ואת ידיעת המקוֹרוֹת, היא מטשטשת את זכרוֹן נקוּדת המוֹצא וּמקצצת בּנימין, אשר דרכּן יוֹנקת התנוּעה את לשַדָה?

כּלוּם היינוּ עוֹד מסוּגלים כּיום הזה לתנוּעת־תקוּמה לוּלא היה עם ישׂראל שוֹמר בּלבּוֹ בּקשיוּת־עוֹרף קדוֹשה את זכר החוּרבּן? לוּלא היה מיחד בּזכרוֹנוֹ וּבהרגשתוֹ וּבהליכוֹת־חייו את יוֹם החוּרבן מכּל הימים? זהוּ כּוֹחוֹ של הסמל החיוּני המגוּבּש והמַַפרה בּקוֹרוֹֹת־עם.

אילמלא ידע ישׂראל להתאַבּל בּמשך דוֹרוֹת על חוּרבנוֹ בּיוֹם־הזכּרוֹן, בּכל חריפוּת ההרגשה של מי שמתוֹ מוּנח לפניו, של מי שאך זה עתה אבדוּ לוֹ חירוּתוֹ וּמוֹלדתוֹ, לא היוּ קמים לנוּ לא הֶס ולא פּינסקר, לא הרצל ולא נוֹרדוֹי, לא סירקין ולא בּרוּכוֹב, לא א. ד. גורדון ולא י.ח. בּרנר. ויהוּדה הלוי לא היה יכוֹל ליצוֹר את “ציון הלא תשאלי” וּבּיאליק לא היה יכוֹל לכתוֹב את “מגילת האש”.

[…] האוּמנם תש כּוֹחנוּ לחיוֹת וּלהחיות את סמלינוּ, להעמיק בּתכנם, למלא אוֹתם רוּח הדוֹר וצרכי הדוֹר? האוּמנם אין אנוּ מסוּגלים אלא להשתמש בּסמלים שאוֹלים בּהקפה, בּסמלים שאין עמם לא העתקה וחיקוּי, העיקר, הסכּמה מן החוּץ? האוּמנם אין אנוּ מסוּגלים אלא לחיים תלוּשים, לתרבּוּת תלוּשה ולסמלים תלוּשים?

אב, תרצ"ד

ברל כצנלסון / מקורות לא אכזב

רשימתי “חוּרבּן וּתלישוּת” עוֹררה כּאן – ולא רק כּאן – ויכּוּחים נרגשים. וגם אלה שמוֹדים בּצדקת תביעוֹתי טוֹענים נגדי על הפּרסוּם בּדפוּס: “אַל תגידוּ בּגת”, פּן ישׂמחוּ אוֹיבינוּ האוֹרבים לתקלוֹתינו. אוֹתוֹ נימוּק כּשאנוּ שוֹמעים אוֹתוֹ מפּי אחרים נראה לנוּ כּמוּקצה. עוֹד הרצל פּסל גוָן זה של “אחדוּת יהוּדית”, הבּאה לכסוֹת על ליקוּיים פּנימיים.

ועכשיו לגוּף הענין. ההתרגשוּת הזאת אשר עוֹררתי בּביקרתי על מדריכי נוֹער שאינם יוֹדעים להמחיש את זכר יוֹם החוּרבּן – מעידה כּי דברי נגעוּ בּנקוּדה רגישה. לא תמיד יוֹדע המתרגש היכן היא נקוּדת־הכּאב. אבל בּשׂר החי מרגיש בּאיזמל.

אוֹתי ניסוּ כּאן להכּוֹת בּכל מיני שוֹטים. מצד אחד מכניסים את ענין תשעה בּאָב לרשוּת הרבּנוּת ושוֹאלים: מה לנוּ ולהם, לאחר כּל מעשׂיהם היפים? וּמאידך טוֹענים נגדי: הכיצד? ה“שוּלחן ערוּך” אינוֹ אוֹסר יציאה למחנה בּתשעה בּאב, ואתה אוֹסר? ואני אוֹמר: יתכן ויתכן שה“שוּלחן ערוּך” יתיר וסוֹציאליסט יהוּדי יחמיר. זכר יוֹם אָבדן חירוּתנוּ איננוּ נחלת רבּנים דוקא. זהוּ יוֹם של “אבלי ציוֹן”. עוֹד האגדה הקדוּמה שמרה לנוּ את זכרם, וּבכל דוֹר ודוֹר היוּ אנשים אשר ההתאַבּלוּת על גָלוּת ישׂראל ועל גלוּת־השכינה היתה בּשבילם לא דבר שבּ“דין” חנוּט, אלא הרגשה חיה המלָווה את כּל ישוּתם. ה“דין” התיר בּיוֹם זה מיקח וּממכּר. השוּלחן ערוּך החמיר בּענין האבֵלוּת הלאוּמית הרבּה פּחוֹת מבּכמה ענינים שאין אנוּ מרגישים כּלל בּחשיבוּתם.

ואין זה הענין היחידי אשר בּוֹ אנוּ רוֹאים כּיצד ה“דין” מקל וההרגשה היהוּדית החיה מַחמירה. אוֹתוֹ דבר: ארץ־ישׂראל. ה“דין” הסתפּק בּמוּעט, אבל מתחת לרמץ הגלוּת לחשה גחלת והיא לא נתנה מנוּחה מחוּץ לכל שוּרת ה“דין”. וכן ענין העבוֹדה העברית, היתד שעליו תלוּי בּימינוּ כּל קיוּם ישׂראל הכּלכּלי והמוּסרי: אילוּלא היתה הדת העברית בּימינוּ נתוּנה למשמרת בּידי אנשים אשר ניטל מהם כּוֹח היצירה – בּין דתית וּבין לאוּמית – ודאי היתה מצות העבוֹדה העברית נקבּעת לעיקר מקוּדש בּקדוּשה עליוֹנה והדת העברית היתה מתחייבת לעמוֹד לימין העוֹבד העברי בּהגינוֹ על עיקר מקוּדש זה. אבל למעשׂה עינינוּ הרוֹאוֹת: לא הרבּנים מחמירים בּענין זה, אלא הפּוֹעלים. כּלוּם תבוֹאוּ ותטענוּ נגדי בּענין העבוֹדה העברית: מה לך לדאוֹג יוֹתר ממה שדאג השוּלחן ערוּך לכך, לרבּנים לא איכפּת וּלך איכפּת? אפשר שענין העבוֹדה העברית זכה בּכך שצריך לקיימוֹ בּניגוּד לשלטוֹן בּעלי־הבּתים והרבּנים. לא מן הנמנע שבּימינוּ אין מעטה ה“יוֹשן” מסייע אלא מוֹנע השתרשוּת חיה בּנפש הדוֹר. אך כּלוּם לפיכך יִפחַת בּעינינוּ ערך האבל הלאוּמי, על שוּם שתאריכוֹ לא מתמוֹל נקבּע אלא מדוֹרי־דוֹרוֹת?

את הזנחת התשעה בּאב בּציבּוּרנוּ בּכלל רוֹאה אני כּאוֹת להפלגה פּסידוֹ־מתקדמת (בּלשוֹן התקוּפה מוּתר לאמוֹר: קוֹנטר־רֶבוֹלוּציוֹנית), שאין עמה הגה מכַוון של אידיאה מרכּזית. אנוּ אוֹמרים לחנך את הנוֹער לחיים חלוּציים, לחיי הגשמה. אנחנוּ רוֹאים בּזה את נקוּדת־המוֹקד בּחיי הנפש של הדוֹר. כּיצד נגיע לכך? האוּמנם יעלה זרע זה על צחיח סלע, על רצפּת אַספלט? גם אידיאה זקוּקה לקרקע תחוּח, בּוֹ תוּכל להעמיק שרשים. לא רק גזע וצמרת לאידיאה, כּי אם גם שרשים ויוֹנקוֹת היוֹשבים בּמעמקים, ואסוּר לקצץ בּהם, וחוֹבה לטפּחם וּלהשקוֹתם.

האם ענין תקוּמת ישׂראל, קיבּוּץ גָלוּיוֹת, תחיית הלשוֹן, השרשת העבוֹדה העברית, הקמת משק סוֹציאליסטי – האם כּל זה הוּא ענין לחשבּוֹן הנדסי שהוּא מוּנח על כּף־היד ואיננוּ מַצריך רחשי־נפש מיוּחדים, מאמצי־רצוֹן, כּוֹשר עמידה בּנסיוֹן, כּוֹח להדוֹף פּוּרענוּיוֹת, דביקוּת ושרשיוּת? האם מספּר פוֹרמוּלוֹת אידיאוֹלוֹגיוֹת ודוּגמאוֹת־חיים אחדוֹת יספּיקוּ לצייד את הנפש לדרך רחוֹקה, רבּת־מכשוֹלים? האם נוּכל לקווֹת לתוֹצאוֹת טוֹבוֹת מחינוּך נוֹער בּחוֹסר תרבּוּת שרשית?

[…]

נוֹכח כּל הסבכים המרוּבּים השמוּרים לנוּ בּגנזי העתיד הכרחי חינוּך אֶמוֹציוֹנַלי עמוֹק, אשר יפעיל את כּל כּוֹחוֹת הנפש. דרוּשים לנוּ דוֹרוֹת בּעלי “לוּז של שדרה”, כּמבטאוֹ של א. ד. גוֹרדוֹן, אשר מים ואש לא יוּכלוּ להם. והאם בּנשפים מסוּג ידוּע, אשר כּל תכנם אינוֹ אלא חיקוּי ותרגוּם ללא קוֹרטוֹב מקוֹריוּת, ללא כּל יניקה מקרקע הוָיתנוּ, נזין את הנפש וּנחַנך דוֹרוֹת כּאלה?

אנוּ קוֹראים לעצמנוּ מוֹרדים. ואני שוֹאל: בּמה אנוּ מוֹרדים? האם רק בּמה שמקוּבּל לקרוֹא “מסוֹרת של בּית־אבּא”? אם כּן, הרי זה “תבן לַעֲפָרַיִם”. בּמרד זה קָדמוּ לנוּ רבּים וּגדוֹלים. אנחנוּ מוֹרדים גם בּכמה מרידוֹת שקדמוּ לנוּ אנחנוּ מוֹרדים גם בּהערצת “הדיפּלוֹם” של טוֹבי המשׂכּילים. אנחנוּ מוֹרדים בּאַוריריוּת וּבסרסרוּת, אך לא רק כּפי שהן מתגלמוֹת בּנוּסח היהוּדי הנוֹשן, אנחנוּ מוֹרדים בּהן גם בּצוּרוֹתיהן המוֹדרניוֹת, בּסרסרוּת וּבאַורירוּת של האינטליגנט היהוּדי הלאוּמי והבּין־לאוּמי, שהן מתוֹעבוֹת עלינוּ יוֹתר מכּל גלגוּליהן הקוֹדמים. אנחנוּ מרדנוּ בּחזוֹן ההתבּוֹללוּת של המשׂכּילים והסוֹציאליסטים הראשוֹנים. מרדנוּ בּגָלוּתיוּת וּבדלוּת התרבּוּתית של ה“בּוּנד”. ועוֹד עלינוּ לחנך את דוֹרוֹתינוּ הצעירים למרידה מוּחלטת בּ“עבדוּת שבּתוֹך המהפּכה” בּכל גילוּייה: הָחֵל מן היהוּדים שעשׂוּ עצמם עבדים לחזוֹן המהפּכה הרוּסית עד כּדי הפצת פּרוֹקלַמַציוֹת הקוֹראוֹת לפרעוֹת בּיהוּדים למען המהפּכה, ועד הפרַקציה שבּימינוּ, בּעלת־בּריתם של פּוֹרעי חברוֹן וּצפת.

יש מבינים את ענין המרד שלנוּ בּתכלית הפּשטוּת, הבנה רבוֹלוּציוֹנית פּרימיטיבית בּיוֹתר: נהרוֹס עדי יסוֹד את העוֹלם הישן, נשׂרוֹף את כּל רכוּשוֹ שנצבּר בּמשך דוֹרוֹת ונתחיל הכּל מחדש – כּתינוֹקוֹת שנוֹלדוּ! יש עוֹז וכוֹח־מחאָה בּאִמרה זוֹ. ואמנם היוּ כּמה רבוֹלוּציוֹנרים אשר כּכה תיארוּ להם את ימוֹת המשיח האַנרכיסטיים. אך ספק אם תפיסה זוֹ, המסתלקת בּתוֹם־לבב מכּל ירוּשת הדוֹרוֹת, והרוֹצה להתחיל לבנוֹת את העוֹלם מֵא', ספק אם היא רֶבוֹלוּציוֹנרית־מקַדמת, אוֹ נוֹשׂאת בּחוּבּה ריאַקציה עמוּקה ואיוּמה. לא אחת כּבר נחרבוּ בּהיסטוֹריה עוֹלמוֹת ישנים, ועל חוּרבוֹתיהם לא צצוּ עוֹלמוֹת מתוּקנים, אלא פּראוּת מוּחלטת. […]

שני כּוֹחוֹת ניתנוּ לנוּ: זכּרוֹן ושכחה. אי אפשר לנוּ בּלעדי שניהם. אילוּ לא היה לעוֹלם אלא זכּרוֹן, מה היה גוֹרלנוּ? היינוּ כּוֹרעים תחת משׂא הזכרוֹנוֹת. היינוּ נעשׂים עבדים לזכרוֹננוּ, לאבוֹת־אבוֹתינוּ. קלסתר־פּנינוּ לא היה אז אלא העתק של דוֹרוֹת עברוּ. ואילוּ היתה השכחה משתלטת בּנוּ כּליל – כּלוּם היה עוֹד מקוֹם לתרבּוּת, למדע, להכּרה עצמית, לחיי נפש? השמרנוּת האפלה רוֹצה ליטוֹל מאִתנוּ את כּוֹח השכחה, והפּסידוֹ־מַהפּכניוּת רוֹאה בּכל זכירת עָבר את “האוֹיב”. אך לוּלא נשתמרוּ בּזכרוֹן האנוֹשוּת דברים יקרי־ערך, מגמוֹת נַעלוֹת, זכר תקוּפוֹת פּריחה וּמאמצי חירוּת וּגבוּרה, לא היתה אפשרית כּל תנוּעה מַהפּכנית, היינוּ נמַקים בּדלוּתנוּ וּבבערוּתנוּ, עבדי עוֹלם.

[…]

נביאי־המהפּכה הגדוֹלים הם גם בּרוּכי־זכּרוֹן, אנשי־תרבּוּת וּמוֹקירי־תרבּוּת. מַרכּס הצטיין בּאהבתוֹ לשֶכּספּיר, העריץ את דַרוין (רחש כּבוֹד גם לגרֶץ, ההיסטוֹריוֹן שלנוּ). אין מַהפּכנוּת אמיתית בּלי חיי־רוּח גדוֹלים. רק ה“פּרוֹפֶסיוֹנלים” של המהפּכה, העוֹשׂים אוֹתה ענין ל“צֶך” מקצוֹעי, הם המדלדלים את רוּח התנוּעה. זוֹהי התנַונוּת פּקידוּתית. והיא אוֹרבת למהפּכה כּשם שהיא אוֹרבת לדת. והיא מחללת את המהפּכה כּשם שהיא מחללת את הדת. הדמיוֹן בּין אוֹתם “אנשי־המקצוֹע” המנצלים את התנוּעה והמחניפים לה והנישׂאים על גלי “מַהפּכנוּת מַסקנית”, לבין מבשׂרי המהפּכה וּמפלסי דרכּה, הוּא כּדמיוֹן שבּין פּקידי־הדת עוֹשׂי רצוֹן התקיפים, בּין אדוּקים חשוּכים, לבין ר' עקיבא והרמבּ"ם.

דוֹר מחַדש ויוֹצר איננוּ זוֹרק אל גל האַשפּה את ירוּשת הדוֹרוֹת. הוּא בּוֹחן וּבוֹדק, מַרחיק וּמקָרב. ויש שהוּא נאחז בּמסוֹרת קיימת וּמוֹסיף עליה. ויש שהוּא יוֹרד לגלי גרוּטאוֹת, חוֹשׂף נשכּחוֹת, ממרק אוֹתן מחלוּדתן, מחזיר לתחיה מסוֹרת קדוּמה, שיש בּה כּדי להזין את נפש הדוֹר המחַדש. אם יש בּחיי העם משהוּ קדוּם מאד ועמוֹק מאד, שיש בּוֹ כּדי לחנך את האדם וּלחסן אוֹתוֹ לקראת הבּאוֹת, האם יהא בּזה ממידת המהפּכה להתנכּר לוֹ? […]

השנה היהוּדית זרוּעה ימים אשר אין כּמוֹתם לעוֹמק בּחיי כּל עם. האם מענינה אוֹ מתפקידה של תנוּעת הפּוֹעלים העברית לבזבּז את הכּוֹחוֹת האצוּרים בּהם? וכי משוּם שהאַסימילטוֹר זרה אוֹתם בּאשר לא היה לוֹ צוֹרך בּהם, בּאשר הם עמדוּ לוֹ לשׂטן בּדרך ההתבּוֹללוּת עם שליטים, בּאשר הוּא התבּייש בּכל מה שמיחד אוֹתוֹ כּחטיבה בּפני עצמה – האם משוּם כּך נפסלוּ גם עלינוּ? וכי לא זילזלוּ ההתבּוֹללוּת וההשׂכּלה הבּוּרגנית, ואפילוּ הסוֹציאליזם היהוּדי הנגרר אחריהן, בּכל מיני אלמנטים סוֹציאליים יקרים השמוּרים בּמסוֹרת היהוּדית? […]

דוּגמאוֹת מעטוֹת: פּסח. עַם שוֹמר בּמשך אלפי שנים את יוֹם צאתוֹ מבּית־עבדים! דרך כּל מחילוֹת השעבּוּד והאוֹנס והאינקויזיציה והשמד והפּרעוֹת – נוֹשׂאת האוּמה בּלבּה את הגעגוּעים לחוֹפש וּמביאה אוֹתם לידי בּיטוּי עממי אשר לא יפסח על כּל נפש בּישׂראל, על כּל נפש עניה וּמרוּדה! מאבוֹת אל בּנים, דרך כּל הדוֹרוֹת, נמסר דבר יציאַת מצרים כּזכּרוֹן אישי, אשר איננוּ מַחויר ואיננוּ דֵהה. “בּכל דוֹר ודוֹר חייב אדם לראוֹת את עצמוֹ כּאילוּ הוּא יצא ממצרים”. אין לך שׂיא של הכּרה היסטוֹרית מרוֹמם מזה, ואין לך התמזגוּת של יחיד וּכלל – בּרחבי כּדוּר־העוֹלם וּבעמקי הדוֹרוֹת – גדוֹלה מאשר בּצו פּדגוֹגי עתיק זה. אינני יוֹדע יצירה ספרוּתית יוֹתר מחנכת לתיעוּב העבדוּת וּלאהבת החירוּת כּסיפּוּר השעבּוּד ויציאַת מצרים. ואינני יוֹדע שוּם זכּרוֹן עתיק שכּוּלוֹ מוּפנה לקראת העתיד, שכּוּלוֹ סמל להוֹוה שלנוּ ולעתידנוּ, כּ“זכר ליציאַת מצרים”.

איזה יצר־חירוּת עמוֹק טבוּע בּלב עם שיכוֹל היה בּאביב ימיו ליצוֹר יצירה גאוֹנית כּזאת ולמסוֹר אוֹתה מדוֹר לדוֹר. וליצירה זוֹ חלק לא קטן בּגוֹרלם של כּל המוֹרדים ולוֹחמי החירוּת וּמקדשי שמה, אשר נוֹלדוּ על בּרכּי ישׂראל. ואנחנוּ, אשר בּגלל היצירה הזאת זכינוּ ונזכּה להשתתף בּחידוּש מעשׂה יציאַת מצרים, – אנחנוּ נתכּחש לה?

ותשעה בּאָב. לא מעטים הם בּעוֹלם העמים המשוּעבּדים. וגם רבּים אשר יצאוּ בּגוֹלה. פּוֹלין הגאֵיוֹנית, אשר פּליטיה ישבוּ בּגוֹלה רק שנַים־שלוֹשה דוֹרוֹת, כּבר ידעה בּמידה גדוֹלה את צרת ההתבּוֹללוּת. רוּסיה האַדירה פּיזרה בּעוֹלם את המוֹני פּליטיה מאחרי מהפּכת אוֹקטוֹבּר. והם, היוֹשבים על נהרוֹת צרפת, כּבר מבכּים את הטמיעה, את שכחת הלשוֹן, את התנכּרוּת הדוֹר הצעיר, וּמעמידים למוֹפת את היהוּדים אשר אַלפּים שנוֹת פּיזוּר לא יכלוּ להם. אכן, ישׂראל ידע לשמוֹר את יוֹם אבלוֹ, יוֹם אָבדן חירוּתוֹ, מכּל שכחה. וּביוֹם זה ראָה כּל דוֹר ודוֹר, וכל אדם מישׂראל, כּאילוּ עליו חרב עוֹלמוֹ. וּבכל יוֹם־בּשנה זה נשפּכוּ דמעוֹת רוֹתחוֹת. ודוֹר לדוֹר מסר את מכאוֹבוֹ. הזכּרוֹן הלאוּמי הכניס לתוֹך יוֹם־עֶברה זה כּמה מנסיוֹנוֹתיו המרים מחוּרבּן הבּית הראשוֹן והשני ודרך גירוּש ספרד ועד ימינוּ – עד פּרוֹץ המלחמה העוֹלמית. זכרוֹן העם ידע בּאמצעים פּשוּטים בּיוֹתר להשרוֹת בּשעה אחת אֵבל כּבד על כּל נפש ישׂראלית על פּני כּל כּדוּר־הארץ. כּל אבר בּגוּף האוּמה, אם לא נכרת כּליל, עטה בּשעה זוֹ קדרוּת, שָקע בּצער, קיפּל בּלבּוֹ את הרגשת החוּרבּן, הגלוּת והשִעבּוּד. וכל דוֹר יוֹצר הוֹסיף משלוֹ להרגשת החוּרבּן, הָחֵל מקינוֹת ירמיהוּ, דרך שירי ספרד וקינוֹת אשכּנז, ועד ל“מגילת האש” של בּיאליק.

מסַפּרים על אדם מיצקביץ, משוֹררה הגדוֹל של פּוֹלין, שכּל ימיו היה מתאַבּל על שעבּוּדה וּמתכּן תכניוֹת מַהפּכניוֹת לשחרוּרה, כּי בּתשעה בּאב היה הוֹלך לבית־כּנסת יהוּדי לשתף עצמוֹ עם היהוּדים המתאַבּלים על אָבדן מוֹלדתם.

אין אני דן וקוֹבע הלכוֹת בּשאלת מתן־צוּרה לחגים. הרגשה חיה בּלב וקוֹממיוּת־הרוּח יצמיחוּ את הצוּרוֹת הראוּיוֹת. אָשיב רק על דעה אחת, האוֹמרת: חלילה לנוּ מלשכּוֹח את ט' בּאב, אבל העם החוֹזר לביתוֹ וּמקים את בּנינוֹ, יהפוֹך מעכשיו את יוֹם־האבל ליוֹם חג. ואפשר גם להביא ראָיה ניצחת מ“מה שנאמר”: והפכתי אֶבלָם לשׂשׂוֹן¹⁰. בּהשקפה זוֹ רוֹאה אני מליצת גאוּלה מזוּיפת, הקלת־ראש בּטרגיוּת של ימינוּ. […] כּל כּמה שירבּוּ הישׂגינוּ בּארץ, וכל כּמה שנִרבּה ונגבּר כּאן, וגם לכשנזכּה ונחיה כּאן חיים שאין בּהם בּוּשה וּכלימה – לא נאמר “נגאַלנוּ” כּל עוֹד לא תמה גלוּתנוּ. כּל עוֹד ישׂראל פּזוּרים בּגלוּת וּנתוּנים לגזירוֹת וּלאיבה וּלבזיוֹן ולשמד, כּמוֹ בּתימן שבּאַסיה, בּאַלג’יר שבּאַפריקה, בּגרמניה שבּאירוֹפּה, ולוּ גם נהנים מ“שיווּי־זכוּיוֹת” וּמחסדי הטמיעה כּבצרפת הקפּיטליסטית וּבססס"ר הקוֹמוּניסטית – לא אשכּח, לא אוּכל שכוֹח את יוֹם החוּרבּן, היוֹם האָיוֹם מכּל ימים, יוֹם גוֹרלנוּ.

תרצ"ד 1934

נקודות לשיחה:

מסכימים או מסתייגים מדבריו של ברל? מה משמעותי בעיניכם במיוחד במסורת היהודית, בהיסטוריה, בתרבות ובדת היהודית, ומה לא משמעותי? מה חשוב לשמר בזיכרון ובחינוך הלאומי ומה עדיף לגנוז ולשכוח?

4. הקדמה ל"בזכות המבוכה ובגנות הטיח"

לפניכם עמוד אחד מתוך המאמר הארוך של ברל כצנלסון "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" משנת 1940, לאחר הסכם מולוטוב- ריבנטרופ (שרי החוץ של סטאלין והיטלר), הסכם בין הנאצים לסוציאליסטים בברית המועצות לאי התקפה הדדית שנחתם 8.1939 שבוע לפני פרוץ המלחמה, כולל הסכם חסוי על כיבוש משותף של פולין וחלוקתה בין שני הדיקטטורים… מה שהביא במבוכה גדולה את הסוציאליסטים בעולם, שראו עד אז בהיטלר מפלצת, ולעומתו נחשב סטאלין "שמש העמים, מנהיג ברית המועצות ומגן האנושות המתקדמת הפרוגרסיבית, הדמוקרטיה העממית הסוציאליסטית"… זה הקל על היטלר לפלוש לפולין ולפתוח במלחמת העולם השניה.

ברל כצנלסון, מאנשי הרוח הבולטים של הציונות הסוציאליסטית, הקדים את ג'ורג' אורוול ו'מתפכחים' אחרים בביקורת מוסרית על הסוציאליזם הסובייטי הכוזב, ולא הסכים לתירוצים הרבים שהשמיעו תומכי ברית המועצות. לעומת ההתנגדות של ברל, סוציאליסטים אחרים כן תמכו בהסכם, בשם שיקולי טקטיקה סוציאליסטית… (יצחק טבנקין, יצחק בן אהרון, ועוד)

בזכות המבוכה ובגנות הטיח – ברל כצנלסון

דובר אצלכם רבות בגנות המבוכה. קבלו על כך שהיא מצויה לא רק בנוער, כי אם גם בין המדריכים. והיו מי שפסלו להדרכה את מי שמודה במבוכתו. מי שאמר: מדריך הנבוך באמונתו הסוציאליסטית – פסול להדרכה. ומי שאמר: מדריך הנבוך באמונתו בנצח ישראל- פסול להדרכה. מי שאומר כך ודאי רואה עצמו משוריין מכל מבוכה. ובבואי לדון אתכם בדבר לא אעלים כי אינני רשאי להתפאר בשריון. לא טוב אנוכי מאחַי. אינני מחוץ למבוכה. ומן הראוי כי לא יסתיר אדם מעצמו את מבוכתו.
ומדוע לא נהיה נבוכים? בני אדם ראו את מיטב האידיאלים האנושיים- תמצית תרבות הדורות- מנופצים ומחוללים. האומנם לא נהיה נבוכים?
הדור אשר ירש מקודמיו את ערכי המדע וההומניזם והליברליזם והדמוקרטיה, וגילה את פגימותיהם וראה בקלקלתם, וביקש את תקנם באידיאל הסוציאליסטי, ונפשו דבקה בו, והנה- בִן דור אחד נתאכזב קשות בנושאיו ובמגשימיו מכל הסוגים. האומנם לא יהיה נבוך?
הדור אשר ראה עצמו עולה במעלות- האדם, לדעת ולבינה, לגבורה, לחירות, לאמת, והנה הוא רואה את האדם בנפילתו לתוך כל שערי הטומאה והעבדות והפחדנות והכזב והבגידה והבערות- ממש ו"שׁח גבהות אדם"- האומנם לא יראה עצמו מוכה ונזוף? וזה בן הדור, אשר נפשו נשמרה מן הטומאה, האומנם לא יהיה נבוך?
הדור אשר דגל בשחרור העמים, הכיר בעצמתה של ההוויה הלאומית, האמין בכוחה המשחרר של האידיאה הלאומית, והנה רואה מה עשו עמים מחירותם, עד מה הפכו לכזב את דברי חוזי שחרורם, ועד היכן מגיע סילופה וטירופה של האידיאה הלאומית בימינו.
הדור אשר האמין במעמד הפועלים שהוא המעמד האחרון העתיד לבטל כל מעמד ולחסל כל שעבוד וכל פריבילגיה ולעשות את האדם בן-חורין ואמיץ ואמיתי ושווה ערך, והנה הוא רואה בעיניו את היצרים המעמדיים בסילופם ואת האידיאה המעמדית בשלטונה, שלטון המתכחש לכל הבטחותיה ומתקלס בכל ערכיה, ואת מעמד הפועלים העצום במצוקתו האיומה ובמשברו הגדול,- מדוע לא יהיה נבוך? האומנם לא נפגע במעמקיו?
וחוששני לומר: כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש"מורה נבוכים" חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם- הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו ולייסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל ההדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי- נרגעת מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה.
(…)
לא באתי להקל על המדריך, כי אם להכביד עליו, להחמיר איתו, לאמור לו כי אין לפניו דרך סלולה.
הכל מבקשים להימלט מן המבוכה, הכל רוצים במוצא. ואם אין מוצא- לפחות בהסברה. על אחת כמה המדריך, שבתוקף מצבו ותפקידו "אסור" לו שיהיה נבוך: הוא חייב להסביר, ולפיכך עליו "לדעת", ועליו "להוכיח" שמהמאורעות השוטפים אינם סותרים את ההשקפות שהוא מחזיק בהן ולהן הוא מחנך. אולם דווקא משום כך יש להזהיר מפני הנטייה להיאחז במוצא שאיננו מוציא ובהסברה שאיננה מסבירה. והמדריך הבא להסביר לזולת נדרש קודם להסביר לעצמו, הסברה שאין עמה אונאת דברים ואונאת מחשבה.

שמענו כאן, אגב הדיון, כמה הערות. ברצוני להתעכב עליהן, כי יש בהן חומר למחשבה.
הנה שמעתי מספרים על הרדיו, העושה שמות בנפשות: יש שידיעה אחת באה וסותרת כמה בנינים שבנינו, כמה הנחות שהמדריך עמל לקשור בלבבות. ונשמעה גם משאלה: שלאחר כל שידור ידע המדריך להסביר את החדשות ולמען מנוע מבוכה. אכן, מה טוב אם המדריך הוא זריז וממולח וחריף ומהיר המצאה עד כדי לישב מניה וביה על הצד היותר טוב כל פגיעה שהרדיו פוגע בהרגשתנו ובהשקפותינו. ואילו היו מאורעות החיים האכזריים נשמעים ל"פשטליך" של פרשנים חרוצים אפשר היה בכוח ההסברה לתקן כל מה שהרדיו פוגם בחדשותיו. אך האם יוכל המדריך להיות קבלן להרגעת הנפש וליישור הדורים כשהחיים אינם מרגיעים ואינם מישרים? ואם גם יצליח המדריך להחליק את החדשות למען תתקפלנה יפה בתוך נרתיק ההשקפות הרצויות לו- האם מובטח לו שהחניך הנבון והחושב בעצמו לא יעמוד על כך שההחלקה והקיפול אינם אלא "ביד הלשון" של המדריך ולא בגופי המאורעות?

ודאי, כל אדם חושב מבקש למצוא לעצמו אחיזה במערכת הכוחות ההיסטוריים הנאבקים בעולם, והמדריך מבקש ומתבקש לעזור בזה לחניכיו. אבל אחיזה זו בעולם, אם יש בה ממש, איננה דבר שבקוניונקטורה ואיננה צריכה להיות תלויה בידיעה טובה או רעה של הרדיו, בידיעה המלטפת את דעותינו או סוטרות על פניהן. ומי שיבקש "להתחרות" ברדיו אין לו אלא "להתאים" את הרדיו להשקפותיו או "להתאים" את השקפותיו אל הרדיו.

נקודות לשיחה:

העלו שאלות, תגובות, רגשות והרהורים שעולים בכם למקרא דברי ברל "בזכות המבוכה ובגנות הטיח". האם אתם מזדהים? שתפו במבוכה או להיפך בוודאות שמתעוררים בכם היום, אחרי אירועי 7.10.23 בבארי. חישבו על מבוכה ואי ידיעה בדיבור עם חברים ובדיבור פנימי שלכם עם עצמכם. יתרונות ומחירים של מבוכה…

5. הקדמה ל"ספר הגבוּרה" (תש"א 1941) / ברל כצנלסון

 “ספר הגבוּרה”– ראשוֹן לספרי הוֹצאת־הספרים “עם עוֹבד” (שייסד ברל כצנלסון)

כּל תוֹרה שאין לה בּית־אב אינה תוֹרה – סברוּ חכמים. וּבלשון ימינוּ: כּל תרבּוּת שאין לה בּית־אב אינה תרבּוּת. אף תנוּעת־עם, אם אינה כּקצף על פני מים, אינה אסוּפית, והיא שוֹאלת לבית־אביה. “דע מאין בּאת וּלאָן אַתה הוֹלך” – אינוֹ תוֹרת־מוּסר בּלבד, אלא צוֹרך איתן. צוֹרך הוּא לנוּ לחתוֹר לשרשי הוָיתנוּ, לשאוֹל למקוֹרוֹתינוּ. וגם בּאין עוֹנה – לא נחדל לשאוֹל.

מה מעט אנוּ יוֹדעים על עבָרנו. עם אבדן החירוּת המדינית אבדה גם חירוּתה של ההיסטוֹריוֹגרפיה היהוּדית. שוּם שלטוֹן לא טיפּח את זכרוֹננוּ ההיסטוֹרי. אדרבּא, כּמעט כּל שלטוֹן מחק, שׂרף, החריב, דן לכלָיה. עינינוּ הרוֹאוֹת עתה מה מלחמוֹת, גירוּשים וּגזירוֹת עוֹשׂים לנכסי־תרבּוּת. והללוּ הלא היוּ מנת גוֹרלנוּ תמיד, וּשנוֹת השלוה לא היוּ אלא הפסקוֹת קטנוֹת. כּל הליכה מגוֹלה אל גוֹלה השמידה את נוֹשׂאי הזכּרוֹן הלאוּמי, עקרה מסוֹרוֹת היסטוֹריוֹת, הפרידה משפּחוֹת, ניתקה קשרים, החריבה נכסי־חוֹמר ונכסי־רוּח. מה יוֹדעים יתוֹמי־פּרעוֹת על מה שקדם להם? מה נשמר ממסוֹרת־משפּחה אצל ילדי פּליטים? וּמה רבּים האוֹצרוֹת אשר צללוּ בּנשיה עם האברים שנכרתוּ מגוּף ישׂראל! ויש רק להתפּלא על כּך שניצל מה שניצל ונשתמר מה שנשתמר.

גדוֹל כּוֹחה של שכחה והשכָּחה בּהיסטוֹריה העברית. הרבּה שמָדוֹת עוֹשׂים, הרבה מוֹקד עוֹשׂה, הרבּה מוֹרא־עריצים עוֹשׂה, והרבּה גוֹרל־מנוּצחים עוֹשׂה. וּמה שלא השׂיגה זרוֹעה הארוּכּה של הצנזוּרה החיצוֹנית הדבּיקה הצנזוּרה הפּנימית. האם הגיעה לידינוּ שוּרה אחת מספרוּת הקנאים? גילוּיי הגבוּרה העברית שלא זכוּ לנצחוֹן נדוֹנוּ למחיקה. גוֹרל־מנוּצחים! יכוֹל היה ילד יהוּדי להגוֹת בּשמשוֹן וּבגדעוֹן, בּדויד וּבגיבּוֹריו, בּגבוּרוֹת שבּ“ספר הישר”, אך אפילוּ גבוּרת החשמוֹנאים המתקוֹממים לא זכתה להיאָצר וּלהישָמר בּספר עברי מקוֹרי וזכרה נצטמצם בּשמוּעוֹת מקוּטעוֹת ונתגלגל בּנס פּך השמן. וכל גבוּרה שלאחר החוּרבּן, כּל נסיוֹן לפרוֹק שעבּוּד־גָלוּיוֹת, כּל הקרבּנוֹת העצוּמים של לוֹחמים עזי־נפש שלא השלימוּ עם מלכוּת הזדוֹן – נדחוּ מן הזכּרוֹן, צוּמקוּ במעשׂיוֹת מטוּשטשוֹת וּבניבים סתוּמים¹, ונגנזו כּפרחים מיוּבּשים בּקפלי אגדה והלכה.

ורק עם בּשׂוֹרת הציוֹנוּת האיר אוֹר חדש על הגבוּרה היהוּדית המנוּצחת והנידחת. בּני מצדה השכוּחים נגאלוּ משׂפת־לוֹעז, ר' עקיבא נגלָה אלינוּ לא רק כּזקן ויוֹשב בּישיבה, כּי אם גם כּנביא־המרד, וּבר־כּוֹזיבא חזר והיה בּהכּרת העם לבר־כּוֹכבא. דמוּיוֹת הענקים של ר' עקיבא וּבר־כּוֹכבא (החפשים מן הניגוּדים שבּין ר' יוֹחנן בּן זכּאי והקנאים) מסַמלוֹת את שני האפיקים של הגבוּרה הישׂראלית שלאחר החוּרבּן – גבוּרת הרוּח המקוּדשת וּגבוּרת הזרוֹע הנידחת – שזרמוּ עתים בּמאוּחד, עתים במפוֹרד. ואם מזלם בּעיני בּני־עמם היה שוֹנה, מזלם לתוֹכוֹ של דבר היה אחד. הנס של חנניה, מישאל ועזריה לא נתרחש לבני בּניהם, מקַדשי־השם, המוֹציאים נשמתם בּ“אחד”, המתרוֹננים על המוֹקד והמעבירים את החַלף על צואר בּניהם שלא “להיצָחן בּצחנתם”². ונצחוֹנוֹת, בּדוֹמה לשל החשמוֹנאים, לא עלוּ בּחלקם של אנשי־מצדה, של שמעיה ואחיה, של בּר־כּוכבא ושל שאר המוֹרדים אשר קמוּ לישׂראל, בּארץ וּבסביבוֹתיה, בּזה אחר זה, בּמשך מאוֹת שנים לאחר החוּרבּן. אוֹר הגבוּרה המנַצחת זרוּע על דמוּתם של החשמוֹנאים: “גיבּוֹרים בּיד חלשים, ורבּים בּיד מעטים, וּטמאים בּיד טהוֹרים, וּרשעים בּיד צדיקים”. היש לך הימנוֹן־נצחוֹן גדוֹל מזה? הוּד טרגי של גבוּרה מנוּצחת עוֹטה את בּני־מצדה: “אנחנוּ היינוּ הראשוֹנים להרים יד בּהם [בּרוֹמאים], ואנחנוּ נשארנוּ האחרוֹנים להילָחם אתם – – גלוּי וידוּע לפנינוּ כּי מחר יבוֹא אֵידנוּ, אך הרשוּת נתוּנה לנוּ לבחוֹר מוֹת גיבּוֹרים – – תמוֹתנה נא נשינוּ בּטרם נטמאוּ, ימוּתוּ נא בּנינוּ בּטרם טעמוּ טעם עבדוּת”.

זה גוֹרלה של הגבוּרה היהוּדית מאחר החוּרבּן. לתוֹכוֹ של דבר אין הבדל בּין גוֹרל המוֹרדים בּגליל לבין גוֹרל מגיני טוּלטשין, אוֹ העוֹמדים כנגד מוּחמד, המתבּצרים בּפני נוֹסעי־הצלב, המתמרדים בּרחבי האימפּריה הרוֹמאית והנוֹתנים נפשם על אמוּנתם. כּאלה כּן אלה דינם נחתם מלכתחילה. גבוּרתם כּוּלה טרגיוּת. ולא כּטרגיוּת של שמשוֹן ושאוּל, שגם בּנפילתם רשאים הם להתנחם כּי נצחוֹנם לא יִרחק. הגבוּרה העברית מאז החוּרבּן היא גבוּרה ללא סיכּוּיי נצחוֹן. גבוּרת מאמינים אשר אלוֹהים הסתיר פּנים מהם, והם בּאמוּנתם וּבנאמנוּתם עוֹמדים. גבוּרת מעוּנים היוֹדעים מה צפוּי להם בּדוּ־קרב עם רבּים וּטמאים וּרשעים, והם הוֹלכים לקראתוֹ. גבוּרת עַם־אִיוֹב, אשר גם בּריבוֹ עם אֵל כּל מַעיניו פּנימה: לבל היוֹת מנוּצח בּחדרי־הלב, ולא לפשוֹע בּמַצפּוּן. התפילה המיוּחדת לקידוּש השם (יֶשנה תפילה כּזאת!) אינה מבקשת מפלט והצלה ואף לא הקלת־יסוּרים, כּי אם קדוּשה וטהרה וכוֹח לעמוֹד בּנסיוֹן: “אַתה ידעת מַצפּוּן לבּי”.

הגבוּרה העברית שלאחר החוּרבּן לא זכתה אלא לגמוּל אחד: להיוֹת שלמה עם עצמה. גבוּרה ללא חשבּוֹנוֹת, גבוּרה ללא שׂכר בּהַאי עלמא, גבוּרה מתוֹך הכרח פּנימי בּלבד³. וּמחמת גוֹרלה הטרגי יש עליה תמיד עוֹררין. עלילוֹת אוֹיבים (אַל נהיה כּפוּיי־טוֹבה: אגב שׂטנתם הצילוּ משכחה כּמה שמוֹת דחוּיים מתוֹלדוֹתינוּ, וגם גילוּ עד מה הטרידוּ מוֹרדי ישׂראל את מַכניעיהם) וּבוּז נאוֹרים (שראוּ את אחיהם דוֹרסים ואוֹנסים ואת אחינוּ טוֹרפים נפשם בּכפּם וּמשכוּ בּכתפיהם למראה ה“טירוּף” היהוּדי) – היוּ מנת חלקה בּעוֹלם הנכרי. חכמת המִסכּן בּזוּיה, וּגבוּרת המעוּנה מה תוֹאר לה וּמה הדר?

ואם זר לא יבין לעצמת הכּוֹח הגנוּז בּגבוּרה היהוּדית המנוּצחת, אין גם יהוּדים מכּירים בּה. מה בּצע בּגבוּרה שאינה מנַצחת, והרי גם נצחוֹנוֹתיה הזעירים אינם אלא לרגע קט ואין בּהם למנוֹע את השׂנאה המשתוֹללת? – שוֹאלת הפּיכּחוּת היהוּדית מאז ימי הקנאים ועד ההגנה העצמית בּימינוּ. עם גבוּרה שאינה מנצחת ממַצים את עוֹמק הדין. אין סוֹלחים לה כּל דבר. אם עוֹד יש סוֹפר את נאדנוּ, אין צוֹרר בּצרוֹר החיים את גבוּרתנוּ.

אוּלם גבוּרת־ישׂראל צרוּרה בּצרוֹר החיים של האוּמה. וגם כּשאינה רשוּמה בּספרים היא חרוּתה בּמעמקי הנפש. יסוֹד הגבוּרה הוּא עצם מעצמוֹ של סוֹד הקיוּם הישׂראלי. אין לחיוֹת את חיי ישׂראל בּין דתוֹת תוֹקפוֹת, בּין מלכוּיוֹת מתנצחוֹת, בּין מעמדוֹת יריבים, בּתוך מהפּכוֹת, תמיד בּמַלתעוֹת־הסכּנה מבּלי גבוּרה. אילמלא גבוּרה קשת־עוֹרף זוֹ – כּלוּם היה בּנוּ הכּוֹח לצפּוֹת לנצחוֹן בּיוֹם מן הימים? מנערי הקנאים, אשר “מעַניהם התחכּמוּ להביא עליהם כּל מיני יסוּרים נוֹראים וקרעוּ את בּשׂרם לגזרים, בּדרשם מהם רק אחת, כּי יוֹדוּ בּמוֹ פּיהם אשר הם מקבּלים עליהם עוֹל מלכוּת הקיסר” וּ“מהם לא נכנע אף אחד לבטא בּשׂפתיו כּי הקיסר אדוֹן לוֹ”, ועד נוֹער הקנאים של ימינוּ, השוֹמר על הגחלת העברית בּמחתרת וּבשבי – פּתילה אחת היא, אשר איננה אוּכֶּלֶת. ואם יש ערוּבּה ־ בּה ערוּבּתנוּ.

והלב שוֹ­אל: מה גוֹרל נשקף לגבוּרה העברית עם חידוּש חיי מוֹלדת? הנזכּה כּאן לחידוּש הגבוּרה החשמוֹנאית, אשר גמוּלה לא רק בּמַצפּוּנה, כּי אם גם בּנצחונה? “מדוֹר לדוֹר לא נשפּך טהוֹר מדם חוֹרשי תל־חי”. אך לא כּמוֹרדים נוֹאשים ולא כּטרוּפי־אינקביזיציה מתים בּארץ חוֹרשים וּמגינים. תוּגת מוֹתם היא תוּגת שאוּל ויוֹנתן אשר יסדוּ את חירוּת ישׂראל. בּחייהם וגם בּמוֹתם הם אוֹמרים לנוּ: נַחמוּ, נַחמוּ עמי.

טבת תש"א , 1941

נקודות לשיחה:

מה דעתכם? דוגמאות למעשי 'גבורה' בעיניכם בימינו. ערך הגבורה וערכים חשובים אחרים על המשקל.