שאלה:
שלום רב, הבנתי מפרסומיכם שאתם לומדים ונוגעים גם בנושא האמונה באלוהים ובאדם בעקבות השואה. אני מתעניין ביחוד בשאלה איך רבנים ופילוסופים דתיים מסבירים את השואה: "איפה היה אלוהים בשואה"? רוצה לציין שאני עצמי אדם מאמין, אבל די נבוך מול השאלה הזאת, ואינני יודע מה לענות אפילו לעצמי, לא כל שכן לאנשים חילוניים ושאינם מאמינים, שאני קרוב אליהם ומכבד את דעתם. האם תוכלו להפנות אותי להוגי דעות מרכזיים בתחום? תודה, יחיאל לוי
תשובה:
שלום יחיאל, השאלה שאתה בא להתייעץ עליה היא שאלה תיאולוגית מרכזית בזמננו, גם יהודית וגם כללית. נתרכז בהפניית תשומת ליבך להוגים יהודיים שעסקו בסוגיה. בזמן השואה ולאחריה עלתה קודם כל השאלה האם להחיל עליה קטגוריות מסורתיות של פירוש והבנה. כבר כאן נחלקים ההוגים לשנים: כאלה הסבורים שאפשר להבין את השואה כביטוי מוחשי לאזהרות שבתורה, או לכתוב בה, לעומת כאלה שרואים בשואה אירוע החורג באופן מהותי וחד משמעי מדברי הנביאים וציפיות המסורת, ואולי אף מפריך אותם.
ברמה העקרונית, אם מאמינים שיש אלוהים טוב, אלוהים שהוא טוב וצדיק לחלוטין, וגם משגיח על העולם וכל מה שקורה בו והוא כל יכול, עולה השאלה איך ייתכן שיש רע, ורע בסדר גודל מחריד ומפלצתי ושטני כמו השואה? אז יש הוגים יהודיים שאמרו שאיננו מבינים את דרכי ההנהגה האלוהית, גם אם מניחים ש'אלוהים טוב לחלוטין', ובכל אופן הטוב האלוהי אינו בדיוק הטוב בעינינו 'כי לא מחשבותי כמחשבותיכם'. אולי הקרוב ביותר לעמדה כזאת הוא הרבי מלובאביץ' שהציג את השואה בדימוי מעניין: הוא ביקש מאיתנו לדמות את השואה ל'ניתוח' שעושה רופא מומחה באדם חולה הזקוק לכך בדחיפות. ברור שאדם בור שלא שמע מעולם על רופאים מנתחים, על ערכם וצורתם של ניתוחים כירורגיים, אם יכנס לפתע לחדר הניתוחים ויראה איש מחזיק סכין חדה וחותך איש אחר המוטל לפניו, עם דם רב ואיברים חתוכים, עלול לצעוק ולהאשים אותו בפגיעה רצחנית ומרושעת באדם. אבל מי שיודע ערכו של הניתוח דווקא לטובת המנותח יודה למנתח מעומק ליבו. במקרה של השואה, אומר הרבי, כולנו כאותו איש בור מוחלט וחסר הבנה כלשהי, אבל עלינו להניח שהמנתח האלוהי יודע מה הוא עושה וכל כוונתו להיטיב.
הוגים אחרים החליטו לוותר על ההכרחיות של אלוהים 'כל יכול'. כך אתי הילסום בספרה 'השמים שבתוכי' שנכתב בהולנד בזמן השואה טרם הישלחה למותה. היא אומרת שם שהיא מבינה שאלוהים לא יכול עזור לנו אלא שאנחנו צריכים לעזור לו! כביכול, תפקידנו 'לעזור לו' להופיע בעולם, דרך מעשינו ובחירותינו המוסריות והאמוניות. בעקבותיה המשיך ופיתח גישה זאת הפילוסוף היהודי וחוקר הקבלה הנס יונאס.
ואולם קיימת אפשרות הגיונית נוספת, לוותר על 'הרע קיים'. לומר שכל מה שנראה רע בעולם, כולל השואה !! אינו אלא 'רע לכאורה', ובעצם הוא לא רע ממשי. ראוי לציין שכמעט לא נמצא עמדה יהודית מודרנית לאחר השואה הכופרת בכך שהשואה היא רע ממשי, עוצמה של רוע, באיכות ובכמות כזאת, המעמידה בשאלה את הבנתנו ומושגינו על הטוב והחסד האלוהי בעולם. גישה כזאת הוצגה בימי הביניים בפילוסופיה שפיתח הרמב"ם בספר 'מורה נבוכים', בדבר הרע כחסר ממשות, הרע 'כהיעדר הטוב' (כשם שהחושך אינו ממשות אלא רק 'היעדר האור'). אפשרות נוספת היא לומר שבאופן כלשהו, למרות כל היכולת האלוהית, הרע שנוצר אינו באחריותו ולא באשמתו של אלוהים, בשום אופן ובשום דרך, אלא אולי אשמת האדם.
מעבר לכל אלה ישנה אפשרות נוספת, לוותר על האמונה המסורתית של קיום אלוהים. זו התפיסה האתיאיסטית.
פתחנו ואמרנו בראשית דברינו שיש הוגים שפירשו את אירועי השואה בקטגוריות של האמונה המסורתית. נבחן כמה דרכים הנשענות על המסורת:
בקבוצה הראשונה ("שכר ועונש") אפשר למנות למשל רבנים חרדיים הסבורים שהשואה היא סוג של עונש אלוהי על תופעות החילון וההשכלה, על עזיבת הדת והמסורת, על תנועת התיקונים בדת (תנועה רפורמית), ואף על הציונות – כניסיון 'לדחוק את הקץ' ולצאת מהגולה ביוזמה עצמית מבלי לחכות למשיח. עונש זה אינו שונה עקרונית מעונשים המוזכרים בתנ"ך, כגון המבול, או הזהרות חמורות לעונשים לעם ישראל שסוטה מדרכי האל ומצוותיו.
הוגה דעות מרכזי בקבוצה זאת: ר' יואל טייטלבוים בספרו 'ויואל משה', ו'על הגאולה ועל התמורה'. אותה תמונה מסורתית של השגחה אלוהית הפועלת בעולם בדרכי 'שכר ועונש' הופעלה גם בכיוון הפוך, בתיאולוגיה של חלק מהציונות הדתית, אם כי בדרך כלל באופן מרומז, הרבה פחות מפורש, מזעזע ופסקני משל הרבי מסאטמר. דוגמה אופיינית היא במאמר של ש. הרטום 'מחשבות על השואה' (נמצא באינטרנט), או בכתבי הרב צבי יהודה קוק. כאן דובר על 'ניתוח כואב' של הוצאת עם ישראל מהגלות והבאתו לארץ ישראל, לאחר שהעם דבק בגלות ולא רצה לעוזבה מרצונו, למרות כל הרמזים האלוהיים שהגיע זמן הגאולה ו'אתחלתא דגאולה', שאין עוד הגנה אלוהית בגלות, ולכן עליהם לצאת משם בדחיפות. ישנן גם עמדות אחרות המסתמכות על 'שכר ועונש': עמדות תיאולוגיות המסתמכות על המושגים המסורתיים של 'עולם הבא' או 'גלגול נשמות' כפתרון מספק לזוועות ולסבל בשואה, במסגרת 'שכר ועונש' אלוהיים שאינם מיושמים ע"י האל במסגרת הנראית לעין בעולם הזה, או בגלגול הזה של הנשמה, אלא בעתיד, או בעולמות עליונים.
עמדה נוספת משתמשת בקטגוריה מסורתית אחרת, של 'ניסיון'. והאלוהים ניסה את אברהם. והאלוהים ניסה את איוב. וכן הלאה. לא כעונש אלא כניסיון אמוני בתנאים קשים וסבל רב. זה משתלב עם הקטגוריה של 'חופש הבחירה' שנתן אלוהים לאדם. דרך אחת ליישם זאת בשואה גורסת שהאלוהים מעוניין לחזק את אחריותו החופשית של האדם לעצמו ולעולם, ולבחון את דרכו כשהוא רשאי לבחור בטוב או ברע. ולכן במהלך ההיסטוריה האל הולך ונסוג מהשליטה וההשגחה על האדם, מתערב פחות, מתקשר פחות עם נביאים מבעבר, עושה פחות ניסים גלויים מבעבר, ונותן לאדם יותר ויותר חופש עם שובר של אחריות הולכת וגוברת, עם התוצאות הנלוות ההכרחיות לחופש כזה – לטוב ולרע. הדימוי המועדף כאן הוא של הורים המאפשרים לילדיהם הקטנים יותר ויותר עצמאות עם שלבי התבגרותם (מוביל את הקו הזה הרב האמריקאי ארווין גרינברג).
הדרך השנייה להבין את 'חופש הבחירה' הזה היא לא היסטורית- התפתחותית, אלא עקרונית וקבועה: אלוהים הרוצה לאפשר לאדם את החסד הגדול של 'חופש בחירה' חייב 'לא להתערב' גם כשהאדם בוחר ברע, כדי שהבחירה תהיה חופשית באמת, אנושית ולא רובוטית. אלוהים לא חפץ בבוחרים בטוב מתוך מניעים של פחד ואיומים ע"פ חישובים אינטרסנטיים של שכר ועונש. ומשמעות הדבר: חסד אלוהים מחייב לתת לאדם בחירה חופשית, ואותו חסד מחייב לאפשר גם את קיומו של היטלר והתרחשות השואה, ללא התערבות (את העמדה הזאת ניסח הרב אליעזר ברקוביץ' בספרו 'אמונה לאחר השואה').
עמדה מסורתית אחרת שבאה לביטוי היא השימוש במושג 'הסתר פנים' ("ואנוכי הסתר אסתיר פני מכם"). ביטוי אחד לכך הוא בעצם דרך אחרת לומר שיש כאן עונש אלוהי, אבל לא עונש ישיר ואקטיבי מצידו, אלא מתוך התעלמות והתנתקות שלו. התוצאה כלפינו דומה, כי בהתרחקות והסתר פניו של אלוהים מתגברים ומנצחים כוחות הרשע הארציים. דרך אחרת לפרש את הביטוי 'הסתר פנים' הוא באמירה שפשוט איננו יודעים, שאלוהים 'מסתתר' מאיתנו ומיכולת הבנתנו. איננו מבינים את מעשי האל, ולמרות זאת מאמינים ובוטחים בו בבחינת 'ברוך דיין האמת', ושזאת עמדה דתית לגיטימית ושכיחה מאוד, לא עמדה של עונש, וגם לא של כפירה. אפשר לציין כדוגמה לגישה כזאת מאמינים בזמן השואה עצמה (לדוגמה, הרבי מפיאסצנה בספר 'אש קודש') או בדיון תיאולוגי של הוגים יהודיים לאחר השואה (כמרטין בובר, בספר 'פני אדם', או הסופר חתן פרס נובל אלי ויזל). פשוט איננו מבינים את דרכי האל.
פתחנו ואמרנו בראשית דברינו שיש הוגים שפירשו את אירועי השואה בקטגוריות מסורתיות, ואחרים שנטשו אותן כיוון שלנוכח הזוועה שבשואה מושגי הדת היהודית המסורתית לא נראו מספקים עוד בעיניהם. נגיד גם על זה כמה דברים:
את העמדה הזאת אפשר לחלק לשני כיוונים מרכזיים: זרם אחד הוא זרם ניהיליסטי ומלא ייאוש, הנובע מהתחושה הקשה שקיבלה תוקף לנוכח השואה, שאין אלוהים כלל, אין שום 'השגחה', 'לית דין ולית דיין', ולמרות הדמיונות והאשליות של המאמינים העולם הוא הפקר, חסר כל ממד של צדק, של שכר ועונש, של קדושה וערכים מחייבים, אלא רק מאבק ערום וכוחני, מלחמת הישרדות של הכל בכל, והתוצאה הברורה פעמים רבות: 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו', כשם שנראה בשואה, לרוב האנשים בהיסטוריה החיים רעים ומלאי סבל חסרי טעם ומשמעות. לא רק התיאור הוא ניהיליסטי אלא גם המסקנות הנורמטיביות – אין אמונה בקדושה בכלל, וגם לא בקדושת חיי האדם, אלא איש לדרכו ללא שום מצפן מוסרי כללי. קשה למצוא הוגים שהחזיקו בעמדה כזאת באופן מפורש, אבל הלכי רוח הנובעים מייאוש כזה אפשר למצוא בשפע בכתבי סופרים שונים, (אולי 'יסורי איוב' של המחזאי חנוך לווין הוא דוגמה לכך). אין שם אמונה באלוהים, בדת, בערכי המסורת, אבל גם אין אמונה באדם כאלטרנטיבה זקופת קומה, והאדם מתואר כברייה עלובה, ללא שום משענת וערך ממשי לחיים.
הסוג השני של הגות החורגת ממושגים דתיים מסורתיים היא ההגות ההומאניסטית החילונית, בין אם בלבוש פילוסופי וספרותי כללי, ובין אם בלבוש יהודי וציוני ספציפי. כאן אפשר לציין את מרבית אנשי הרוח והסופרים החילוניים בישראל (לדוגמא: דוד בן גוריון, עמוס עוז) שנקטו בעמדה של 'שחקי שחקי על החלומות, זה אני החולם שח, שחקי כי באדם אאמין, גם ברוחו, רוח עז' (טשרניחובסקי), ורצו לבסס את החתירה לצדק, לחירות, למשמעות ולקדושת החיים גם ללא אמונה דתית מסורתית בבורא העולם, נותן התורה ומשגיח בטובו ורחמיו על כל מהלכי ההיסטוריה וגורלות האדם. המסקנה הציונית נתנה לכיוון ההומניסטי הזה מרחב הגשמה ומימוש במדינת ישראל, שבכל המובנים היא משקל ערכי וקיומי הפוך לנאציזם ולשואה.
בהקשר זה נזכיר עוד שניים: ידועה במיוחד הגישה של הוגה הדעות היהודי אמיל פקנהיים, שקרא לשמור על 'המצווה התרי"ד', שהיא המצווה שיש להוסיף אחר השואה לתרי"ג המצוות המסורתיות, מצווה שמשותפת לשומרי מוות מאמינים וליהודים חופשיים: המצווה לשמור על קיומו, שיקומו ושגשוגו של עם ישראל לאחר השואה, ולא לתת לנאציזם לנצח. לא לתת לאנטי אנושיות השטנית שהתגלתה בשואה להכריע את רוח העם היהודי וערכי המוסר שהוא מייצג בהווייתו וניסיון חייו, כניגוד לנאציזם. בהגותו של שלום רוזנברג מוזכרת העמדה שבהר סיני התגלה האלוהים, ובשואה הוא נעדר לכאורה. אבל מי שהתגלה היה השטן!! והשטן הצביע על עם ישראל ואמר 'אתם אוייבי' !! ומכאן שגם ללא התגלות והתערבות אלוהית ניתן להסיק מה משמעות השואה 'על דרך השלילה'. עוד עמדה הומניסטית (עם גוון דתי) ניתן לראות בהגותו של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינאס, שפיתח פילוסופיה של אחריות וכבוד ל'אחר', לכל מי ששונה ו'אחר' מהקבוצות הדומיננטיות בחברה. לוינאס הגיב בכך לכשל המוסרי הנורא של המורה שלו בתקופה שלפני המלחמה, הפילוסוף הגרמני האקזיסטנציאליסט היידגר, שנהפך לנאצי ולתומך בנאציזם.
נציין שיש הוגים דתיים המצדיקים את ההכרעה להאמין באלוהים גם לאחר השואה בין השאר בגלל שהן האלטרנטיבה הניהיליסטית, והן האלטרנטיבה ההומניסטית נראית בעיניהם בעייתית עוד יותר מהקשיים של האמונה. האם, הם שואלים, אפשר 'להאמין באדם' לאחר מה שגילינו עליו במלחמת העולם השנייה ובשואה? האם לא הופרכה עד היסוד כל 'אמונה הומניסטית' נאיבית מסוג זה והוצגה בכל מערומיה, באופן נחרץ וודאי הרבה יותר מקשיי האמונה באלוהים? ואם לא נאמין כלל, לא באלוהים ולא באדם, האם יש סיכוי לאנושות לשרוד את ההתפרקות הכללית, את מלחמת העולם השלישית, מלחמת הכל בכל (האטומית, קרוב לוודאי) שתגיע בהכרח? יש לכן לשקם את האמונה בכל אופניה, אמונה המאפשרת חיים ומשמעות לחיים.
מקווים שהתשובה מספקת אותך בקווים כלליים, ואם תהיה מעוניין בהפניות ספציפיות יותר או בדיון נוסף נשמח להיות לך לעזר. אנו מזמינים אותך להצטרף למפגש הלימודי והרוחני שמתקיים בקבוצות אלול ובבית המדרש שלנו.
צוות אלול
