שאלה:
שלום למרכז להתחדשות יהודית 'אלול'! שמי אלי פרוינד, סטודנט להיסטוריה, וקראתי לאחרונה כמה מאמרים של אחד העם בקובץ 'על פרשת דרכים'. אני די מזדהה עם דבריו וניתוחיו (נראה לי שאתם ממש מממשים את דרכו ושאיפותיו, לא? תקנו אותי אם אני טועה). יחד עם זאת אני מעריך לא פחות הוגים ומנהיגים ציוניים אחרים, שהובילו זרמים שנחשבים מנוגדים ואף סותרים ממש לזרם 'הציונות הרוחנית-תרבותית' של אחד העם. כ'מרכז להתחדשות יהודית' אשמח לשמוע מה דעתכם, האם הרצל ו'הציונות המדינית' נמצא בניגוד עקרוני ובסתירה מובהקת לאחד העם? או אולי אלה רק הבדלי דגשים בתנועה משותפת? האם משה לילינבלום או אוסישקין ורופין ו'הציונות המעשית' בה דגלו הם בניגוד חזיתי לאחד העם ? והציונות הדתית? והציונות הסוציאליסטית? והציונות הלאומית הרויזיוניסטית? עד כמה הזרמים האלה ממש סותרים אחד את השני ? ממתין לתשובתכם, תודה.
תשובה:
שלום אלי, תודה על פנייתך. ראשית לשאלתך, האם אנו בבימ'ד אלול מגשימים כיום את חזונו של אחד העם?
אלול כמרכז רוחני 'אחד העמי'?
אמנם רבים יסכימו עם כך, ואכן הדגש שלנו על לימוד, על הדיאלוג עם מכלול 'ארון הספרים היהודי', הדגש על עיסוק בתרבות ורוח, מסמנים אותנו כקשורים באופן הדוק לחזון הביאליקאי-אחד-העמי של התחדשות יהודית וציונית, של 'יהדות כתרבות לאומית'. באמרנו ארון הספרים היהודי הכוונה לכל קשת היצירה החכמה של הדת והמסורת היהודית מהתנ"ך והתלמוד, כולל ספרות ומדרשי חז'ל והספרים החיצוניים, דרך כל יצירת הפילוסופיה והקבלה בימי הביניים, הספרות המשיחית, החסידית וספרות ההשכלה, ועד הוגי הרפורמה והציונות עם המחקר האקדמי והיצירה והספרות העברית החדשה. כל אלה מהווים השראה עבורנו, ללימוד ויצירה ויוזמה יצירתית חדשה. 'יהדות כתרבות לאומית' אינה מצטמצמת בכתבים ספרים וטקסטים, כמובן, אלה משקפים מכלול רחב הרבה יותר של כל מה שבגדר 'ציוויליזציה', היסטוריה של עם.
יחד עם זאת אלול הוא מקום רב-קולי ופלורליסטי, 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים', ומעולם לא הגדרנו את עצמנו כ'ממשיכי אחד העם'. באלול שותפים גברים ונשים מימין ומשמאל הרואים את עצמם מזוהים עם זרמים שונים ביהדות ובציונות. תלמידי הרב קוק ותלמידי ז'בוטינסקי, תלמידי א.ד.גורדון ותלמידי הרצל, תלמידי אצ'ג ותלמידי אלתרמן ושלונסקי ולאה גולדברג, תלמידי הבעל שם-טוב וברסלב וקרליבך, תלמידי עגנון מבוטשאץ' ותלמידי הרב כלפון מג'רבה… ויש עוד ועוד, קשת רחבה, ש'אחד העם' אינו מייצג.
זרמים בציונות
לגבי שאלת המחלוקת בין הזרמים בציונות: אתה שואל בעצם עד כמה המחלוקות ההיסטוריות הן יסודיות וחדות, או מעורפלות ודינאמיות יותר, פרי סיטואציות ודמויות היסטוריות רב ממדיות. ויש גם 'הצלבות' ו'החלפות תפקידים' מפתיעות לאורך הדרך. למשל, אנשי 'תנועת העבודה' הסוציאל דמוקרטית שהובילו תמיד את ה'ציונות המעשית' ההתיישבותית הם עיקר הקוראים כיום להסדרים המדיניים ו'הסכמי השלום' עם הפלסטינים ורואים עצמם כממשיכי הדיפלומטיה הפרגמטית נוסח 'הציונות המדינית ההרצליאנית', בעוד שמי שעוסק בהתנחלות ובאמונה בכוחן של עובדות בשטח, ב'ציונות מעשית' התיישבותית של עוד דונם ועוד עז ברחבי הארץ, למשל ביהודה ושומרון, הם בעיקר אנשי הציונות הדתית של המזרח'י (ראשי תיבות 'מרכז רוחני', תורני) עם ניחוח שיבה גורדונית לטבע, ואיתם הציונות הרוויזיוניסטית של ממשיכי תנועת החירות המכסימליסטית וממשיכי ז'בוטינסקי, שראה עצמו ממשיך של 'הציונות המדינית' אחרי הרצל ונורדאו…. כך שהעניינים מתערבבים והאפיונים ההיסטוריים משתנים.
אנטישמיות או התבוללות?
הבה נמקד מבט במחלוקת ידועה וקלאסית אחת, המחלוקת בין 'הציונות המדינית' של הרצל, ובין 'הציונות הרוחנית-תרבותית' של אחד העם. נניח לרגע לכל שאר הזרמים והצעותיהם, גם אם הדיאלוג איתם לא פחות מעניין, ונשאל: האם בסופו של דבר הרצל צדק, או אחד העם?
נו, נסה לענות לעצמך לפני שאתה ממשיך הלאה. כל אחד מאיתנו נוטה לסימפטיה אל אחת מהדמויות ואל הקו הרוחני והאסטרטגיה המעשית שהציע: 'מדינת היהודים' שניסה הרצל להשיג בדרכים דיפלומטיות, כתשובה לאנטישמיות המתגברת באירופה, דוקא לאחר מתן שויון הזכויות ליהודים ('האמנציפציה'), ההתרכזות שלו בפתרון 'צרת היהודים', לעומת התחייה הרוחנית והתרבותית היהודית שהטיף לה אחד העם, חיזוק זהות עצמית ובניית תרבות לאומית לאחר ירידת אחיזתה של הדת היהודית. אחד העם חיפש תשובה לבעיה אחרת, תשובה לאבדן שורשים וזהות, תשובה ל'צרת היהדות' – תשובה להתבוללות ההולכת ומתגברת בשכבות רחבות. אז מה מסוכן יותר ליהודים, לעם היהודי ולזהות היהודית בעת החדשה: אנטישמיות, או התבוללות?
מי צדק בסופו של דבר?
אבל אפשר להתייחס למימד אחר של השאלה, למימד הזמן: האם בסופו של דבר הרצל צדק, או אחד העם?… המםם… מה פירוש "בסופו של דבר…" ? לכאורה ביטוי חסר חשיבות מהותית, אבל אולי דווקא הוא מפתח חשוב לתשובה. האם 'בסופו של דבר' מתייחס לנקודת התצפית והשיפוט בזמן שלנו, כיום, בשנת 2020, תש"פ? ואולי "עדיין מוקדם לומר" מי צדק? (מספרים על צ'ו אן לאי סגנו של מאו בסין הקומוניסטית, שבתשובה לשאלה מה דעתו על תוצאות המהפכה הצרפתית, ענה שעדיין מוקדם לקבוע…). איך נדע מתי חל "סופו של דבר", מתי הוא מועמד 'בשל' למבחן המציאות, כדי לשפוט את אותו דבר 'על שום סופו'? (ראה הרחבה בהערה בסוף התשובה). האם יתכן שאחד העם צדק מנקודת התצפית של פרק זמן מסוים, והרצל צדק לגבי פרק זמן אחר?
אחד העם החכם 1882 והרצל הסוחף 1897– שותפות ציונית
בכל שנות פעילותו הציונית בקרב 'חובבי ציון' ברוסיה, אחד העם הקדים את הרצל בחמש עשרה שנה, הרחיק ראות והקדים וכתב ופעל ויזם בתנועת התחייה הציונית, שנים רבות לפני שהרצל התעורר לעניין הציוני 'מתרדמתו המערב אירופית'. אבל אז עולה הרצל על הבמה ההיסטורית וכובש בסערה את לב העם, ואת הנהגת התנועה הציונית עם פרסום הספר 'מדינת היהודים' ועם כינוס הקונגרס הציוני (1897). לכאורה אין כאן מחלוקת עקרונית, לכל היותר מתח בינאישי וסגנוני בין מנהיג ותיק של ציונות רוסיה, ובין מנהיג עולה של מערב אירופה.
קישינב 1903 – הרצל צדק!
הרצל אולם לאחר הקונגרס הציוני הראשון אחד העם מסתייג יותר ויותר ולא משתתף עוד בקונגרסים הבאים. לא ברור עד כמה הביקורת של אחד העם על המאמץ הדיפלומטי של הרצל ועל הספר האוטופי 'אלטנוילנד' היא עקרונית או קטנונית. הרצל רגיש מאוד לאנטישמיות המתגברת ולמצוקת היהודים הריאלית, הזועקת לפיתרון ודוקא ברוסיה ובמזרח אירופה ! לאחר הפוגרום המזעזע בקישינב (1903) נראה שבאמת יש צורך דחוף בפיתרון מדיני רדיקאלי להמוני היהודים, ב'מדינת יהודים' לאלתר, השעון ההיסטורי דוחק וחלון ההזדמנויות עלול להיסגר, ואין זמן לבנייה איטית ואיכותית של 'מרכז רוחני' של עילית חלוצית, לפתרון 'בעיית היהדות' כפי שחשב אחד העם. מבחינת אחד העם תחושת הזהות השורשית והאיכות התרבותית היא העיקר, והפיתרון לאלימות של האנטישמיות יהיה כאשר רוב העם ימצא דרכו לתפוצה יותר ליבראלית ודמוקרטית, כמו באמריקה. הרצל נראה ריאליסט, עם יד על הדופק, בעל שכל ישר וחוש פוליטי, קשוב לצרכי העם.
אוגנדה 1903 – אחד העם צדק!
אבל אז מגיש הרצל את 'הצעת אוגנדה' (1903) ונראה שהפעם אחד העם מוכיח את טענתו. כל הרעיון הציוני מזדעזע מיסודו, ואחד העם משווה את הרצל לשבתי צבי ולמשיח שקר. למרות שהרצל זוכה בתמיכה של אישים כאליעזר בן-יהודה (מחייה העברית החי בירושלים) או של הרב ריינס (מנהיג 'הציונות הדתית', שחבריה הצביעו ברובם איתו בעד תכנית אוגנדה!), עושה רושם שאחד העם צודק בביקורת הקטלנית שלו על רדידותה של הציונות המדינית ובקשת "הנורמליזציה", שהביאה לבסוף להצעת אוגנדה, לעמדה טריטוריאליסטית ולא ציונית בעיקרה. עוד קודם לכן השחיתה 'הציונות המדינית' את מאמציה בטקטיקות פוליטיות ובתקוות שווא להצלחה מהירה, תקוות שעלו בתוהו וגרמו לייאוש ולסטייה ממטרות העומק של הציונות. אחד העם זיהה את דרכו של הרצל כ"דרך קצרה שהיא ארוכה", וצדק. אם אין זהות יהודית עמוקה ונכונות לנשימה ארוכה בדרך לשיקום העם ותרבותו בארץ ישראל, אין עתיד ואין שורשים אלא אובדן כיוון ב"ציונות המדינית" ומפולת אוגנדה של הרצל, נורדאו, זנגוויל ושאר ממשיכיהם.
הצהרת בלפור 1917 – הרצל צדק!
בשלב הבא נתבונן על הדברים מנקודת הזמן של הצהרת בלפור (1917). אפשר לראות בה הוכחה לחשיבות הפעולה הדיפלומאטית העקשנית והמתוחכמת למען השגת 'בית לאומי' ליהודים, ועד כמה חשוב היה הקונגרס ומכלול ההתארגנות הציונית הפומבית שיזם הרצל עשרים שנה קודם לכן. בפני האנגלים שכבשו את ארץ ישראל מידי הטורקים ניצב גוף פוליטי מאורגן, הקונגרס הציוני ושליחיו המוסמכים, שיכול היה לבוא בדרישות ולהציג את הציונות ככוח משמעותי ומאורגן שאפשר לשלב איתו אינטרסים בפלסטינה. מעניין, חיים וייצמן שהשיג את ההצהרה הזאת היה ידוע כתלמידו ותומכו של אחד העם, אולם הוא טרח והצליח דווקא בקו הפעולה ההרצליאני, במה שהרצל ניסה להשיג בכל שנות פעילותו המאומצת מול הטורקים והגרמנים! אז הרצל צדק בהשתדלויותיו הקודמות שכשלו, בפגישותיו עם שליטי רוסיה וגרמניה וטורקיה ואנגליה, ויש ערך עצום וקריטי לדיפלומטיה, ולצ'ארטר המיוחל – האישור והחסות וההגנה שהציונות תקבל מידי המעצמות, וביחוד מהמעצמה השולטת בארץ!
'היהודים לא באים'… אחד העם צדק!
נקודת הזמן הבאה היא השנים שלאחר מתן הצהרת בלפור. לכאורה יש הזדמנות ליהודים להגר לארץ ולקדם ריבונות יהודית ע"פ חזונו של הרצל. אבל מסתבר שהיהודים לא באים, לא עולים ארצה, מלבד מתי מעט חלוצים של העלייה השלישית! למרות הצהרת בלפור ופתיחת השערים, מסתבר שאם יהודים לא מבקשים תחייה יהודית משמעותית – לא תהיה עלייה! כך לא נשמעה זעקתו של וייצמן: 'העם היהודי – אייכה?' היהודים 'מצביעים ברגליים' ומוכיחים שפתרון ל"צרת היהודים" (למצוקת האנטישמיות, האפליה והעוני) אינו בארץ ישראל אלא בהגירה המונית לאמריקה. בפלסטינה הענייה יכולים להחזיק מעמד רק קומץ איכותי של אידיאליסטים, אליטה חלוצית שצרתם היא 'צרת היהדות' כולה ולא צרות היהודים הפרטיים, ורק אם משאת נפשם היא תחיית היהדות בארץ ישראל, בשפה העברית, בכל גילויי הזהות התרבות הלאומית המקורית והעצמית, בעבודה עצמית, ביצירה עצמית של ישובים מוסדות חברה ותרבות, הם יבנו פה את "המרכז הרוחני" ליהדות, כדוגמה ומופת ומקור גאווה וליכוד לכל התפוצות. הם יוצרים שירה ועיתונות, ספרות ואמנות, מוסיקה וריקוד וחגים מתחדשים, חינוך מגני ילדים ובתי ספר עבריים ועד הקמת האוניברסיטה העברית, הקמת האקדמיה לאמנות בצלאל, וכמובן מערכת כלכלית, רפואית, וצבאית לצורך הגנה עצמית… התרבות היהודית מתגבשת מחדש כתרבות עברית חופשית ודמוקרטית בארץ ישראל, במקום גלי ההתבוללות שלאחר האמנסיפציה והיחלשות הדת, ומצד שני כאלטרנטיבה לזהות הדתית החרדית והגלותית. נראה שאחד העם צדק!
השואה והקמת מדינת היהודים 1948 – הרצל צדק!
נקודת הזמן הבאה: מלחמת העולם השנייה, והשואה. שוב מתהפך הגלגל של ההערכה. נראה שהפעם ידו של הרצל על העליונה. רק תחושת הדחיפות שלו (ושל תלמידו ז'בוטינסקי, שהציע לפני השואה 'אבקואציה' מהירה, כלומר פינוי מיידי של כל יהודי פולין לפלסטינה) תאמה בדיעבד את גודל הקטסטרופה ואת תוצאות האנטישמיות הקטלנית. כל הדיבורים של אחד העם על הציונות כ'תחיית היהדות' ולא כמענה ל'צרת היהודים' נראים לפתע נלעגים, כאשר היהודים עצמם מושמדים ע"י הנאצים ומשתפי הפעולה האנטישמיים בכל רחבי אירופה, נרצחים במיליונים, ואיתם כל תקוות 'היהדות'.
אפשר להוסיף לכך את הקמת מדינת ישראל, שלוש שנים לאחר השואה. זאת ההגשמה של חזונו של הרצל, כפי שאמר כמו בנבואה לאחר הקונגרס: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, ובוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם". ואכן, בדיוק חמישים שנה אחר כך התקבלה ההחלטה באו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ושנה מאוחר יותר היא הוכרזה ע"י דוד בן גוריון.
היכן תכני היהדות של ישראל? – אחד העם צדק!
אבל מה משמעות השם 'מדינה יהודית', מהי דמותה הרוחנית של מדינת ישראל, מהי זהותה התרבותית והמוסרית? שאלות אלו ליוו את המדינה ואת החברה הישראלית מיומה הראשון, כשצילו והזהרותיו של אחד העם ברקע.
היו לזה שני אספקטים: הראשון הוא היחס לאתגרים המוסריים, לאתגרי החזרה להיסטוריה ולפוליטיקה ולשימוש בכוח צבאי כחלק מהם. אנשי רוח כמרטין בובר, תלמידו המובהק של אחד העם (עוד מהמחלוקות עם הרצל על 'שאלת הקולטורה' בציונות בקונגרס החמישי, 1901) הצביעו ללא הרף על הסכנה שבכוח השלטוני והמדיני, שבשכחת התכלית היהודית, התכלית התרבותית-רוחנית-מוסרית האוניברסאלית של הציונות, כהמשך 'דרך הקודש' שבאה היהדות להגשים בעולם מאז ומתמיד, וכעת בתנועה הציונית. הוא וחבריו התריעו על השגיאה שבהחשבת 'הפוליטי' לעומת 'החברתי-אנושי', 'הפולטי' המכאני והלא אישי, שאין מעליו עיקרון עליון מדריך של צדק ומוסר, חתירה לשותפות ודיאלוג. ההיסחפות אחרי העוצמה של הכלים הפוליטיים והצבאיים החדשים במצב של מאבק עם הערבים נראה בעיניו "ציונות" במרכאות, "ציונות" מעוותת שאיבדה את דרכה ונכנעה "לעוצמה האלילית" הפוליטית, תוך הזנחת רוח הנבואה המקורית שמאמינה ברוח.
האספקט השני הוא עושר התרבות היהודית, תכני הזהות היהודית, השפה והחינוך במדינת ישראל. שאלת התחייה התרבותית של היהדות נראית משמעותית ורלוונטית במדינת ישראל של שנות ה-2000 לא פחות משעמדה בעיני אחד העם ואוהדיו (ביאליק, בובר, ג.שלום, עגנון, ברל כצנלסון, א.ד.גורדון, ברגמן, קלויזנר, דינור…). היחסים בין דת לחילון, בין תפיסות שונות של האמונה היהודית והיחס למסורת, נהיו מאוד מרכזיות בחברה הישראלית. שאלות זהות רוחנית ותוכן יהודי שהונחו הצידה במידה מסויימת בזמן הקמת התשתית החומרית והמדינית של ישראל, שבות ותופסות מקום מרכזי, והן האתגר הגדול והחיוני הניצב בפני כולנו כיום.
מעניין שדוד בן גוריון, המוציא לפועל של חזונו של הרצל, דיבר וכתב ללא הרף על דמותה של ישראל 'כאור לגויים', כחברת מופת, כמדינה של צדק ואיכות מוסרית ותרבותית "לאור חזונם של נביאי ישראל", ובהשראת "ספר הספרים" והיצירה היהודית לאורך ההיסטוריה. אפשר לטעון שבן גוריון רק השתמש ברטוריקה מרשימה אך למעשה היה אחראי לניתוק השורשים היהודיים ול'שלילת הגולה' וכל היצירה היהודית שצמחה ב- 2000 שנות גולה, אולם אין זה מדויק. בן גוריון הוא זה שדחף להכנסה של לימודי "תודעה יהודית" במערכת החינוך הממלכתי (כשזלמן ארן מוביל את המגמה בפועל כשר החינוך) למרות שבאותה תקופה רבו מאוד צברים עבריים וחילוניים שהסתייגו מתכנים 'גלותיים' שכאלה. והרי בכך חזר לחזונו הרוחני-תרבותי של אחד העם!
שנאה אנטישמית למדינת ישראל – הרצל טעה!
נראה אם כן, ששוב חזרה המטוטלת לאשר את אשר אמר אשר… (אשר גינצברג, הוא 'אחד העם'), והדגש שלו על הבנת הציונות כ'תחיית היהדות' רלוונטית ומשמעותית יותר מהניסיון של הרצל להציע בעיקר פיתרון פוליטי אלגנטי לאנטישמיות. מה גם, שעושה רושם שלעומת תקופת השואה והקמת המדינה, כיום דווקא הניתוח והפרוגנזה של הרצל מוטלים בספק גדול: האנטישמיות איננה משמעותית באמריקה ובתפוצות ישראל בעולם הדמוקרטי המערבי, ולעומת זאת האנטישמיות המשמעותית ביותר לבשה כיום צורה חדשה: אנטי ציונות ושנאה למדינת ישראל, שנאה חסרת מעצורים 'לישות הציונית'! המדינה היהודית, שעל פי הציפיות של הרצל הייתה אמורה לפתור את בעיית האנטישמיות והאלימות נגד יהודים, היא זו שמעוררת אותה בצורות החמורות והמסוכנות ביותר כיום… אז אולי הרצל טעה!
ההתבוללות מתגברת בגולה גם עם 'מרכז רוחני' – אחד העם טעה!
אבל מצד שני, גם אחד העם שחזה את הבעיה של ההתבוללות בתפוצות וחשש שתגיע לממדים גדולים, לא צפה שהתבוללות בתפוצות אינה יכולה לקבל מענה מרחוק ע"י "המרכז הרוחני" בארץ ישראל, יהיה איכותי ככל שיהיה. אחוז נישואי התערובת הולך ועולה ומגיע למספרים כאלה שעם השנים יהפכו את ההתבוללות והטמיעה המוחלטת לדרך המלך של היהדות בתפוצות! מסתבר שמבחינת ההמשכיות והקיימות של עם ישראל יש יתרון גדול ליהודים שחיים בפועל בארץ ישראל, עובדים וגרים בה ומגדלים בה את ילדיהם, מדברים ולומדים ויוצרים בשפה העברית, מתווכחים ומכריעים על מכלול שאלות החיים בכנסת ישראל, יוצרים אמנות וספרות ועיתונות ומוזיקה יהודית מקומית, בחברת רוב יהודית, במדינת ישראל. אז אם אחד העם חשב שבעיית האנטישמיות נגד היהודים תמצא את פתרונה בהגירה לאמריקה, הוא אולי צדק, אבל לא שיער עד כמה אין בכך משום פיתרון 'למלכודת הדבש' של ההתבוללות ההמונית, שהיא צרת היהודים וצרת היהדות כאחד! אחד העם טעה!…
יש סיפור על בחור אחד שקיבל מתנה סוס, וכשכולם קינאו בו הוא אמר להם 'לכו תדעו…אולי זה טוב, אולי זה רע'… ואחרי זמן הסוס דהר והוא נפל מהסוס ושבר את כל הצלעות שלו וכולם ריחמו עליו וכשבאו לבקר אותו והוא כולו פצע וחבורה וכאבים הוא אמר להם: 'נו… אולי זה רע, אולי זה טוב'… ואז התחילה מלחמה וגייסו את כולם לקרבות הקשים, חוץ ממנו. ולכל מי שקינא בו הוא אמר: 'אולי זה טוב, אולי זה רע'… ואז היה ניצחון גדול והחיילים קיבלו לידיהם פרס-מענק מהמלך: אחוזות גדולות שהממלכה כבשה. הוא לא קיבל, ואמר למי שבא לנחם אותו: 'אולי זה רע אולי זה טוב'… (וככה זה המשיך והמשיך והמשיך…). למה אני מספר את זה? כי זה מזכיר לי את השתלשלות התזות של אחד העם ושל הרצל במבחן הזמן של התנועה הציונית.
אז מי מהם צדק, בסופו של דבר?
אנו חוזרים לברר מה פירוש 'סופו' של דבר, וניעזר בדברי חז"ל: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קורח וכל עדתו" (במשנה, מסכת אבות ה' יז').
ואמר על כך הפרשן ברטנורא: "ואני שמעתי, פירוש סופה: תכליתה המבוקש מענינה. והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאמרו מתוך הויכוח יתברר האמת, וכמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך".
במובן הזה של 'בסופו של דבר' – הרי גם הרצל וגם אחד העם, במגבלות של מידות אנוש, חלקו 'לשם שמיים', לשם האמת והטוב לעם ישראל, ליהדות ולערכים אנושיים אוניברסליים, על פי מיטב ההכרה והשיפוט והאידיאליזם שלהם. בשניהם אפשר לראות מקורות השראה וחכמה עבורנו, והאמת תעשה דרכה.
כל טוב, מצוות אלול
