הקשר בין רשב'י לעולם האמנות והיצירה המודרני

שאלה:

שלום, אני רבקה מקבוצת הסטודנטים לאמנות שלמדו השבוע עם מנחה מאלול. רוצים להודות לכם, היה מאוד מעניין ורלוונטי לאומנים הצעירים, ולבקש הרחבות שנוכל לשלוח להם (המנחה רמז לכל-מיני כיוונים…). אז אפשר עוד כמה מילים ממכם על הקשר בין רשב'י לעולם האמנות והיצירה המודרני? מלכתחילה לא הייתי מעלה זאת על דעתי, היה נראה לי שאלה עולמות שונים לגמרי, אבל השיחה פתחה לכולנו את התיאבון… תודה, רבקה

תשובה:

שלום רבקה, תודה על ההזמנה למפגש. שולח לך מחשבה נוספת, בעקבות הלימוד על רשב'י במערה. אם תרצי תשתפי את הסטודנטים ונשמח לשמוע את תגובותיהם. 

קראנו עם האומנים הצעירים את סיפור רשב'י במערה, וכיצד הוא ובנו נכנסים אליה כהתנגדות ודחייה והסתגרות מהעולם המאוס בו חיו, עולם הנשלט ע'י התרבות והדיכוי הרומאי, ואחר כך כיצד הם יוצאים מהמערה ומגלים התנגדות ואז פיוס עם העולם של היהודים עצמם שאינם לומדי תורה כמותם אלא עובדים בשדה. דיברנו על כמה עניינים במפגש עצמו, השוואות בין 'מערת רשב'י' ובין 'האינקובטור הפנימי' של האומן היוצר, ואוסיף פה דגשים והרחבות. 

עניין אחד לגבי חוויית 'המערה' בחיים שלנו, 'העולם הפנימי' של האומן: מתי זה נחווה כאקלים המכוון לקשב פנימה ומאפשר להתחבר למשאבי יצירה אינטואיטיביים, פנימיים, ומתי זה הופך לסוג של ניתוק, ריחוק ובועתיות 'אוטיסטית' שלא מתקשרת עם העולם, עם אנשים אחרים, עם החיים והמציאות החברתית החיצונית, עם עולמות התוכן והיצירה שמחוצה לנו. נראה לי שזו שאלה חשובה מאוד של איזון עבור יוצרים, עבור אומנים, שכדאי להם לשמור על מתח פורה בין הקשבה פנימה והקשבה החוצה.

'ספר הזוהר' של האומן, כלומר מאגרי ה'הארה היצירתית' ההשראה וההמצאה של כל אומן (אולי כמו התגלות 'הזוהר' לרבי שמעון בר יוחאי במערה), תלויים בפנימיות מפותחת, רוגע, היזכרות, דמיון, חופש, פנאי להתבוננות, התבודדות, אינטואיציה, מדיטציה, אינקובציה של עולמות ורגשות פנימיים, חיזוק ה'אני' האינדיבידואלי של האמן כתנאי ליצירה אותנטית חדשה. אבל כמו רשב'י ובנו בזמן שהם יוצאים מהמערה ולא מצליחים להעריך את היצירה והעבודה של אנשים אחרים, זה יכול גם להוביל לתופעות שכדאי להיזהר מהן, למשל לנרקיסיזם, לניתוק, לבועתיות לא מתקשרת, לסנוביות, לאגוצנטריות, להפסקת האינטראקציה הקשובה עם הסביבה והלמידה מיצירות של מי שקדם לי, או חי ויוצר לצידי, ועוד בעיות מוכרות בחיי אמנים ויוצרים. זאת נקודה שאי אפשר להגזים בחשיבותה בחינוך העצמי וב'חלוקת הקשב' של היוצר בין פנים וחוץ, בין תשומת לב לעצמי ותשומת לב לאחרים דוקא. ואולי כמו שמראה לנו הסיפור התלמודי, והניסיון שלנו בחיי יצירה, יש פה דמיון: 

חיי הרוח והדת של המתקדש לאלוהים או עבודת 'תיקון המידות' של איש המופת המוסרי, אינם מאוד שונים במובן זה מחיי האומן היוצר, מחיים המוקדשים לגילוי וביטוי היופי בעולם, פיתוח הרגישות להרמוניה ודיסהרמוניה, לחידושים בנקודת מבט ויציאה מקונבנציות ומוסכמות מחשבה ואסתטיקה מאובנות, ייצוג החיים והדמיון החפשי ביצירה האמנותית, הספרותית והמוזיקאלית למיניה. 

המתח הזה והכפילות שהוא דורש, הקשב פנימה והקשב החוצה, מופיע גם בסיפור על רבי שמעון בר יוחאי במשנה ובתלמוד, 'רשב'י של המערה', רשב'י של המרד ברומאים במאה השניה, וגם ברשב'י של ספר הזוהר, שמופיע ומתפרסם בעולם כאלף שנה מאוחר יותר בספרד.

עניין נוסף הוא המתח בין טבע לתרבות ביצירה האמנותית. כמו בתחילת סיפור הבריחה למערה של רשב'י, כששלושת החכמים מבטאים יחס שונה לתרבות ולטכנולוגיה הרומית המפותחת (תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות, תיקנו שווקים) גם לאומנים יש אתגר שמעמידה התרבות הטכנולוגית המודרנית, וגם הוא צריך לשאול את עצמו האם הוא מתקרב אליה או בורח ממנה ל'מערתו', האם הוא מתייחס אליה בחיוב, מתכתב איתה ביצירתו, מגיב אליה כקרקע פוריה, או מנסה דוקא להתבדל ממנה ולהימנע ככל האפשר ממגע איתה, מתוך הרגשה שהיא 'מלכלכת' ומקלקלת ומרעישה, הורסת את היצירה הטבעית 'בעידן השיעתוק הטכני' (כהגדרתו הקלאסית של וולתר בנימין) מפריעה לשמור על צינורות נקיים ואתנטיים הנובעים מתוכו ומכלי האומן הטבעיים שלו, בלי טכנולוגיות ובלי ריבוי אמצעים מלאכותיים ואלקטרוניים מודרניים. כל אחד מהזרמים באמנות המודרנית נקט בגישה שונה מול האתגר הזה, מול פרשת הדרכים הזאת, וזה מרתק. לא דומה 'הפרימיטיביזם' ל'פוטוריזם' כשני זרמים המייצגים מגמות הפוכות באמנות המודרנית, ואין כאן מקום להאריך.

 והנקודה האחרונה, לגבי קילקול ותיקון בחיי הרוח של העם היהודי. האם המגמה של רשב'י להתבדלות מהגויים, מתרבותם וערכיהם היא תיקון למגמות כניעה וחקיינות רוחנית, תיקון להתייוונות יהודית? ומה המקומות שבהם רשב'י עצמו יוצא לתקן ובקיצוניותו והבנתו המוגבלת את משמעות התורה הוא נמצא דווקא מקלקל, שורף,  מבזה ומחריב עולמות, וממהר לקטול ולהרוג כמו שאנחנו רואים במהלך הסיפור התלמודי, ובסופו ? 

יש הרואים בדמות ציונית חלוצית כמו א.ד.גורדון תיקון לאיזורי הקיצוניות של רשב'י (ממליץ לקרוא את החוברת שכתב ארי אילון 'יה בשבט', בה הוא מרחיב על ההשוואה בין שתי הדמויות האלה). אמנם יש גם דמיון ביניהם, ברוח הפטריוטית ובשאיפה לרוח עצמית ועצמאית של היהודים, במאבקם לשחרור מההיפנוט ומהשליטה של תרבויות זרות  על רוחם ועל ארצם (הציוויליזציה וההשפעה הרומית האדירה בימי רשב'י, או התרבות האירופית המודרנית והקומוניזם בימי גורדון, וכד'). אבל גורדון שאף לשוב ל'עבודה עצמית' וליציאה לטבע וחידוש תורה מתוך הקשר לטבע ולא מתוך ניתוק ממנו, ושאף לקשר אחווה עם הגויים (האידיאל הציוני הומאני שלו, שאותו כינה 'עם אדם', אידיאל של עולם בו העמים נמצאים בקשר אחווה ושלום ביניהם בתוך 'סימפוניה בינלאומית', אוניברסאלית, שכל עם תורם לה את 'הצליל המיוחד' שלו). א.ד. גורדון מהווה מעין 'תיקון' סמלי, יהודי ציוני והומאני, שוויוני ודמוקרטי ופמיניסטי, לנקודות קשות לעיכול בדמותו של רשב'י. 

כן, מסתבר שרשב'י עם כל גדולתו מבקש גם כמה איזונים ופירושים שיתאימו ויקרבו אותו לליבנו, אולי 'תיקונים' ציוניים. רשב'י שהסתגר ב"מערת התורה (החרדית)" והתקשה לצאת ממנה לעולם ולאתגריו, ששרף כל מקום שאיכזב אותו מחוץ למערה, שהסתייג והתבדל לחלוטין מקשר עם הגויים ותרבותם, מעולם העבודה והחקלאות, ומהטבע. הנה כמה ציטוטים להיזכר:

'מכאן היה רבי שמעון בר יוחאי אומר: טוב שבגויים הרוג' (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח)

'רבי שמעון בר יוחאי אומר: בשעה שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים… ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמם' (בבלי שבת ל'ה ע'ב) 

או  משהו אחר המיוחס לו:

 'ר' יעקב אומר (ובגירסאות אחרות ר' שמעון בר יוחאי): המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו' (מסכת אבות, פ'ג מז)

לסיכום, מסתבר שגם דמויות רוח והנהגה אמיצות, מלאות השראה ומרשימות כרשב'י, מנהיגים רוחניים ודתיים השואפים לתיקון עולם, לחירות רוחנית ועצמאות לאומית מול כוחות כפייה חיצוניים וארציים ('הרומאים') ומוסרים את הנפש להצלת עמם, גם הם עלולים להיות לא מתאימים לזמן אחר, לאתגרים משתנים, יכולים להיות עם 'נקודות עיוורון' וחוסר איזון, והן דורשות 'תיקון' עצמי, כמו שמראה הסיפור התלמודי עצמו, כשאלוהים גוער ברשב'י ובנו ומחזירם ל'עונש חינוכי' במערה, המושווה לעונש רשעים בגהינום ! לפני שהם יוצאים שוב והפעם מתקנים את יחסם לסביבה, בלי ההתנשאות והניתוק המוגזם.

מאחל לעצמנו אומץ ומודעות עצמית, וביקורת עצמית, כמו שהיו לחז'ל, ואומץ כמו לממשיכיהם הציונים ש'יצאו מהמערה' ויצרו לנו את מדינת ישראל ואת התרבות המתחדשת ומתגוונת, כולל השיבה היהודית ליצירה האמנותית על כל ענפיה. כולם כולם מורים גדולים שלנו בהלכות 'תיקון', תיקון מידות עצמי, תיקון מידות לאומי, ותיקון עולם.

שלומי