שאלה:
שלום, אנחנו קבוצת אומנים המשתפים פעולה למען שלום ישראלי–פלסטיני ויהודי-ערבי, והחלטנו לחקור ארגוני שלום דיאלוג והידברות שמחוץ למעגל המוכר לנו. קיבלנו עלכם המלצה חמה, כאירגון המציע דרכים מקוריות למפגש בין חילוניים ודתיים, ונשמח לשמוע מה תוכלו לתרום לנו מניסיונכם.
תשובה:
שלום וברכה לכם. עניין הדיאלוג עם 'האחר' אכן מאוד חשוב ומרכזי עבורנו, אך אנחנו מאמינים שהדיאלוג בינינו יהיה שטחי מדי ולא פורה אם הוא לא יתווסף לדיאלוג בינינו ובין יצירות התרבות הגדולות והעשירות של העבר, דת, ספרות, אמנות, פילוסופיה, בינינו ובין האמונות ותפיסות העולם שחורגות הרבה מעבר לאופק המפגש העכשווי בין הזהויות וההשקפות בימינו. לכן אנחנו מבסים את המפגש בין דתיים וחילוניים על לימוד משותף של מקורות הדת התרבות והזהות היהודית ההיסטורית, בתוספת מקורות התרבות העברית החדשה ומיטב התרבות העולמית.
ולעניין הדיאלוג כשלעצמו, מתאים לקבוצת אומנים כמוכם להתייחס לציור ולהבין את העניין מתוכו. השתמשנו פעם בבית המדרש בתמונה של מ.ק.אשר ההולנדי כ'טריגר' ללימוד, וכל אחד ראה בה דברים ממש שונים ומעניינים. מה אתם רואים בתמונה? נסו לתת לתמונה כותרת משלכם, או תיאור במספר מילים של המסר שלה, בפשט, רמז, דרש, וסוד. חישבו על משמעויות ואסוציאציות שהיא מעלה בכם… עכשיו אתם מוזמנים להמשיך לקרוא.
מ.ק. אשר – 'המפגש' 1944)) M. C. Escher – 'The Encounter'
הנה כמה מחשבות שלנו על התמונה. השם שנתן לה הצייר, 'המפגש', והשנה בה צוירה 1944, מעלים על הדעת את האפשרות שהצייר חשב על הדרמה העולמית של מלחמת העולם השנייה, אולי גם על הסיבות למלחמה, ועל התוצאות האפשריות או אופק של תיקון אנושי לעתיד. נמשוך חוט אחד מהקונטקסט הזה, ונחבר אותו לאופק רחב וכללי יותר. אולי אפשר לראות בתמונה דגם אוניברסלי של יחסים בין קבוצות יריבות, או זרות אחת לשנייה. ואולי גם ליכולת ההתפתחות של כל קבוצה ושל כל אדם כפרט, באמצעות המפגש והיחסים עם הזולת, עם 'האחר'.
כמו בשיר על ארי ודרצ'י של להקת כוורת 'והלילה כבר ירד על היקום ועל בת-ים' התמונה מתאימה חוץ מכל היקום גם 'לבת-ים שלנו', הלוא היא מדינת ישראל, הקרועה בין ישראלים ופלסטינים, בין דתיים וחילוניים, חרדים וציונים, בין אנשי שמאל וימין, יהודים וערבים, עניים ועשירים, ועוד מתחים בין קבוצות, בין זהויות והשקפות עולם שונות … מבין כולם נבחן את השוני בין דתיים וחילוניים, שמעסיק את אלול מיום הקמתו, ומהווה עד היום אתגר לשותפות, לדיאלוג, ללימוד המשותף, למפגש.
נסתכל בתמונה:
ברקע האחורי נולדים יצורים לבנים ושחורים האחד מתוך 'איזורי ההיעדר' של השני, כלומר האחד מתוך החלל הריק ('החלל הפנוי') שמותיר השני, במלוא מובן המילה ובאופן מוחשי. כבר כאן אפשר למצוא רלוונטיות למצב הפילוג בין דתיים וחילוניים ביהדות העת החדשה ובמדינת ישראל. הוגים חוקרים וסופרים שונים נתנו כבר דעתם לדיאלקטיקה 'הגליאנית' של תזה ואנטיתיזה בזהות היהודית בזמננו, כשכל תנועה רוחנית מולידה את התגובה ההופכית והמנוגדת, בעקבות הרגישות המתגברת למצוקות ולחסרונות שמתגלים בה עצמה. כך למשל החילון התחיל כתוצאה מחסכים, ליקויים וחסרונות שונים שנמצאו בדת המסורתית, באמונה, בהלכה. החילון הלך ונוצר, הלך והעצים למעשה מתוך 'החלל הפנוי' בדת, כניסוחו המפורסם של ר' נחמן מברסלב בספר ליקוטי מוהר'ן על מקור האפיקורסות המודרנית. החילון, הדמוקרטיה הליבראלית, המדע והמחקר הביקורתי, הפמיניזם, הרפורמה, הציונות, כל אלה נוצרו מתוך מרווח התהיות והשאלות הלא פתורות שהותירה הדת בעידן המודרני.
וכן להיפך, ההתחרדות וההתנגדות לחילון, לצד תופעות של 'חזרה בתשובה' לדת, הן ריאקציה ותגובה לחוסרים ולחללים שבתרבות החילונית. מסתבר שהחילון אינו 'המילה האחרונה' בחיי הרוח ומשמעות החיים והקידמה של יהודים בני זמננו, ויש הרואים בה שלב מוגבל בלבד בהתפתחות הרוח, או אפילו טעות מהותית בהבנת החיים ובהכוונתם. הוגים והיסטוריונים של היהדות נתנו על כך דעתם, ונזכיר כמה מהידועים יותר: הרב א.י.ה. קוק, החלוץ א.ד.גורדון, ההיסטוריון יעקב כ'ץ, הפילוסוף אלי שביד. הזהויות 'דתיים אורתודוקסים' ו'חילוניים אתאיסטים' מוסברים כתופעה היסטורית דיאלקטית התפתחותית של תזה היוצרת מתוכה אנטי-תזה, כל קבוצה נוצרת כתגובה ל'חלל' ול'חסר' מובהק שבקבוצה השניה.
ושוב אל הציור:
בשלב הראשון היצורים הללו הם שטוחים, דו מימדיים, ומפנים גב האחד אל השני, לא מסוגלים להסתכל אחד בעיני השני, לראות את ה'אחר' בגובה העיניים, וכנראה גם לא מודעים עדיין לתלות של הזהות שלהם בזהות הנגטיבית שמתוכה הם נוצרים. וזאת למרות שהם צמודים עד מחנק לזהות ההופכית, וכל צורתם ואופיים נקבעים ומוגדרים לפרטי פרטים על ידי הקירבה הזאת. הם עצמם בעיוורונם בטוחים שהם אוריגינאליים, אותנטיים, זהויות מקוריות שעיצבו והגדירו את עצמם מתוך בחירה חופשית ומודעות עצמית, בעוד שרק צופה מהחוץ, או תהליך התפתחות ומודעות עמוקה יותר יפקחו את עיניהם.
אם כן, בשלב זה הניכור ההדדי נראה באחת משתי הצורות: או אלימות בקונפרונטציה פנים אל פנים, או התעלמות גב אל גב. בקונפרונטציה: הלבן מתנשא עם האף למעלה, ידו מכופפת את השחור כלפי מטה ומנמיכה את קומתו. השחור מצידו 'תוקע את האף שלו' בחרי אף בבטן של הלבן וגורם לו להתקפל במגננה אינסטינקטיבית. בו בזמן הוא מנצל את התנופה ובתנועת מלקחיים מתקיף עם היד באיגוף דרומי את הנקודות הרגישות ביותר של הלבן. וכעת בפרשנות של אחור באחור: ב'גשטאלט' הזה הם מחוברים בדרך הגב דוקא, אחור באחור, כאותו אנדרוגינוס קדמוני עליו מספר אפלטון בדיאלוג 'המשתה', וכן חז"ל וספר הזוהר (תזריע ח"ג, דף מ"ד):
"ויאמר ה' אלוהים לא טוב היות האדם לבדו…"
אמר רבי אחא: וכי לבדו היה? והרי כתוב 'זכר ונקבה בראם', ולמדנו: אדם בשני פרצופים נברא. וכאן אמר: 'לא טוב היות האדם לבדו'. אלא שלא ישתמש אדם בנקבתו ולא היתה לו עזר לנגדו, לפי שהיתב בצידו. והיו כאחד מאחור. ואז היה האדם לבדו. 'אעשה לו עזר כנגדו' מהו 'כנגדו? כנגד פניו, להתחבר זה בזה פנים בפנים. מה עשה הקדוש ברוך הוא, נסר לה ונטל הנקבה ממנו. זהו שכתוב: 'ויקח אחת מצלעותיו' מהו 'אחת'? זו הנקבה שלו, כמו שכתוב 'אחת היא יונתי תמתי'. 'ויביאה אל האדם' התקין לה ככלה והביא אותה להיות כנגד פניו, להאיר פנים בפנים, ובזמן שהיתה הנקבה מחוברת בצדו היה האדם לבדו.
בין כך ובין כך, המצב המתואר ברקע התמונה חסר את הרב ממדיות והעומק של 'האני'. הדמויות הן שטוחות, דו ממדיות, ובתהליך התהוות ראשוני. וכל זמן שהם בשלב זהות עוברי לא מפותח כזה, אין גם אפשרות לתקשורת פוריה עם הזולת, אין תקשורת אלא הכחשה הדדית, או דרך איום הדדי ואלימות, או דרך התעלמות, הפניית גב והפניית עורף.
בזהות שטחית כל כך של הדמויות, 'שחור' ו'לבן', ובדלות כזאת של תקשורת ביניהם, התעלמות או אלימות, צפויות תגובות אינסטינקטיביות הנובעות מבהלה וזרות הדדית ומהדימוי העצמי של כל אחד. מי מהם מרגיש חלש, מבוזה, 'דפוק' ? מי מרגיש שחייו, זהותו ותרבותו נמצאים תחת איום ? המצב מסתבך כאשר שני הצדדים מרגישים ככה… ואז יש מעגל מחמיר והולך של תוקפנות. יהודה אטלס כבר כתב על הדינאמיקה המוכרת הזאת ב'הילד הזה הוא אני':
יותר משאני פוחד / מכל הגדולים והחזקים ביחד / אני פוחד מקטנים וחלשים / שמרביצים מרוב פחד.
התיאור התמציתי שלו נכון ליחסים בין ילדים, כשם שהוא נכון ליחסי יהודים ופלסטינים, יחסים בין מדינות ומעצמות יריבות, או בין דתיים וחילוניים. נראה שהדרך לצאת מהמקום המאוים הזה היא להקשיב היטב לזולת, ולזהות בדבריו את ביטויי החולשה והחרדה שלו, גם מאחורי הביטחון שהוא מפגין לכאורה, והתוקפנות כלפי חוץ.
מה קורה בהמשך? הדמויות עולות על מסלול של היפרדות ועצמאות. הן יוצאות למסע גיבוש זהות, ואנו ממש רואים איך מול עינינו הן מקבלות נפח, מלאות יותר, תלת ממדיות, ומקבלות במקביל גם מבע אנושי יותר. עדיין קשה להזדקף למלוא הקומה, אבל נראה שהגב פחות שחוח והבטן פחות מכווצת. תנועות הידיים התוקפניות עוברות גם הן שינוי, יד אחת מושטת לפנים, מגששת בציפיה למגע חם, והיד השניה מצביעה כלפי מעלה, אולי לעבר מימדים נוספים שטרם הובהרו, אולי תכלית ורעיון מכוון לדרך בה הם צועדים…
לראשונה אפשר להבחין בצל. כיוון שהם מתפתחים, מקבלים עומק ונפח, הם מקבלים גם צל. אותו 'צל' שעל פי הפסיכולוג יונג מעיד על המורכבות הפנימית של האישיות ועל מודעות עצמית בוגרת ובריאה יותר, עם היכולת לראות את אזורי הצל שלנו, אזורי האשמה, החולשה ו'החושך' שישנם בתוכנו, בלי להכחיש אותם, בלי להשליך אותם בבהלה על 'האחר' ולהאשים אותו. יתכן שרק לאחר שיחה כנה עם עצמנו, והודאה אמיצה והכרה באותו 'צל', נהיה מסוגלים להגיע לשיחה פנים אל פנים עם אחרים.
כך מגיעה הטרנספורמציה האישית לשיאה בלחיצת היד לשלום שבקדמת התמונה. אמנם גם ציור 'הרורשאך' הזה ניתן לפרשנויות שונות, והציניקנים (הריאליסטים?) יוכלו תמיד לפרש את לחיצת הידיים לשלום כ'מחיצת ידיים', כתיאור מקיאווליסטי של יחסי כוח, המשך המאבק המתוח בין שתי הקבוצות, ואת מפגש הנציגים הקדמיים 'דוד וגלית', כשני המנהיגים המרימים ידיים באיומים ומניפולציות ונאומי תוכחה…
אבל פרשנות נורמאלית של הסצנה תראה בה מפגש של שלום ואחווה, ואפילו מפגש מכרים ותיקים 'שהופרדו בלידתם' ומבטאים את שמחת המפגש בתנועות ידיים סוערות, טפיחה על השכם והעלאת זיכרונות. יתכן שכמו חברים קרובים המרשים לעצמם 'קללות חיבה' הדדיות, גם הם בודקים את עמידות הקשר שהתחדש על ידי העלאת מחלוקות ביניהם בלי חשש, כאתגר וכעדות לעוצמת החיבור ויציבותו.
אפשר לשאול:
האם מסלול כזה שבתמונה מהווה דגם 'אוניברסאלי' המתאים לתיאור כל מפגש בין קבוצות, כל התפתחות מאיבה ופירוד לשלום ואחווה, כל התפתחות אישית מזהות שטחית לזהות מלאת מודעות עצמית ומודעות לזולת? נחשוב למשל על הקשר בין הדמויות בציור, ובין המציאות בבית המדרש והקהילות הלומדות של אלול: כאשר אנחנו רואים בתמונה את השחור והלבן כלומר החילוניים והדתיים 'שנולדו אחד מתוך השני' ברקע ההיסטורי המשותף שלהם, או שנפגשים בלחיצת ידיים בסוף תהליך העוינות וההיפרדות בבית מדרש משותף בעברית בארץ ישראל, יתכן שצריך להכיר בכך שזה לא מתאים לתיאור קונפליקטים אחרים בין קבוצות. ואפילו אצלנו באלול, בתחום 'מעגל הזהות היהודית', איננו חד משמעיים לגבי משמעות המפגש הזה ותוצאותיו. לא כל שכן כאשר מדובר בזהויות שהמרחק התרבותי ביניהן גדול בהרבה(יהודים-ערבים), ואולי אף מטרת המפגש שונה.
נדגים זאת בשאלה על הציור של אשר: נניח שהציור היה רק פריים אחד באמצע סרט. מה יהיה השלב הבא בסרט הזה? איך אנחנו מדמיינים את המשך התסריט? אפשר לדמיין כמה וכמה תסריטים הממשיכים בדרכים שונות מאוד את הציור שלנו. חלק מהתסריטים הללו מתאימים ל'מפגשי דיאלוג' בין 'אחרים' מכל סוגי קבוצות שוני או קונפליקט ('רחוקים', 'זרים' או 'אויבים'), אבל חלק מהתסריטים מתאימים ספציפית לדיאלוג שמטרתו שונה מהותית, הרבה מעבר 'ללחיצת יד לשלום', והוא חותר לאופק של התמזגות, לשותפות מרחיקת לכת, לקהילות משותפות ונישואים משותפים, לחיים וחינוך ושפה וזהות ותרבות לאומית משותפת.
נסתכל שוב בציור: כיצד נדמיין את תמונות ההמשך? האם השחור והלבן הנפגשים ולוחצים ידיים עומדים ליצור ערבוב בין הקבוצות כאידיאל של שילוב המוצאים השונים שלהם לזהות חדשה משותפת? האם הם עומדים לוותר (בכוונה או שלא בכוונה) על הצבעים המבדילים ביניהם, וליצור מהשחור והלבן בדור הבא 'אפור משותף', או אולי קומבינציה פלורליסטית של כתמי שחור ולבן כמו על כלבים דלמטיים או פרות? ואיך נראה התסריט אם אחת הקבוצות דומיננטית וחזקה הרבה יותר מהשנייה? מה הרווח ומה המחיר של התקרבות והסרת מחיצות?
ואולי יקרו תסריטים אחרים לא צפויים, למשל שרק היחידים שמעיזים להתקרב, להיכנס למעגל הדיאלוג, להיות בחזית 'לוחצי הידיים', רק הם (מתוך הרוב הגדול שבשתי הקבוצות) יצליחו ליצור מעגל קירבה ושפה משותפת כל כך גדולים בינם לבין עצמם, עד שהקשר ביניהם יצור 'קבוצת זהות' וקהילה משל עצמה, עם דמיון פנימי וקשרים לא פחות חזקים בתוכה מאשר הקשרים עם קבוצות המוצא… ומה צפוי לקרות אז?
אז אפשר לדמיין הרבה תסריטים ותוצאות אפשריות למפגש בין קבוצות, אבל אפשר גם לכוון ולבחור ולהעדיף בהתאם לחזון מסוים, למטרה שאנחנו מבקשים להגיע אליה. זה מחייב אותנו להעמיק ולהיות מודעים לתכלית, מהי המטרה או המטרות של המפגש, מהו האופק הרצוי שלו בעינינו? באלול אנחנו עסוקים רבות בשאלות מעין אלה על המפגש בינינו, ואם תרצו נוכל להרחיב, אבל כל קבוצת דיאלוג צריכה לברר את הדבר הזה לגבי המפגש הייחודי שלה, עם האופי הייחודי שלה ומטרותיה. האם דומה המטרה של מפגש יהודי ערבי למפגש פנים יהודי?
נשמח להמשך השיחה איתכם, שיחה עם מימד רפלקטיבי, דיאלוג בין קבוצות דיאלוג על תכלית הדיאלוג ודרכיו….
צוות אלול
