שאלה:
\האם תוכלו לשלוח קטע מעניין על 'התעוררות' ו'שינוי' וכד' לקראת ראש השנה?
תשובה:
שלום לך, ראש השנה אכן זמן של התעוררות, של קולות שופר מעורר, 'בן אדם מה לך נרדם' (הפיוט בעקבות סיפור יונה), קולות נביטה צמיחה והתחדשות בטבע ובאדם, ועוד ועוד אסוציאציות ל'תשובה' ותיקון הלב והמידות, ושינוי הרגלי החיים, מתוך 'סימני החג' וקטעי תפילה לראש השנה ויום הכיפורים. אנו שולחים לך ברכת שינויים לטובה ולברכה בכל שתחפוץ נפשך, ומצרפים שני קטעים, אחד מהעולם היהודי החסידי, והשני מהעולם של ההתעוררות והתחייה הציונית.
הראשון מאת הרבי מפיאסצנה (שנרצח בשואה בפולין, 1942), והשני מאת הסופר י.ח.ברנר (שנרצח בפרעות תרפא בארץ ישראל, 1921)
הרבי מפיאסצנה : משל העני שפחד להיות מלך
מתוך הספר: בני מחשבה טובה
אות ה
והנה לכאורה האיש הישראלי המתחיל הפשוט שלא טﬠם טﬠמה של מחשבה ודמיון ﬠילאה, ישאל שאלה חזקה לכאורה, מה כל החרדה חרדת הכבוד שאנו חרדים לקראת המחשבה והדימיון להוציאם ולשכללם בנו […] ולמה הדבר דומה לﬠני המחזר על הפתחים ר"ל [רחמנא ליצלן, ה' ישמור ויציל] שחלם לו שיעשה מלך ויהי בבקר ותתפﬠם רוחו ויבך ויאמר מה אם לפרנסת בני ביתי לבד הוא מוכרח לסבב את כל ﬠירו עד שמוצא ביגיעה רבה, הנה עתה כשיתגדל למלך ויצטרך לפרנס את כל חילו וצבאיו לא יספיק לו אף אם יסובב את כל הﬠולם, ואם כח אבנים כוחו לחזור ﬠל כל פתחי העולם לפרנסתם? וכל זה הוא מפני שמודד את מלכותו במידה של עניות, שיפרנס את כל חילו רק על ידי שיסבב על הפתחים כמו שמפרנס את בני ביתו בﬠניותו רח"ל, ואינו יכול לרומם את ﬠצמו מﬠל אביונותו שיבין שאז כל אופן פרנסתו תהיה אחרת.
אות ו
בכלל יש להתאונן ﬠל שהאדם כל כך שקוﬠ בהרגל שלו, עד שאינו יכול לﬠזבו […] בכל ﬠנין ﬠלית האדם יש אבן נגף הזה שאי אפשר לו להתﬠלות מן הרגלו, וﬠד כמה שנרצה לבאר לו וﬠד כמה שנרצה להחכימו קשה לפﬠול אצלו שידﬠ שהאמת הוא היפך מן זה שﬠיניו רואות ולהיפך הוא מכל הרגלו, ﬠד שנולד מין ﬠקשנות מוסתרה בלבו שלא יניח לזוז את ﬠצמו כמלא נימא מידיעותיו הקודמות, ואיך נעלה את איש כזה ממעל לעולם ובשעה ששומע דברים כגון אלו שמכחישים את ההרגל שלו חושב הוא בלבו ומכריז: "מהו אומר שזה העולם אינו גשם, ועוד זאת שאת עצמי איני מכיר? משוגע איש הרוח".
יוסף חיים ברנר: מתוך עיתון 'המעורר' (לונדון תרס'ה, 1905)
[…] כי מה אנו שואלים מעצמנו כיום הזה ומה אנו רוצים?
רוצים אנו, כי האדם העברי, זה בן העניה והסוערת שנשבעה בשמים ובארץ לבלי לוותר על קיומה, זה האיש, אשר נפשו דקה וחדה בו מקדמת דנא ואשר אותו הצער נתון בלבו, ימצא בשפתו, שפת מנעימי זמירות-ישראל ובעלי-האגדה, שפת הפייטנים והמקובלים והחסידים הראשונים, שפת “המחשבה והכינור” ו“מעבר לנהר”, שפת “בעמק-הבכא” ו“משא-נמירוב” – מכל הקרוב אל לבו, מכל הנוגע להשקפת-עולמו, מכל משאות-נפשו, מכל זהרורי-נשמתו, מכל הדי-רעיוניו, מכל קרני-דמיונו, מכל דברי אלוהיו העולים מן הארץ…
וקרוא נקרא לכל אחינו הספורים, המעטים: יעשו-נא מן הקטנות, אשר יינתנו להם, אותן הגדולות, אשר בהן תהלך נפש כולנו. יהי ראשיתנו מצער, אך אל-נא תיהפך שאיפתנו העזה לאפס מוחלט. אל-נא יהי המות הדומם מנפנף עלינו בכנפיו…
“מליצות! הוא הדבר: מליצות ותו לא. העיקר: הפרוגראמה…אָה…ופרוגראמה – ברור הדבר, שפרוגראמה אין להם”!
אהה. תבענים מפהקים, שאין לכם צורך בשום דבר ושיש לכם צורך בארבע סעודות, בשלוש חליפות-בגדים – ובפרוגראמה!
כי האיש, אשר אזנים לו ולב לו לשמוע ולהבחין בין אומר לאומר, בין מלים למלים ובין קריאות לקריאות, הוא ידע ויבין מעצמו, כי לא מקרירות-רוח ומחוסר-פרינציפים או מרצון למצוא חן בעיני הכל לא נחרות על השער: כיתה זו אנחנו, בשיטה זו אנו מחזיקים וכל הזר לא יבוא פנימה. כל הזר לאותו הקול המדבר מתוכנו לא יבוא פנימה. כל הזר לאותו הקול המדבר מתוכנו לא יבוא גם אחרי “הגדה” מיוחדת עם ל"ג פּירוּשים מצדנו ולא יתבונן גם אחרי אשר נוסיף לאין סוף קווים מוגבלים ומסומנים. והאיש, אשר לבו ער בו, הוא יבוא וישמע לקול המעורר הבא.
– – – – – – – –
כי כה יאמר המעורר: ראה, בן הגלות. הנה לדפוק בדלתי לבך הכואב באתי כיום הזה.
כיום הזה – יום אשר לא היה עוד כמוהו לרוע מיום אשר הלכנו בגולה, יום של פחדים בלתי נפסקים ואי-אמון בחיים לשארית הנמצאה, יום שכולו כזבח ארוך דומה –
כיום הזה – יום אשר עין בעין אנו רואים את כל ההתנוונות של זרעו של אברהם אבינו בכל הגיטאות אשר הודחו שמה, את כל התפוררות-האומה, התרוקנות-תכנה והמות השחור האורב לה, הבא עליה, את כל עומק-היסורים של גסיסת-ענק…
כיום הזה – יום שהאדם נמכר בו למולך, הנשמות העדינות הולכות ונמקות משעבוד ומכבלים, העניוּת והגסוּת והזדון שופכים את ממשלתם על כל “והשכינה תכבוש בענן ראשה ומעוצר כאב וכלימה היא פורשת ובושה”…
כיום הזה – אשר אי-הדעת מולכת בכיפה, ודברי-תורה נתמעטו, וכעיוורים נגשש באפלה, והספקנות אוכלת לב ונפש, והמרה השחורה משתפכת בכל, והעצבות מתרבה, והעמודים נופלים, והאמונה בשמים שבארץ מתמוטטת, ונדדו היחידים הבודדים, הנזירים, לבקש את האלוהים – ולא ימצאו…
כיום הזה – הנני בא אליך אח נדכה. ולא להתימר לפניך בדרכי הסלולה, לא להתנפח בדוגמַטים שלי הקבועים, לא לצַוותך: זו המסילה האחת והיחידה, לְכה בה ותמצא מרגעה! כי לא מרגעה תדע אתי, אחי, אף לא שלוה ולא הנאה.
כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל, בן-אדם, לנתיבות-עולם, שאל, אי-הדרך, אי?
לעוררך ולהעלות את מחשבתך אני בא; להעלותה ולהרחיבה ולחזקה למען לא תאבד בחיפושיה הקשים.
וכה ייאָמר לה: "שמע, בן-ישראל, שמע בן-הצער, שא ראשך, שא ראשך – ויינשאו פתחי-עולם. אַל מנוחה ואל הונאה עצמית, תהי איזו שתהיה, אַל יראה מפני כל תוצאות, תהיינה מה שתהיינה. אַל קורט של שקר ורכות-הלב. הלאה עננים, צא מניקרת הצוּר. הסר מעליך את הכף. גשה עד הערפל, עלה לפרדס, ראה את פני ההוויה. השג את מהותה, את כבודה. התקדש!…
"היהודי”, תרס“ו (דצמבר 1905); הרשימה נדפסה שנית ב”המעורר", חוברת ו', יוני 1906; החתימה: זעירא דמן חבריא
