כמה מילים ערב פסח תשפ"ב
קראתי פעם סיפור על היהודים העניים בליטא בסוף המאה ה-19. הם היו אוכלים מאכל שנחשב בעיניהם מעדן ושמו "בלי דג". להכנת תבשיל זה היו מכניסים את כל המרכיבים הראויים שדג יתבשל עמהם כגון בצל, שמן, מלח ופלפל, לימון ועוד. רק דג לא היה שם כי מצבם הכלכלי לא איפשר להם להתפנק עם דגים בסעודתם.
אני נזכר בסיפור זה בשעה שאני מעיין בטקסט המסורתי של ההגדה של פסח. אך לפני שאסביר את ההקשר, אני מרשה לעצמי לשאול את הקוראים היקרים. האם בליל פסח אי פעם חשתם שמשהו חסר? קיימתם את כל המצוות והמנהגים, שתיתם ארבע כוסות יין, נשנשתם את הכרפס, בלעתם מרור ולעסתם מצות, קראתם ושרתם אך משהו לא התחבר? האם משהו נעדר בטקסט הזה?
אכן כן. בהגדה הכל יש. יש דיון על השאלות שיש לשאול, סיפורים על חכמים שהסבו כל הלילה, התלבטות לגבי הגדרת הזמן המדויק בו חלה המצווה. רשום לנו על מה בדיוק חייבים להזכיר – פסח, מצה ומרור. יש הדגמה קצת מפרכת של אומנות הדרשנות על כמה פסוקים מספר דברים. הכל שם חוץ מהעיקר. סיפור יציאת מצרים עצמו לא מופיע.
היושב וקורא את ההגדה יוצא מבולבל ובוודאי שאינו מבין בכלל מהו הסיפור שאנו מספרים. ההגדה איננה מספרת את סיפור יציאת מצרים. היא בעצם ספרון הנחיות למשתמש. הכל שם חוץ מהסיפור עצמו.
היכן הסיפור? הוא בתוכנו. אחרי שקראנו בדייקנות את חוברת ההוראות, בל נשכח לספר לילדינו, לנכדינו ולאורחינו את הסיפור עצמו. נספר ביצירתיות, אולי עם משחקים, חידונים והצגות. חז"ל הדריכו אותנו מה צריך לעשות – אך את העבודה עצמה, להרבות בסיפור יציאת מצרים, השאירו לנו ולדמיוננו העשיר. וכל המרבה הרי זה משובח.
חג שמח!
