שאלה:
שלום, האם תוכלו להפנות אותי לדוגמה אופיינית להתנגדות לחסידות בספרות ההשכלה? אברהם שמש
תשובה:
שלום לך אברהם,
לשאלתך: ההתנגדות לחסידות הייתה מוטיב רווח בספרות ההשכלה. ראשית כל יש לציין, שגם בלי קשר לחצרות החסידים ולמנהגיהם הייחודיים, המשכילים התנגדו להרבה מאוד מההקפדות ההלכתיות האורתודוכסיות 'והמנהגים הנושנים' שרווחו בזמנם בקהילות ישראל, חסידים ומתנגדים כאחד. הייצוג הראשון של תנועת הנאורות וההשכלה האירופית בתוך העם היהודי מיוחס לדמויות ביהדות גרמניה במאה השמונה עשרה, בסביבות 1750, כמו משה מנדלסון (בספר ירושלים) ווייזל (בספר דברי שלום ואמת), שפיתחו את הרעיון של שילוב 'תורת האלוהים' ואיתה ההלכה היהודית המסורתית, יחד בהרמוניה והתאמה עם 'תורת האדם' והמוסר האוניברסלי הכללי, המשותף ליהודים ולסביבתם הנוכרית, ומאפשרת שיתוף פעולה וסובלנות הדדית.
חוקרים בני זמננו, בהם עמנואל אטקס, במחקריו על ראשית תנועת ההשכלה, הצביעו על העובדה שההשכלה היהודית, אף שהיתה איבר מן הנאורות האירופית הכללית, ינקה גם משורש יהודי פנימי. שורש זה, שהיה נעוץ בפילוסופיה הרציונליסטית של ימי הביניים, הוליך אל מגמות תיקון פנימיות שנשענו על מקורות יהודיים אימננטיים. הם הציעו קריאה מחודשת של הטקסטים הקלאסיים, אולם לא ביקשו לזנוח אותם.
כמאה שנה מאוחר יותר בסביבות 1850 במאה התשע עשרה, התפשטה 'תנועת ההשכלה היהודית' מגרמניה לרוסיה. ידועה למשל הביקורת הקטלנית של י.ל. גורדון, המשכיל היהודי-רוסי, נגד מעמד האישה בזמנו. בפואמה המשכילית שכתב, 'קוצו של יוד', יל"ג יצא חוצץ בכתב האשמה חריף נגד ההחמרות הקיצוניות של הרבנים הפוסקים בענייני עגונות, והורסים את חייהן ותקוותן של נשים שנותרו עגונות רק בגלל חוסר גמישות הלכתית. הרבנים (כמו 'רב ופסי' בפואמה) קובעים הלכות שנראו לו חסרות טעם ופוגעות ללא צורך בכבוד האישה היהודייה ובאיכות חייה.
אגב, יש הרואים בסיפורו של ש"י עגנון 'והיה העקוב למישור' מעין תשובה פרו-רבנית לפואמה המשכילית של יל"ג. אם יל"ג הבליט את מחיריה הנוראים של ההקפדה ההלכתית היתירה 'על קוצו של יוד', בא עגנון והראה באופן ספרותי דווקא את מחיריה של חוסר הקפדה כזאת: מה יעשה יהודי שיצא לנדודיו בחיפוש פרנסה לביתו, הוכרז כמת בשל טעות של החלפת נייר מזהה, וכשהוא שב אל ביתו הוא רואה לתדהמתו שאשתו הותרה מעגינותה, חיה כעת עם איש אחר, ויש גם ילדים, ממזרים, שנולדו להם בעודה למעשה אשת איש…).
כעת נסתכל על ההשכלה הגליצאית, שהיתה שלב ביניים בין ההשכלה בגרמניה וברוסיה. ההשכלה בגליציה העמידה במרכז עשייתה את המאבק בחסידות. אין זה פלא שגדולי המשכילים בגליציה, הסופרים יוסף פרל ויצחק ארטר, הקדישו חלק ניכר מכתיבתם ליצירת פרודיות חריפות ביותר ולסאטירות נגד תנועת החסידות.
שני הסופרים המשכילים האנטי חסידיים הבולטים הם כאמור יצחק ארטר ויוסף פרל.
המשכיל יצחק ארטר נפטר ב 1851. הוא קדם לי.ל. גורדון, והשפיע עליו. לאחר מותו כונסו חיבוריו הסאטיריים, עם הוספות שונות, והודפסו בשם "הצופה לבית ישראל" (וינה 1858). זוהי סאטירה שכל כולה מאבק בחסידות – בזיוף שבה, בהעמדת הפנים של מנהיגיה. הסאטירות של ארטר עוסקות בחיים היהודיים בגליציה, ונכתבות מנקודת המבט המשכילית, המתנגדת לחיים היהודיים הישנים, ובפרט לשליטתם של הרבנים והצדיקים החסידיים. ארטר מבקר את כל הקבוצות החברתיות וחושף את הבטלנות והצביעות בחברה היהודית. בסאטירות שלו הוא משלב גם חוויות אוטוביוגרפיות שעבר בעצמו. בספר של ארטר 'גלגול הנפש' יש תיאור סאטירי של גלגולי נשמה לחלופין בין דמויות בחברה היהודית ובין חיות: חסיד שהתגלגל בצפרדע, שהתגלגלה לחזן השותה לשכרה, ואחר כך דג, גובה מכס בשר (וכאן ביקורת על חוסר הצדק החברתי ביהדות גליציה), ינשוף, רב מקובל (עם סאטירה נוקבת על הקבלה), חפרפרת, קברן מושחת, כלב, רב קנאי, שועל, צדיק חסידי, חמור, רופא, תרנגול הודו, ולבסוף עשיר מיוחס וטיפש, המספר את כל הגלגולים האלה לסופר.
לצד יצחק ארטר פעל יוסף פֶּרְל (1773- 1839), גם הוא מראשי תנועת ההשכלה היהודית בגליציה. גם הוא פרסם חיבורים סאטיריים נגד החסידות, בעברית וביידיש, ובהם הידועים ביותר:"מגלה טמירין" ו"בוחן צדיק".
ב-1819 הוציא את ספרו הסאטירי "מגלה טמירין". ספר זה בנוי כאוסף של 151 איגרות בדויות ששלחו חסידים אלה לאלה בנושאים שונים. עיקר העיסוק באיגרות הוא ב"בוך" (יידיש: ספר) מסתורי שנכתב כנגד החסידות ונשלח לשלטונות, ובעקבותיו התגברו הגזירות והרדיפות על החסידים. ככל הנראה מתכוון פרל ב"בוך" לחיבור הגרמני שחיבר הוא עצמו קודם לכן. הסאטירה והלגלוג של פרל ב"מגלה טמירין" שנונים וחדים עד כדי כך שבתחילה לא הבינו חסידי גליציה שהספר שלפניהם הוא זיוף סאטירי, והחלו מפיצים אותו ביניהם; ורק אחר כך עמדו על התרמית והחלו רודפים את עותקי הספר ושורפים אותם. המשכילים הפיקו הנאה רבה מהספר, ואף כתבו לו חיקויים והמשכים; יש חוקרים הסבורים ש"מגלה טמירין" הוא הרומן העברי הראשון; אך מרבית החוקרים אוחזים בדעה שמכיוון שמדובר בחיבור סאטירי הכתוב כקובץ איגרות, אין התואר הזה מתאים לו, ויש לראות את הרומן העברי הראשון ב"אהבת ציון" לאברהם מאפו.
ב-1838 פרסם פרל את "ספר בוחן צדיק", שהוא כעין המשך ל"מגלה טמירין", וגם בו קובץ של איגרות בין חסידים. קו העלילה של הספר עוסק בחיפוש אחר יהודי ישר לחלוטין, והמחבר נודד כביכול בין הקהילות היהודיות, ומגיע אפילו עד הכוזרים, אולם אינו מצליח למצוא אף אדם כזה בין החסידים, המתנגדים, המשכילים ובעלי הבתים. רק כשהוא מגיע לקהילות היהודיות שבהן עוסקים בעבודת אדמה (כאלה קמו בזמנו של פרל בחצי האי קרים וברוסיה הלבנה) הוא מוצא את מבוקשו. בזמננו יצא לאור חיבור של פרל שנותר בכתב יד בשם "מעשיות ואיגרות מצדיקים אמיתיים ומאנשי שלומנו", סאטירה המבוססת על סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב ובעיקר על "מעשה מאבידת בת מלך".
מאז המאבק הרעיוני הגדול בין ההשכלה לבין החסידות במאה ה19 השתנה היחס לחסידות, והוא נוח יותר ומכבד יותר. ראשון המשכילים שהחל להתייחס לחסידות בידידות וכבוד, ולא בתיעוב ושלילה כחשוכים 'מורדי אור ההשכלה' היה המשכיל היהודי צווייפל בספרו 'שלום על ישראל'. המגמה התחזקה עם דמויות מהמאה העשרים כמרטין בובר, גרשום שלום, הלל צייטלין, אברהם יהושע השל, ובעקבותיהם משכילים מודרניים אחרים, שלא ראו סתירה בין רוח החסידות ובין ערכי השכלה ונאורות.
מקווים ששרטוט אימפרסיוניסטי כללי זה של יחסי ההשכלה והחסידות מספק את סקרנותך, וידרבן אותך לקריאה נוספת. מבחינתנו נשמח לראותך משתתף בפעילויות וקבוצות הלימוד של אלול.
כל טוב, צוות אלול
