מפלצת בבית המדרש

שאלה:

לבית מדרש אלול ברוכים תהיו! עוקבת אחרי פועלכם, מכירה ומוקירה, ולכן פונה. אני לומדת עכשיו באוניברסיטה בחוג לחינוך יהודי, ובמסגרת אחד השיעורים למדנו את האגדה המעניינת ממסכת קידושין (קידושין דף כ"ט), אגדה מסתורית קצת, על רב אחא בר יעקב ובנו. נתנו לנו לקרוא את פרשנותו של שמואל שטח באתר דעת, ולמרות שהוא נותן הסבר יפה, אני לא מסתפקת בזה, 'דעתי אינה נוחה', כמו שאומרים… אני מחפשת עוד כיוונים ונקודות מבט על הסיפור, ובגלל שמכירה את העיסוק היצירתי שלכם בחז"ל אשמח אם תוכלו להתייחס ולהעשיר אותי… בתודה, מאיה בודניק-עשור

(המאמר כאמור באתר דעת, באינטרנט. שם המאמר: רב אחא בר יעקב ובנו. 

גאווה ולימוד תורה על רקע יחסים בין אב לבנו. עיון במדרש, בבלי מסכת קידושין דף כ"ט

המחבר: שמואל שטח.  מתפרסם לראשונה באתר דעת תשס"ו • 2006 )
 

תשובה:

מאיה שלום, לא הבנו מדוע 'לא נחה דעתך' (ביטוי יפה ורב משמעות) והאם היה עניין מסוים שממנו את מסתייגת בפרשנות, או שאת פשוט לא רוצה להסתפק בנקודת מבט אחת, ומבקשת להרחיב ולשמוע עוד. בכל אופן, אנחנו מכירים את הסיפור, וננסה לשפוך עליו אור מזווית נוספת.

נעתיק לכאן את הסיפור ונוסיף משלנו, בהתייחס למה שכתב שמואל שטח. הסיפור נמצא במסגרת מצוות חינוך הבנים, ובלשון הגמרא "מצוות הבן על האב" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כט, ע"א) :

 "תנו רבנן: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים"… [ואז מגיע הסיפור, בהקשר החובה ללמד את בנו תורה]: 

 תנו רבנן: הוא ללמוד ובנו ללמוד – הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו. כמעשה רב יעקב בנו של רב אחא בן יעקב, שלחו אביו לפני אביי [ללמוד בישיבתו]. כאשר חזר ראה שלא הייתה מחודדת שמועתו [לימודו]. אמר לו אני עדיף ממך, שוב אתה [לבית], שאלך אני [ללמוד].

שמע אביי שהיה מגיע. היה מזיק בבית החכמים של אביי שאפילו היו נכנסין שניים ביום היו ניזוקין.

אמר להם [אביי לתלמידיו] לא ישיב לו אדם ויאפשר לו להיות אורח בביתו, אפשר יתרחש נס בבית חכמים. 

[נאלץ רב אחא לישון בבית המדרש] נדמה לפניו כתנין בעל שבעה ראשים. כל כריעה שכרע [בתפילה] נשר ראש אחד של התנין. אמר להם למחרת: אם לא היה מתרחש נס סיכנתם אותי!

אנחנו רואים כאן סיפור על 'מפלצת בבית המדרש'! מין 'הרקולס היהודי' שהוא בסך הכל תלמיד חכם זקן וכחוש כמיטב הדימוי הסטריאוטיפי, שעומד מול 'המזיק בבית המדרש' – הנראה לו כתנין עם שבעה ראשים, והוא מצליח לנצחו בעזרת תפילה. האבא רב אחא מצליח להינצל בכריעה ותפילה, בגרסה היהודית למעשה הרקולס היווני שהכניע ושיסף בחרבו את ראשי מפלצת ההידרה מרובת הראשים, במיתולוגיה היוונית. 

תרגום: 

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, כ"ט עמוד ב

כמובן הסיפור מעורר הרבה שאלות ונמנה אחדות. למשל, כשהאב אומר לבנו 'אני עדיף ממך', האם האב צדק או לא? האם הוא מעליב את בנו ופוגע בו, או מקיים את מה שהתורה וההלכה דורשת ממנו? מה מטרת הליכתו לביהמ'ד?

ומה הקשר בין השיחה הזו בבית, לבין סיפור 'המזיק' בהמשך? מיהו 'המזיק' והאם הוא זהה לתנין? מדוע לא הצליח או לא רצה אביי לחסל את המזיק בעצמו? איך הצליח בכך האב?

על פי הפירוש של שמואל שטח, "התנין [= הנחש] באים במדרשנו בכדי לבטא גאווה.  גאוותו של מי   ?… המדרש נסב סביב גאוותו של האב אל מול בנו." הוא אומר: "אני עדיף ממך, שב אתה שאלך אני  "[והתגובה הזו] מדגישה את הבעיה המרכזית: גאוותו של רב אחא. 

אמנם זאת כנראה ההלכה, אבל על כך אומר שטח: " לפי ניתוחנו מבקר המדרש את דרכו של רב אחא. בחיבור המדרש לגמרא יש רמז הבא לומר כי אמנם יש הלכה, ורב אחא נהג ע"פ ההלכה. אולם זוהי הלכה העוסקת בנושא רגיש ומסוכן" …ומכאן שהיה על האב לנהוג אחרת.

ולכן תגובתו המפתיעה של אביי, ראש בית המדרש שמתרה בתלמידיו לא לתת לאחא אכסניה ולא לארח אותו בביתם. כדברי שמואל שטח: " אביי מבין מיד שיש כאן בעיה. אב שמבטל את לימוד בנו רק בגלל ששמועותיו אינן מחודדות, ואומר לו ביהירות להישאר בביתו על מנת שהאב ילך ללמוד – זו אינה דרך הראויה למשפחה ולאב לנהוג. לכן אומר אביי לחכמים שבבית מדרשו: אל תתנו לו אכסניה. אדם כזה שמנהל כך את ביתו – אינו ראוי שנכניסנו לביתנו."

וממשיך שטח: 

"מה משמעות המזיק שהיה בבית המדרש של אביי?
– אביי היה ראש ישיבת פומבדיתא. אדם הלומד בישיבה מפורסמת כזו, סיכוי שיתגאה ליבו על כך ("למדתי בישיבת המפורסמת …"). הנזק שגורמת הגאווה כל כך גדול, עד שאפילו שניים יכולים להינזק ממנה.
אביי ניסה לתקן מצב זה.
המשפט "אפשר שיתרחש נס" אינו ברור. הוא דו משמעי, ואולי בכוונה: המזיק שבבית המדרש יעלם, או שיקרה נס ורב אחא ירד מגאוותו."

והסיום, ע'פ שמואל שטח:
"רב אחא הבין את טעותו והוא מנסה להכניע את עצמו מחדש. הוא כורע שבע פעמים. כל כריעה הוא מבטל יותר את גאוותו. [… ואומר] את המשפט המבטא ענוותנות גדולה מאוד: אם לא היה מתרחש נס, הייתם מסכנים אותי: איני אדם גדול כמו שחשבתם, איני בעל נסים […] רב אחא חזר למידת הענווה. לא עוד רב אחא החושב שהוא עדיף על בנו, אלא רב אחא המבין שהוא ככל האדם, ומה שקרה לו היה בסך הכל נס."

עד כאן תמצית פרשנותו המעניינת והמשכנעת של שמואל שטח, פרשנות המותחת ביקורת חריפה על האב, רב אחא.

אנחנו לעומת זאת ננסה להציע כאן פירוש הפוך, שכולו סנגוריה על רב אחא!

לפי פרשנות זו, שניתן כאן בקווים כלליים מאוד ובלי להיכנס לפרטי הסיפור, צריך לשפוט ולהבין אחרת את הסיטואציה ואת המוטיבציה של האב, רב אחא. בעינינו הבעיה היא לא הגאוותנות של האב, אלא משהו שמפריע לבן ללמוד טוב, ולא להיות מאוים ומוטרד בדברים המפריעים לו להתרכז ולאהוב את הלימוד ולהצליח בו. יש בעיה ממשית של סביבת הלימוד, ואת הבעיה והמחסומים שחווה הבן מייצג 'המזיק' בבית המדרש. האבא לא הולך ללמוד תורה במקום בנו בגלל גאווה והתנשאות, או חוסר סבלנות ואכזבה מבנו, אלא להיפך, מתוך אמונה שהבן יכול ללמוד ויש בו יכולות אבל משהו חוסם אותו ומפריע לו! האבא פועל מתוך דאגה ועזרה ואחריות הורית, והוא רוצה להגיע למקום הלימוד של בנו ולברר מה הבעיה שם, ומדוע בנו לא מצליח 'לחדד שמועותיו' וללמוד כראוי. 

גם אביי, ראש בית המדרש, מבין שיש לו בעיה גדולה, שיש גורם מפריע שאין בכוחו להתגבר עליו, בעיה שאינו יודע לפתור אותה, ולכן הוא שמח שמגיע רב אחא, ונותן הוראה לתלמידיו לא לארח אותו אצלם בבית, כך שהוא יאלץ לישון בבית המדרש ולפגוש את 'המזיק', בתקווה שבכוחו להכניעו ולסלקו. ואכן, כך קורה. 'המזיק' המופיע באמצע הלילה לפני רב אחא נדמה לו כתנין עם שבעה ראשית, מפלצת מפחידה מאוד, הרבה יתר מ'מזיק'… אולי זה מסמל את החרדה של האב, אולי את השתקפות הדאגה בליבו, או סתם את ההבדל בין הבעיות האובייקטיביות ובין איך שהן מצטיירות בתודעתנו… ובכל אופן רב אחא מצליח להרוג את המפלצת בבית המדרש.

האם הוא שב לביתו להתחלף שוב עם בנו? האם בנו חזר לבית המדרש בתנאים החדשים? איננו יודעים את המשך הסיפור… אבל ננסה לדמיין, איך נראה בית ספר 'הוגוורטס' לאחר שהארי פוטר, הרמניוני ורון הצליחו להתגבר על כל מיני ההפרעות שהיו להם שם? מי הם המבוגרים שהיה אפשר לסמוך עליהם בבקשת עזרה? איך הם התגברו על החרדות והאיומים, הסליטרינים וההוקרוקסים, המפלצות ו'המזיקים' שהפריעו להם ללמוד? ואיך באמת ניצחו את המפלצת מרובת הראשים שאסור לנקוב בשמה? בכוח הרוח, בכוח החברות, בכוח מסירות הנפש והאומץ, בכוח האהבה של ההורים שמעבר לראי…

אנחנו מוסיפים כאן עוד קטע אחד להשוואה, שלצערנו אינו לקוח מסיפורי מעשיות לילדים, אלא מההיסטוריה האמיתית והעגומה:

 מה קרה כשאבא הגיע לבית הספר להילחם במפלצת, ונכשל… ( עמוס עוז על אנטישמיות בבית הספר, והעלבון של אביו וסבו. סיפור בחגיגות כ"ט בנובמבר 1947) 

ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדי אל מתחת לשמיכה שלי בושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי-יום במיטה אלא כדי לבוא אלי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי-היום שלו שהיו רווים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדי (ואצלנו הלוא היה חוק ברזל: לעולם, בשום מקרה ובשום אופן, אין נכנסים בבגדי-יום אל בין הסדינים). אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהיתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא.

אחר כך סיפר לי בלחש, בלי לקרוא לי אף פעם אחת לא הוד מעלתו ולא כבודו, מה עשו לו ולאחיו דויד נערי-רחוב באודסה ומה עשו לו נערי גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה, וגם הנערות השתתפו, ולמחרת, כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הבריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות, ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך, והמורים, מצדם, ראו ושתקו, או אולי צחקו גם הם.

ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותי (כי לא היה רגיל ללטף), אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, "ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים הם כך וכך. זה – לא. לעולם לא. מהלילה הזה הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד"

ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו הלילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד. רק יד שמאל שלי ראתה"

(עמוס עוז מתוך "סיפור על אהבה וחושך")

תחי מדינת ישראל!

כל טוב לך מאיה

מצוות אלול