בעקבות תוכנית 'לשם שינוי' על ברל כצנלסון
- בשנות השלושים הצהיר בגאווה: "תנועתנו היא יורשת היהדות הקדומה, כמוה היא מחמירה במצוות והיא דורשת מאת חבריה: בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך".
- "תפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת, ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו. וזה לא יושג בלי אווירה של אהבה-ללא-חשבונות, של כבוד-בלתי-מזויף, של הידבקות בעם ובגורלו ובתולדותיו הטראגיות, בערכיו הרוחניים, ביצירתו החיה ובחזון תקומתו, אשר יסודותיה ה'לאומיים' וה'אנושיים', ה'מוסריים' וה'סוציאליים' ניתנים להפרדה רק במילונינו ובנוסחאותינו, אך לא בהתגלמותה החיה."
חשיבות הזהות והתרבות היהודית
"פסח, עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים ודרך כל מחילות השיעבוד והאונס והאינקוויזיציה והשמד והפרעות נושאת האומה בלבה את הגעגועים לחופש… איזה יצר חירות עמוק טבוע בלב עם שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה גאונית כזאת ולמסור אותה מדור לדור."
"אבותינו שהועלו על המוקד, אשר נסחבו למרתפי האינקוויזיציה, אשר נשחטו במאכלת הקוזקים, הייתה להם הכרה מוחלטת, שיש להם עסק עם פריצי חיות. הם ידעו שאין להם כח נגד פריצי החיות, אבל אף רגע לא חסרה להם הכרת צדקת הם. המעציב והמביש בייסרונו, אנו, הוא שכמה מבני דורינו חסרה להם ההרגשה החיה של צדקתנו המוחלטת."
'חורבן ותלישות' דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה
טענותיו בדבר חוסר כבוד חינוכי ותרבותי כלפי מסורת ישראל פורסמו במאמר חורבן ותלישות, שפרסם בעיתון "דבר" ביום י"ד באב תרצ"ד (1934), לאחר שמדריכי המחנות העולים ערכו טיול ומחנה קיץ ביער בן שמן בתשעה באב. וכך התבטא: "לא אשכח, לא אוכל לשכוח את יום החורבן היום האיום מכל הימים, יום גורלנו". עוד הוא כותב שם:
"את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עמה הגה מכיוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחי הגשמה… כיצד נגיע לכך? האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט?! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש."
נגד המרכסיסטים הדוגמטיים מהשמאל הקומוניסטי
(לאחר הסכם סטאלין היטלר 1939 לחלוקת פולין ביניהם)
אחד מנאומיו הנודעים של כצנלסון קרוי "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", והוא נשא אותו בכינוס מדריכי עליית הנוער, ביום ב' בתמוז ת"ש (1940). בנאום נכללו המילים:
"כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש"מורה נבוכים" חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם – הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו וליסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע את נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל הדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה".
על תומכי הערבים בשמאל בזמן מאורעות תרצ'ו 1936
"היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב־עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות־נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן, יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות שונות ל'שמד'! כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על־ידי יסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט." ~ נאום 1 במאי 1936.
והדאגה לקראת השואה ובזמן השואה:
עם עליית הנאצים לשלטון חש בריקות התרבותית־רוחנית בתנועתו, וקבל כי "המחנה הגדול ההולך ונוצר עכשיו בארץ… משמש כבר גשר להתבוללות חדשה בארץ ישראל, התבוללות מסוג זה של המתיוונים בימי הבית השני".
הוא לא חדל להתריע:
"אנחנו שומעים אזעקות… שומעים, אבל איננו מאזינים… האם לא לקינו באיזה שיתוק מוחין?… אנחנו מדיינים זה עם זה על מה שיהיה לאחר המלחמה… אני רואה צורך לדבר על ההווה…. יש בו שלושה סעיפים: החורבן היהודי, שתיקתו של העולם והסכנה המתקרבת לארץ".
באותה העת, אזר כוחות ותר אחר פתרון יצירתי שההיסטוריון יוסף גורני מכנהו: פתרונו של "ר' יוחנן בן זכאי הציוני". הוא קרא להקים הוצאת ספרים שתחזק את הרוח הציונית־יהודית־סוציאליסטית והכריז:
"עלינו להניח נדבכים חדשים בבנייננו. אותו כוח המצווה עלינו את העמידה מול האויב… מצווה עלינו התגוננות והתבצרות רוחנית. בימים שיישובים יהודיים נחרבים וקיני תרבות עבריים נשמדים, אנו נדרשים לכך יותר מבכל זמן".
