לוחות הברית של משה והאבן של סיזיפוס  – איזו מהן יותר כבדה?

לחג שבועות ומתן תורה, על אבנים כבדות, אחריות ומשמעות. 

שלומי פרלמוטר

במפגש לימוד שהתקיים לאחרונה ליום ירושלים קראנו בשירי יהודה עמיחי. אחד מהם 'אקולוגיה של ירושלים' נפתח בשורה: 'האוויר מעל לירושלים רווי תפילות וחלומות כמו האויר מעל לערי תעשיה כבדה. קשה לנשום.' התחושה שמתאר עמיחי הובילה לתגובות מנוגדות בקבוצה. חלקם הזדהו עם 'הקושי לנשום' בירושלים תחת כובד הדתות וההיסטוריה, שכבות הארכיאולוגיה, עומס החזונות והקונפליקטים, 'הזיהום האטמוספרי' של היהדות, הציונות, הנצרות, האיסלם, ומוקדי הקדושה שמתאר עמיחי. ולעומתם היו כאלה שהרגישו אחרת לגמרי, כי אצלם הנשימה דוקא מתרחבת והתודעה נפתחת וממריאה, מתמלאת בתוכן חי של משמעות עמוקה, אהבה וקדושה ושייכות, באטמוספירה ירושלמית של תפילות וחלומות, שדווקא עוזרות להם לנשום!

לקראת חג שבועות, חג מתן תורה, אני רוצה להתבונן בדימוי אחר, גם הוא קשור לתחושת 'כובד סבל ומועקה שמקשים על הנשימה' לעומת 'קלות וחירות והמראה שעוזרים לנשום'. שאלתי את עצמי על מתן תורה: איזו אבן יותר כבדה, האם האבן שנושא סיזיפוס במעלה ההר, או אבן לוחות הברית עם התורה ועשרת הדברות שנושא משה במורד ההר? איזו אבן היא מעמסה ועול כבד שיותר קשה לנו לשאת? איזו אבן מכבידה יותר על כתפינו, על ליבנו, על מצפוננו, על בקשת האושר והאמת שלנו, מעיקה על חיינו, נסבלת בלית ברירה אבל מוצצת את כוחותינו ומקשה עלינו 'להמריא' ולממש את עצמנו ואת יעודנו? 

שתי אבנים, שתי גישות – כתפיים וכנפיים: עול מוסר, עול תורה ומצוות, כובד ועול "האחריות על הכתפיים", לעומת כנפיים ומעוף משוחרר, כנפיים הצומחות, במקום אבנים כבדות, מאותן כתפיים…

האבן האחת של משמעות גדולה, גדולה מאיתנו, מחייבת אותנו, עול אחריות ועול מצוות וערכים, טעם על-אישי למאמץ המושקע, וקריאה לתת ולהתמסר ולהקריב עבור משהו גדול מאיתנו.

האבן האחרת מרוכזת בנו, ברצון הטבעי לקבל מהחיים, לקבל שמחה, אושר, עונג, התרוממות רוח, בתחושת חירות פנימית, זכאות, ערך עצמי, חופש למימוש עצמי ללא מגבלות מיותרות.

הממ… האם אני מעדיף בחיי את האבן של סיזיפוס או את האבן של משה? שאלה של חוזרים בתשובה, ושל חוזרים בשאלה… שאלה מוזרה אולי, ואולי לא מנוסחת נכון, או בכלל לא שאלה אחת אלא שאלות שונות שמעורבבות כאן… וכמובן אפשר להציע אפשרויות נוספות ודימויים המושכים את הלב יותר משני אלה. ובכל זאת משהו בהקבלה והניגוד בין שני המיתוסים מעניין אותי. 

אבל רגע, מה פירוש "מיתוסים"? אולי מלכתחילה אני חוטא בהשוואה בין התורה הקדושה ובין דמיונות וסיפורים של עובדי אלילים? האם סיזיפוס ומשה שניהם "סיפורי מיתוס", המצאות אגדה ודמיון, מיתולוגיות בלבד? מיתולוגיות מרתקות אמנם, הרומזות על המצב האנושי, סיפורים מכונני תרבות עם 'אמת פסיכולוגית', קיומית, ערכית, רוחנית, אבל לא אמת במובן הממשי ההיסטורי, כהתרחשות אנושית ארצית, מתוארכת, ארכיאולוגית? צריך לסגור את הפינה הזאת לפני שממשיכים אל תוכן ההשוואה.

אז נזכרתי במאמר של אחד העם, בהבדל שקבע בין אמת היסטורית ואמת ארכיאולוגית, ובשימוש 'הממזרי' שלו במושגים האלה כשהוא דן במשה ובתורתו. הנה ציטוט מהמסה שלו “משה”, בספר 'על פרשת דרכים': 

"אני איני צריך כלל להאמין, כי באמת היה משה איש חי וקיים, וכי כל מה שכתוב עליו בתורה אמת היסטורית הוא; די לי אם יודע אני, כי האידיאל של משה… היה כוח חי ופועל בחיי עמנו…. האמת ההיסטורית והאמת הארכיאולוגית אינן דבר אחד… 

..האמת ההיסטורית אינה אלא זו, שמגלה את הכוחות הפועלים בחיי החברה האנושית. כל שפעולתו בחיים ניכרת, אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיוני, הרי הוא כוח היסטורי ממשי ומציאותו היא אמת היסטורית; וכל שאין רשומו ניכר במהלך החיים הכלליים, אף אם מצד עצמו אין מציאותו המוחשית בזמן מן הזמנים מוטלת בספק, אינו אלא אחד מאלפי רבבות הנמצאים… אמת שאינה מוסיפה ואינה גורעת כלום, ולכן היא כאילו איננה, במובן ההיסטורי."

טוב, יש כאן הגדרה שמאפשרת לאחד העם להתייחס לשני הסיפורים הללו, על אבן סיזיפוס ועל משה והלוחות בהר סיני, כסיפורי אמת היסטוריים, גם אם לא ארכיאולוגיים… ניחא, נחזור לעצם השאלה.

אנו רואים את סיפור האבן שסיזיפוס מעלה להר במאמץ אדירים ומייד היא מתגלגלת חזרה לאורך כל המדרון למטה, ושוב אנו עם סיזיפוס דוחפים אותה מעלה, ודוחפים ושוב ושוב היא מתדרדרת במדרון לנקודת ההתחלה, במאמץ סיזיפי מעגלי, פסימי, מייאש, שאין לו כל תכלית. 

להבנתי, זוהי אבן הניהיליזם, השורש של הניהיליזם האקזיסטנציאליסטי החילוני, המגלגל ודוחף אבן שמייצגת מאמץ חיים עצום, לצד חוסר כל משמעות מטאפיזית למאמץ הזה, בהיעדר משמעות לחיים… מעבר לחיים עצמם. זאת אבן המחזוריות האינסופית, השרירותית, של לידה מקרית וחיים מלאי מקריות ושרירות, ואז מוות סופי ומוחלט. זוהי אבן הייאוש של התודעה האתאיסטית, המודעת בכאב לחוסר התכלית וחוסר הטעם לכל הישגי החיים, שנידונים בסופו של דבר למוות. מנקודת מבט זאת אין 'גלגולי נשמות' ואין 'חיים אחר המוות' וכדומה. רק מסע החיים הכואב והקשה ומלא הייסורים לרוב בני האדם, לרוב האנושות. הגלגול הסיזיפי של חיינו במעלה ההר עד המוות הוא הגלגול היחיד הנראה לעין.

מצד שני תמונת העולם הדתית מוצאת טעם ותפקיד ומשמעות עמוקה לחיים, במסגרת משמעות מטאפיזית אלוהית קדושה שנמצאת מעבר להם, יוצרת אותם ומכוונת אותם. על כך מספרת לנו התורה. אבל יש שובר מחיר: עול תורה ומצוות, העול הכבד של אבן שלכאורה הפוכה לחלוטין מסיזיפוס, ולא רק אבן אחת אלא שני לוחות האבן, לוחות הברית ועשרת הדברות שנשא משה על כתפיו. כאן גלומה השקפת עולם אופטימית מאוד, אבל גם באבנים האלה יש 'כובד' מעיק, מתמשך, כובד אחריות עם מימד 'סיזיפי', 'עול תרי"ג מצוות', 'עול מלכות שמיים'. המחשבה הדתית מפרטת את משמעותם החינוכית והמוסרית של המצוות, כדי שלא יקוממו אותנו כלא הגיוניות או לא מוסריות, לא צודקות ולא נחוצות. אבל עדיין הרבה מהמצוות בתורה ובהלכה נראות תמוהות, מיותרות, מכבידות ללא טעם, מצוות מחברות עתיקות שעבר זמנן, או שבכלל אינן מובנות לנו, אינן נראות נחוצות, ולעיתים אפילו מפריעות לחיינו, למצפוננו, למוסר, לטבעיות ולשמחה שלנו. כשפילוסוף אורתודוקסי כישעיהו לייבוביץ' מכריז שזו בדיוק מטרת המצוות מלכתחילה, להיות עול לא טבעי, מנוגד לכל טבענו האנושי, משהו בנו מתקומם, מזדעזע… לשם מה עלינו לשאת בעול שכזה? 

על הכובד של הלוחות מספר המדרש:

בשעה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה את הלוחות היו סובלין [נושאים כסבלים] את עצמם. כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל, פרח אותו הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה. מיד – "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות" (מדרש תנחומא, פרשת כי תישא)

אמנם, אפשר לסייג את החלוקה הדיכוטומית הפשטנית הזאת, ולהראות שגם בכתבי הקודש האמוניים עצמם, למשל בתנ"ך, יש ספרים שמשדרים תמונת עולם 'ניהיליסטית' כזאת, על אפסותם של חיי האדם הנדמים להבל וריק, לכאורה כהנחת מוצא ריאליסטית וכחלק מהאמונה הדתית עצמה המשגבת את אלוהים לבדו. כך למשל בספר קהלת : "הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל". ומהצד השני אנו מכירים תמונות עולם חילוניות המוצאות ערך ומשמעות וטעם ואושר גדול בחיים האנושיים המופלאים כשלעצמם, גם ללא שום אופק מטאפיזי, אלמותי, מיסטי, נשמתי, אלוהי, דתי, וכדומה. בתמונות עולם כאלה יש גם מוסר חילוני אוטונומי, הומניסטי, ואחריות מוסרית וערכי צדק וחסד שאינם תלויים כלל בתורה שניתנה או לא ניתנה ע"י משה בסיני.

 אבל בדרך כלל יש קו הגיוני שמקשר בין ראיית החיים כ'הבל הבלים' ובין ניהיליזם חילוני וחוסר משמעות. וכשרצו חכמים לגנוז בשל כך את ספר קהלת ובסופו של דבר השאירו אותו ואת שיר השירים בתנ"ך, נתנו לכך פירוש מיסטי, ולכן פירשו בספר הזוהר את "שבעת ההבלים" של קהלת כשבע הספירות המיסטיות האלוהיות:

"הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל" (קהלת, א, ב)… אמר רבי אלעזר: שלמה המלך העמיד ספר זה על שבעה הבלים, שהעולם עומד עליהם, והם עמודים ואדנים, קיום העולם. ולפיכך נקראים הבלים, כהבל זה היוצא מפיו של אדם והוא מתקיים בו, ונתעוררו החברים: אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. דבר אחר: על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים, התורה זה יעקב, העבודה זה יצחק, גמילות חסדים זה אברהם, שלושה דברים אלו הם שלושה אדנים עליונים, שלושה מן שבעה הבלים. מה הגוף אינו מתקיים בלא הבל, כך גם העולם אינו מתקיים אלא על הבלים שאמר שלמה המלך, והם שבעה, שכתוב: "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל".

(ספר הזהר, ח"א קמו-קמז, סתרי תורה)

וכך שוב חוזרים לאינטואיציה הדתית הרווחת: קבלת עול מצוות ומוסר מחייבים רק מתוך השקפת עולם אמונית, מאופק מיסטי מטאפיזי אלוהי שמעבר לחיים הארציים הביולוגיים, ומעבר לסבל שבהם ולמוות הסופי הכרוך בהם.

וכמו שאפשר להפוך בפרשנות אמיצה את הבל חיי האדם על פי קהלת, ולטעון אותן בעומק משמעות החיים, כספירות המיסטיות בקבלה, אפשר גם לעשות פעולת פרשנות הפוכה, עם עשרת הדברות של מתן תורה. הינה 'עשרת הדיברות הניהיליסטיות' שכתב ברוך מילך ביומנו בזמן השואה: 

"…ואלה דברותי:

אחת: לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני עצמך.

שתיים: עשה רק מה שמועיל לך עצמך ואל תקריב עצמך למען הזולת.

שלוש: מצה את החיים עד תום ותהנה מכל רגע.

ארבע: אהב את עצמך מעל לכל.

חמש: לא תאמין – השמים ריקים.

שש: אל תעשה לזולתך את האהוב עליך.

שבע: אל תאמץ את מוחך לשווא.

שמונה: הקשח את לבך ואל תקשיב לו.

תשע: אל תקרב יותר מדי לאנשים ואל תקרבם אליך.

עשר: אל תהיה פתי מאמין ואל תסמוך על אף אחד.

אם תנהג לפי הדברות האלה, תוכל לומר שאתה חי בעולמנו שלנו, ומה שקשור בחיים אחרי המוות – זאת כבר הבעיה של אלוהי העולמות האחרים.

(ביומנו 'ואולי השמים ריקים?' עמוד 132)

"עשרת הדברות השחורות" מלאות הייאוש הללו, של האגואיסט הניהיליסט המגיע לכפירה בעשרת הדיברות שבתורה, לא ישכיחו מאיתנו את העמידה המוסרית המופלאה של רבים אחרים שלא נכנעו לייאוש, לניהיליזם ולאגואיזם, גם בימי השחור והמבחן הקיומי והמוסרי העליון בשואה. שמות כמו יאנוש קורצ'אק, אנה פראנק, אתי הילסום, חנה סנש, אנטק צוקרמן, הילל צייטלין, וגיבורי רוח רבים נוספים שנזכור לעולם.

זה מבחן היסוד ושאלת היסוד שעולה ומתלבנת שוב ושוב בכתבי סופרים והוגים מודרניים, אקזיסטנציאליסטים אתאיסטים או אגנוסטיים, מאז  קאנט ויום ושופנהואר ומרקס וניטשה ודוסטוייבסקי ועד פרויד וברנר וקפקא, וודי אלן וחנוך לוין, ועוד יוצרים מרתקים. זה מאוד העסיק את האקזיסטנציאליסט אלבר קאמי בספר "המיתוס של סיזיפוס". איך הספר מסתיים? כך כותב קאמי, במשפט לא אינטואיטיבי בעליל, "עלינו לדמיין את סיזיפוס מאושר":

"סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור, כי הכול טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר."

האם אנחנו מצליחים באמת לדמיין את סיזיפוס מאושר? או שזאת מין 'הדחקה' של כאב אתאיסטי בלתי נסבל? האם לדעת קאמי סיזיפוס מאושר למרות ועל אף כובד האבן הענקית והמעיקה שהוא נושא על כתפיו, או דוקא בזכות הכובד הזה שהוא נושא עליו?

האפשרות האחרונה, שלפיה ההכבדה לא רק נסבלת אלא ממש רצויה, מעלה בדעתי את 'עיקרון ההכבדה' שהציע חוקר הביולוגיה האבולוציונית אמוץ זהבי: יש יתרון הישרדותי ברור דווקא לבעלי חיים שעומדים בעומס פיזיולוגי או התנהגותי מכביד ומיותר לגמרי, לכאורה, הכבדה דיספונקציונאלית ואנטי הישרדותית לכאורה, כמו זנב הטווס. ואולי כך 'הכבדות' ועומסים מיותרים לכאורה גם בבני אדם.

לא בטוח עד כמה זה ניתן להוכחה פילוסופית, אולי יותר בגדר הרגשה: איזה אבן מבין השתיים, של סיזיפוס או תורת משה, תואמת את חוויית החיים שלנו, את האמת הקיומית והמטאפיזית שבה אנו מאמינים, ואיזה אבן קשה לנו יותר לשאת כבני אדם? איזה אבן יותר 'כבדה', יותר מעיקה עלינו? ואולי יש עוד אפשרויות החורגות מהדיכוטומיה המוגבלת הזאת?

אני מהרהר באבנים הכבדות האלה, המשוחחות עם השאלות הפרדוקסים של חיינו, של הדת ושל המוסר ושל משמעות הקיום, וחושב אולי אחת מהן היא היא האבן מהשאלה התיאולוגית המפורסמת על רצון אלוהים וכל יכולתו של אלוהים, האבן שאלוהים עצמו מתקשה לשאת את משקלה: "האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים ?"

יוסי גמזו כתב על אבני הכותל: "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם". אז אולי אפשר לפנות אל האבן עצמה, ולשאול אותה? ויסלבה שימבורסקה כתבה על 'שיחה עם אבן'. בשיר היא משוחחת עם אבן מסויימת, אטומה, ואני מהרהר איך הייתה נשמעת השיחה שלה, ושלנו עצמנו היום, אם הייתה שיחה עם האבן של סיזיפוס, או עם לוחות הברית, לוחות האבן של משה בסיני? הינה קטעים מהשיר:

ויסלבה שימבורסקה

שיחה עם אבן

(תרגום: רפי וייכרט)

"אני מתדפקת על דלתה של האבן.

– זו אני, הכניסיני.

רצוני להכנס אל תוכך,

להתבונן סביב,

לשאוף אותך אל קרבי כנשימה.

– לכי מכאן – אומרת האבן…" 

ברמה האישית, אני יכול להזדהות במידה רבה עם מה שמבטאות שתי האבנים הללו, של משה ושל סיזיפוס. אבל בדגש אחר והקשר פרשני אחר. סיזיפוס ומשה משקפים לנו את גודל וקושי האתגר, את 'כובד' האתגר של חיים מוסריים, של יצירת עולם של חירות צדק ושלום לכל. אבל הם אומרים את זה בשפות שמדגישות דברים אחרים, למשל את אלוהים, או את הסבל בחיים. ההתפתחות המוסרית והמחוייבות המוסרית שלנו כאתגר מרכזי בחיים – זה מה שאני מקבל מעשרת הדברות, למרות שהן מנוסחות בתורה כציווי אלוהי הטרונומי, בתוספת סיפורים והצהרות תיאולוגיות שאני לא בטוח בהן. וזה מה שאני מקבל גם מהנחישות של סיזיפוס לעמוד באתגרי החיים, למרות שבסיפור שלו הם מתוארים כעונש וכסבל סתמי מתמשך, מייאש וחסר משמעות, ולא כאתגר מוסרי מלהיב, כחוויה מרוממת והזדמנות יצירתית לאושר ולגרימת אושר לאחרים, כקסם מופלא, מדהים, כפי שאני חווה אותם בדרך כלל.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ 

חג שבועות שמח

שלומי פרלמוטר