שלומית רביצקי טור-פז

'כשבא אלול נשמתי רועדת' אמר פעם יערי על חודש אלול. גם בבית מדרש אלול יכולנו לחוות את הרעדה הזו - רעד הלימוד, הגילוי והיצירה, רעד המפגש עם האחר, האישוש והערעור, רעד של תלמוד שיש בו מעשה. ומהו המעשה האלולי? נענו ללא הכרעה בין שתי תנועות נפש - "תלמוד גדול או מעשה גדול"? מחד סברנו כי הלימוד הוא הוא המעשה. עצם המפגש של שתיים ושניים ושכינה ביניהם היושבים מתוך שיח וכבוד הדדי, מתוך שונות אדירה באורחות חיים והשקפות עולם אך מתוך אהבה והערכה משותפת למקורות - הוא המעשה הנדיר והחריג כ"כ בחברה הישראלית. רות קלדרון אמרה בחגיגות ה-20 לאלול שכמו 'שניצלים במרינדה' או 'היפופוטמים בבריכה', אם נשהה בבריכת הלימוד מספיק זמן, המעשים יבואו מעצמם. מאידך, ביקשנו לרדוף גם אחר המעשה, הקהל, הרחבת המעגלים, לעתים סברנו כי לא די במגדל השן של הדרשנות, גם לא בחידוד החרבות המסעיר של בית המדרש, אפילו לא בבית המדרש בעל החלונות. גדולתו של אלול היתה בפריצתם החוזרת ונשנית של החלונות הללו אל ארבע הרוחות "וגם הכוכבים ירמזון ממרומם ישנים אנחנו ועינינו פקוחות".