בלימוד נפגוש קטעים שונים הנוגעים בשאלת הזכות של העם היהודי על ארץ ישראל. האם הזכות הזאת היא מתוקף צדק ושוויון זכויות כמו לאומות אחרות על ארצן, או מתוקף הבטחה אלוהית ייחודית? האם ההבטחה המופיעה בתנ"ך היא מוחלטת, או תלויה ומותנית בהתנהגותנו ? האם היא זכות או חובה ומצווה? נפגוש ייצוגים של השאלה הזאת בתקופה המודרנית ביחס לציונות, בדברי המנהיג הפלסטיני ערפאת השולל את הציונות, ובדברי בן גוריון מהצד הציוני.
1) אין לך קץ מגולה מזה
ואמר רבי אבא אין לך קץ (ימות המשיח/גאולה) מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'
מסכת סנהדרין, דף צח
פירוש רש"י: מגולה מזה – כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה (גלוי) יותר.
- אילו עובדות מהמאה שנים האחרונות של הציונות בארץ (פלוס מינוס) מתקשרות לאמירה זו של חז"ל? האם זו נבואה שמתגשמת ?
- מהם ההסברים 'הדתיים' ו'הלא דתיים' למה שקרה וקורה בארץ ישראל? האם יש סתירה בין ההסברים השונים? עם מה אתם מזדהים?
2) ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה
א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ. ד אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ, לָלֶכֶת בָּהֶם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: אֲנִי, יְהוָה.
ו אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה: אֲנִי, יְהוָה…..
כד אַל-תִּטַּמְּאוּ, בְּכָל-אֵלֶּה: כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. כה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת-יֹשְׁבֶיהָ. כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה: הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כז כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.
ויקרא, פרק יח
- מה המסר של הפיסקה? האם הארץ תקיא אתכם בטמאכם אותה, כמו שהקיאה את הגויים שטימאו אותה לפניכם, או לא תקיא אתכם כמוהם?
- מה המשמעות של דימוי ההקאה לתיאור הגלות? האם אתם מזדהים איתו?
- מהי 'טומאת הארץ' בעיניכם? מה ההשלכות של הפיסקה לימינו אנו?
3) חזון הנביא יחזקאל: וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא
א וְאַתָּה בֶן-אָדָם, הִנָּבֵא אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל; וְאָמַרְתָּ–הָרֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ דְּבַר-יְהוָה. ב כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח; וּבָמוֹת עוֹלָם, לְמוֹרָשָׁה הָיְתָה לָּנוּ. ג לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: יַעַן בְּיַעַן שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף אֶתְכֶם מִסָּבִיב, לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם, וַתֵּעֲלוּ עַל-שְׂפַת לָשׁוֹן, וְדִבַּת-עָם. ד לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ דְּבַר-אֲדֹנָי יְהוִה: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג, לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. ה לָכֵן, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, אִם-לֹא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי עַל-שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם, וְעַל-אֱדוֹם כֻּלָּא: אֲשֶׁר נָתְנוּ-אֶת-אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כָּל-לֵבָב, בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ–לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ, לָבַז. ו לָכֵן, הִנָּבֵא עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל; וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי, יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם. ז לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי: אִם-לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב, הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ. ח וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ, לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל: כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. ט כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם; וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. י וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה; וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים, וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. יא וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ; וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה. יב וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם, לְנַחֲלָה; וְלֹא-תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם. {ס}
יג כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן אֹמְרִים לָכֶם, אֹכֶלֶת אָדָם אתי (אָתְּ); וּמְשַׁכֶּלֶת גויך (גּוֹיַיִךְ) הָיִית. יד לָכֵן, אָדָם לֹא-תֹאכְלִי עוֹד, וגויך (וְגוֹיַיִךְ), לֹא תכשלי- (תְשַׁכְּלִי-) עוֹד–נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. טו וְלֹא-אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם, וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי-עוֹד; וגויך (וְגוֹיַיִךְ) לֹא-תַכְשִׁלִי עוֹד, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. {פ}
טז וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. יז בֶּן-אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל-אַדְמָתָם, וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ, בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם: כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. יח וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, עַל-הַדָּם אֲשֶׁר-שָׁפְכוּ עַל-הָאָרֶץ; וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ. יט וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת: כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים. כ וַיָּבוֹא אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי–בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם-יְהוָה אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. כא וָאֶחְמֹל עַל-שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁמָּה. {פ}
כב לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל: כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם. כג וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדוֹל, הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. כד וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם. כה וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם: מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. כו וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. כז וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. כח וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי לְעָם, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. כט וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם; וְקָרָאתִי אֶל-הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, וְלֹא-אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב. ל וְהִרְבֵּיתִי אֶת-פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה: לְמַעַן, אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב–בַּגּוֹיִם. לא וּזְכַרְתֶּם אֶת-דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-טוֹבִים; וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם, עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם, וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. לב לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי-עֹשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה–יִוָּדַע לָכֶם: בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל.
לג כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם, מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם–וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים, וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. לד וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל-עוֹבֵר. לה וְאָמְרוּ, הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה, הָיְתָה כְּגַן-עֵדֶן; וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת, בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. לו וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם, כִּי אֲנִי יְהוָה בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה: אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי.
לז כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת לָהֶם: אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. לח כְּצֹאן קָדָשִׁים, כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ–כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת, מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי יְהוָה.
יחזקאל פרק לו
- כיצד מתפקדת הארץ במהלכים השונים המתוארים ביחזקאל?
- איך ניתן להסביר את התפיסה הזו (הסבר פנים דתי, הסבר תיאולוגי)
- כיצד אתם מרגישים עם הדיבור על ואל הארץ, האדמה כגוף חי כ"דמות"?
4) ארץ בחירה- שתי אמהות וילד אחד, או שני ילדים ואם?
פלסטין היתה אדמה ירוקה מיושבת בעמה הערבי, שבנה את חייו במולדתו והעשיר את תרבותו.
התנועה הציונית החלה לעלות כחמישים אלף יהודים אירופים בין השנים 1882 ו-1917 בשיטות עורמה שונות, כדי לנטעם באדמתנו. היא הצליחה להשיג מבריטניה את "הצהרת בלפור". ההצהרה גילמה את הברית הציונית-קולוניאליסטית וביטאה את היקף עושק העמים בידי הקולוניאליזם, משום שבריטניה, שלא היתה הבעלים, נתנה הבטחה לתנועה הציונית שלא היתה זכאית לה. חבר הלאומים בהרכבו הישן נטש את עמנו הערבי. עקרונותיו והבטחותיו של וילסון נמוגו, והחבר כפה עלינו בכוח את הקולוניאליזם הבריטי בצורת מנדט. כתב המנדט של החבר התחייב ברורות לאפשר את הפלישה הציונית לאדמתנו.
במשך שלושים שנה מאז הצהרת בלפור הצליחה התנועה הציונית, יחד עם בעלת בריתה הקולוניאליסטית להביא להגירתם של יהודים רבים מאירופה ולגזול את אדמות ערביי פלסטין. כך הגיע מספר היהודים בפלסטין בשנת 1948 ל600,000 בערך, כשבבעלותם פחות מ-6% מאדמות פלסטין הפוריות, ואילו מספר ערביי פלסטין היה כמליון ורבע.
בשל הקשר שקשרה המדינה המנדטורית עם התנועה הציונית, ובשל תמיכתן של מספר מדינות בה, התפרסמה מטעם העצרת הזאת, בעודה בתחילת דרכה, ההמלצה לחלק את מולדתנו פלסטין ב-29 בנובמבר 1947. תוך כדי פעילות מפוקפקת ולחצים חזקים חולקה אדמת המולדת האחת שאין לחלקה. דחינו החלטה זו, משום שאנו, כאם האמיתית של הילד, שסירבה כי שלמה יחלק את ילדה, כאשר אשה אחרת רבה איתה עליו. ועוד, החלטת החלוקה העניקה למתיישבים הקולוניאליסטים 54% מאדמת פלסטין, אולם לא היה להם די בכך והם ניהלו מלחמת טרור נגד אוכלוסיית האזרחים הערבים וכבשו 81% מכל שטח פלסטין וכן גרשו מיליון ערבים, כשהם גוזלים בכך 524 ערים וכפרים ערביים. הם הרסו 385 ערים וכפרים לחלוטין ומחו אותם מעל פני האדמה והקימו תחתם את התיישבויותיהם על ההריסות ובתוך גנינו ושדותינו.
קטע מתוך נאום יאסר ערפאת באו"ם 1947 (נאומו הראשון בפורום זה).
- האם ערפאת צודק? מה יכולה להיות התשובה הציונית לטענה המועלית כאן?
- האם נכונה השוואת הסכסוך לסיפור "משפט שלמה"? האם יש "אם אמיתית" ומולה "אם כוזבת וגזלנית" במחלוקת על הארץ? מי היא האם האמיתית?
- איזה מהפתרונות המוצעים לסכסוך, בחברה הישראלית והפלסטינית, נראה לך נכון יותר?
5) דוד בן גוריון לפני הועדה האנגלו- אמריקאית (1946)
קטע א – בן גוריון על הצדקת הציונות
טענתנו מבוססת על שני עקרונות יסוד: ראשית, שהיהודים, כשאר בני אדם, זכאים לאותן הזכויות שיש לכל בני אדם בעולם; ושעם ישראל, ככל עם אחר, זכאי לאותה מדרגת שוויון, חירות ועצמאות, הניתנת לכל עם חפשי ועצמאי בעולם.
העקרון השני הוא שזו היא מולדתנו, שזו היתה ותשאר ארצנו. אנו פה בזכות. אין אנו פה בכח הכרזת בלפור או המנדט הארצישראלי. היינו פה הרבה-הרבה לפני כך, אני עצמי הייתי פה לפני כך. וכמה אלפים היו פה לפני. ועמנו כולו היה כאן לפני זמן הרבה יותר רב. רק המעצמה המנדטורית נמצאת כאן בכוח המנדט- אם לדבר על הבחינה המשפטית בלבד.
הענין שלנו דומה לכמה מקרים שנתקלתם בהם בודאי באירופה- יהודים מנושלים שבתיהם נמסרו לאחרים. הבית שנגזל מהיהודי עבר בינתיים מיד ליד, ולאחר שנפלו הנאצים חזר בעל הבית ומצא ביתו תפוס- ובכמה מקרים אין נותנים לו לשוב לביתו.
ליתר דיוק הייתי אומר ככה: זהו מעשה במשפחה שבנתה בית גדול בן חמישים חדרים וישבה בו. בא אויב ונישל אותה בכוח, עקר אותה מביתה, והמשפחה נתפזרה. הבית בינתיים עבר מיד ליד כמה וכמה פעמים, נהרס במידה רבה, מתוך הזנחה ומריבות. לבסוף חזרו כמה מבני המשפחה ומצאו חמשה חדרים תפוסים על ידי אחרים, ושאר כל החדרים הרוסים ומוזנחים ולא יסכנו לדירת אנשים. בני המשפחה אמרו לדיירים: אין אנו רוצים לגרש אתכם, הישארו בחדרים שתפסתם, אנחנו נתישב בחדרים העזובים וההרוסים, נתקן אותם ונכשירם לשיכון. המשפחה הכשירה כמה חדרים והתישבה בתוכם. והנה באו בני משפחה נוספים וגם הם רצו לתקן כמה חדרים עזובים ולהתישב בהם, ואז אומרים פתאום הדיירים: לא, אין אנו רוצים בשכנים נוספים, החדרים הריקים לא יסכנו לדירת אדם, אין אנו גרים בהם, ואין אנו רוצים שאתם תגורו בהם ושאתם תתקנו אותם, הבית הוא ביתנו. גם עתה בני המשפחה אינם אומרים לדיירים הזרים שתפסו דירות בתוך ביתם הם: ״תצאו אתם — זהו ביתנו״. הם אומרים: ״השארו במקומכם, אם כי אתם פה רק מתמול שלשום, אנו אפילו מוכנים לסייע לכם לתיקון חדריכם — אם אתם רוצים בכך. אם אתם רוצים — תעשו זאת בעצמכם, — אבל אל תפריעו לנו להשתכן בביתנו ולהתישב בכל אותם החדרים שאנו נציל מהרס ועזובה״.
ואם כי בשכנות המקום יש בתים גדולים ריקים למחצה, והם שייכים למשפחת הדיירים הזרים, אין אנו אומרים לדיירים אלה: ״בבקשה, תעברו לאחד הבתים ההם״, לא, אנו אומרים להם: ״השארו במקומכם, ואנחנו נתישב בחדרים הריקים של ביתנו אנו, ונהיה שכנים טובים״
- האם אתם מסכימים עם תיאור ההיסטוריה והצדק של הציונות על פי בן גוריון ? האם הוא עונה כראוי לטענותיו של ערפאת? מה הייתם מוסיפים היום לטיעוניו, או מה מהם גונזים כי לא תקפים ומשכנעים מספיק לדעתכם?
קטע ב – בן גוריון על פסח, מייפלאוואר, וזיכרון החירות היהודי
לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה ,"מייפלאואר" היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת; היודעים הם כמה אנשים היו באותה אניה; ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם.
והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות.
ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים.
- האם האניה מייפלאוואר דומה לדעתכם ליציאת מצרים?
- זיכרון פסח, מצה, מרור, ומפתח: כשפלסטינים שומרים על מפתח הבית שחיו בו לפני מלחמת העצמאות, במה זה דומה ובמה שונה מזיכרון היהודים בפסח?
6) מעשה האדמה ושני השכנים/ יהודה עצבה
פעם באו לאבו נוואס שני שכנים מן הכפר. מספר האחד: וואלה יא אבו נוואס, היה לי בית בכפר וחלקת שדה שלי. יום אחד החלטתי לצאת לעולם. "שמאת הווא" חשבתי שהטיול בעולם יהיה קצר, אבל הוא התארך בשל המזל שחיכה לי בחיים: במשך הזמן הכרתי אישה' נולדו לי ילדים ועברו בנתיים איזה ארבעים שנה. התגעגעתי לאדמתי וחזרתי אליה ומה אני רואה יא אבו נוואס? שכני לקח את אדמתי, עיבד אותה ומסרב לתת לי אותה חזרה.
האדמה היא אדמתי שלי, יא אבו נוואס ולא אוותר עליה לעולם. מסיים השכן את דבריו וידו לופתת את השברייה במבט האומר הכל. – מה יש לך לומר? פונה אבו נוואס אל השכן.
– וואללה כל מילה שלו אמת. פתאום יוצא השכן שלי את ביתו, עוזב את אדמתו ולא חוזר אליה. עוברת שנה, עוברות שנתיים ושלוש, והאדמה מעלה קוץ ודרדר. "מוש חראם"?, לא חבל יא אבו נוואס?, עליתי על האדמה, ניכשתי את העשבים השוטים, סיקלתי, זרעתי וראיתי ברכה בעמלי. כל השנים הארוכות האלה אני מעבד את האדמה ודואג לה. אדמתי היא ולא אוכל להיפרד ממנה לעולם. מסיים השכן את דבריו ואוחז בשברייה שבידו.
עוד מעט ודם יישפך. רגע של חרדה עובר על בני הכפר המצפים בדממה למוצא פיו של אבו נוואס. לפתע הוא מצווה על השכנים: – בואו!
– לאן? – שואלים בחשש.
– אל השדה, אל האדמה, משיב אבו נוואס. – עלי לשמוע מה בפיה, שכן גם דעתה חשובה.
הכול מלווים את אבו נוואס אל חלקת האדמה וכאשר הוא מתכופף ומצמיד את אוזנו אל האדמה ומהסה את הקהל באצבעו לבל יעורר רעש כדי שיוכל לשמוע טוב יותר, חוששים בני הכפר שמה נשתבשה עליו דעתו. אך הכל יודעים שיש לכבד את אבו נוואס. לאחר דקות ארוכות הוא קם וממלמל ספק לעצמו, ספק אליהם: – כן, כן. (אל) חק מעכי – הצדק אתך.
– מה הוא משפט הצדק? מה אמרה לך האדמה? – נזעקים שני השכנים.
– פשוט מאוד. היא אמרה: איני שייכת לא לך ולא לך, כי שניכם שייכים לי.
אבו נאווס– משורר ערבי מן המאה השמינית-תשיעית. פרסומו משתקף באגדות רבות שסופרו עליו, חלקן ב"אלף לילה ולילה".
מומלץ להקשיב לקולו של יהודה עצבה קורא את האגדה:
https://www.mesaper.co.il/Default_a88ca668-2dd0-4054-bbc4-0896c0a36aeb.html
- האם יש דמיון, או קשר רלוונטי כלשהו, בין הסיפור ובין מחלוקת הבעלות על הארץ בין יהודים וערבים? אם לא, מה יכלה להיות התשובה שלהם לאדמה? ואם כן, מה המסקנה מזה לישראל?
