אודות

'כשבא אלול נשמתי רועדת' אמר פעם יערי על חודש אלול. גם בבית מדרש אלול יכולנו לחוות את הרעדה הזו - רעד הלימוד, הגילוי והיצירה, רעד המפגש עם האחר, האישוש והערעור, רעד של תלמוד שיש בו מעשה. ומהו המעשה האלולי? נענו ללא הכרעה בין שתי תנועות נפש - "תלמוד גדול או מעשה גדול"? מחד סברנו כי הלימוד הוא הוא המעשה. עצם המפגש של שתיים ושניים ושכינה ביניהם היושבים מתוך שיח וכבוד הדדי, מתוך שונות אדירה באורחות חיים והשקפות עולם אך מתוך אהבה והערכה משותפת למקורות - הוא המעשה הנדיר והחריג כ"כ בחברה הישראלית. רות קלדרון אמרה בחגיגות ה-20 לאלול שכמו 'שניצלים במרינדה' או 'היפופוטמים בבריכה', אם נשהה בבריכת הלימוד מספיק זמן, המעשים יבואו מעצמם. מאידך, ביקשנו לרדוף גם אחר המעשה, הקהל, הרחבת המעגלים, לעתים סברנו כי לא די במגדל השן של הדרשנות, גם לא בחידוד החרבות המסעיר של בית המדרש, אפילו לא בבית המדרש בעל החלונות. גדולתו של אלול היתה בפריצתם החוזרת ונשנית של החלונות הללו אל ארבע הרוחות "וגם הכוכבים ירמזון ממרומם ישנים אנחנו ועינינו פקוחות".   

ייסוד בית מדרש ׳אלול׳ היה נקודת מפנה בתרבות העברית בישראל. נקודה בה ניכס לעצמו מחדש הציבור הכללי את לימוד התורה. חילונים ביחד עם דתיים בשוויון סמכויות ואחריות, בכבוד לערכי החיים של הקהילות השונות ובלי סמכות רבנית מחייבת. קיבלנו על עצמנו את הזכות והחובה לשוב ללימוד תורה כמשאב השראה לבניית החיים התרבותיים בארץ.

כשהוקם אלול במרחב המקוטב של החברה הישראלית בסוף שנות ה 80 הוא היה נקודת מפגש ומעבר גבול. מין שער מנדלבוים. כשקיומו התבסס, הוא הפך לטריטוריית ספר בפאתי המחנות הדומיננטיים, שקלטה אנשים רעיונות ושפה, והתיכה אותם לתרבות אחרת של שיחה ולמידה.

הכוח בלימוד שהיה באלול נבע מהשילוב שבין נאמנות לשעשוע, עתיקות והפתעה, ושימשו בו ענווה ותחושת חלוציות.

בבית המדרש אלול הנצה בנו הידיעה שהפכנו לנשאים חיים של תרבות הלימוד של בית המדרש: הידיעה שהלימוד הזה הפך לחלק מן ההוויה העצמית והזהות שלנו. לאן שלא הלכנו נשאנו את הידיעה שכך יש ללמוד.

אלול הביא למרחב הישראלי יהודי באופן השווה לכל נפש את עולם הלמדנות היהודית לכל אחת ולכל אחד המעוניין.ת בכך. אלול פתח את ארון הספרים היהודי, הרחיב אותו והנגיש את הטקסטים בו. לבאים בשעריו, הפך המגע עם עולם זה אינטימי ואפשר קירבה, יצירתיות, בירור שאלות זהות, ושאלות קיומיות תוך היכרות עמוקה עם הטקסט ועם חברותא מגוונת. השיח המתפתח באלול מקיים באופן מדויק את 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים'.

'כשבא אלול נשמתי רועדת' אמר פעם יערי על חודש אלול. גם בבית מדרש אלול יכולנו לחוות את הרעדה הזו - רעד הלימוד, הגילוי והיצירה, רעד המפגש עם האחר, האישוש והערעור, רעד של תלמוד שיש בו מעשה. ומהו המעשה האלולי? נענו ללא הכרעה בין שתי תנועות נפש - "תלמוד גדול או מעשה גדול"? מחד סברנו כי הלימוד הוא הוא המעשה. עצם המפגש של שתיים ושניים ושכינה ביניהם היושבים מתוך שיח וכבוד הדדי, מתוך שונות אדירה באורחות חיים והשקפות עולם אך מתוך אהבה והערכה משותפת למקורות - הוא המעשה הנדיר והחריג כ"כ בחברה הישראלית. רות קלדרון אמרה בחגיגות ה-20 לאלול שכמו 'שניצלים במרינדה' או 'היפופוטמים בבריכה', אם נשהה בבריכת הלימוד מספיק זמן, המעשים יבואו מעצמם. מאידך, ביקשנו לרדוף גם אחר המעשה, הקהל, הרחבת המעגלים, לעתים סברנו כי לא די במגדל השן של הדרשנות, גם לא בחידוד החרבות המסעיר של בית המדרש, אפילו לא בבית המדרש בעל החלונות. גדולתו של אלול היתה בפריצתם החוזרת ונשנית של החלונות הללו אל ארבע הרוחות "וגם הכוכבים ירמזון ממרומם ישנים אנחנו ועינינו פקוחות".