נשים, נשים. חלק ב.

נשיות – בין המרחב הביתי למרחב הציבורי.

1) שלי ושלכם- שלה הוא

רבי עקיבא התקדשה לו בתו של (בר) כלבא שבוע. 

שמע (בר) כלבא שבוע והִדירהּ הנאה מכל נכסיו.

הלכה ונישאה לו.

בחורף היו ישנים במתבן, היה מלקט לו תבן משערהּ, 

אמר לה: אילו היה לי, הייתי עושה לך ירושלים של זהב.

בא אליהו, נדמה להם כאדם והיה קורא על השער, 

אמר להם: תנו לי מעט תבן, שילדה אשתי ואין לי דבר להשכיבה.

אמר לה רבי עקיבא לאשתו: ראי אדם שאפילו תבן אין לו. 

אמרה לו: לֵך היֵה בבית הרב.

הלך [ולמד] שתים עשרה שנים לפני רבי אליעזר ורבי יהושע. 

בסוף שתים עשרה שנה בא לביתו, 

שמע מאחורי ביתו שאומר לה רשע אחד לאשתו: יפה עשה לך אביך; 

אחת – שאינו דומה לך, ועוד – שעזב אותך אלמנה-חיה כל אותן שנים.

אמרה לו: אם הוא שומע לי – יהיה עוד שתים עשרה שנים אחרות. 

אמר: הואיל ונתנה לי רשות, אחזור לאחורי. 

חזר והלך, היה [בבית המדרש] שתים עשרה שנים אחרות. 

בא בעשרים וארבעה אלף זוגות תלמידים.

יצאו הכל ל[קבל] פניו, ואף היא עמדה לצאת לפניו. 

אמר לה אותו רשע: ואת להיכן? 

אמרה לו: 'יודע צדיק נפש בהמתו' (משלי יב).

באה להיראות לפניו והיו דוחים אותה החכמים. 

אמר להם: הניחו לה, שלי ושלכם – שלה הוא. 

שמע (בן) כלבא שבוע, בא ונשאל על נדרו להתירו, והוּתר.

(בבלי נדרים נ, ע"א)

מסביב לנקודה:

• מה הכוונה  "שלי ושלכם – שלה הוא?" למה רחל היא זו שמקבלת את הקרדיט על הלימוד של רבי עקיבא? איזו תכונה של רחל מדגיש הסיפור התלמודי? 
• למה הסיפור בוחר להדגיש דווקא את התכונה הזו? מהי הנחת היסוד המובלעת של הסיפור ביחס לנשיות ולמה שמאפיין אותה? 

2) מכתב לאמא: הנני הולכת מעמך

– – – מה לענות לך על הדברים שאת כותבת לי, אמא? – על זה שאבא חולה, שאחי הקטן דורש הוצאות לימוד נוספות, שאחותי מתהלכת במצב-רוח מדוכא? התשובה היחידה שאת מצפה לה – כי אשוב למשפחתי – הן איננה בפי. אדרבא, אם עד כה לא התקשרתי למקום קבוע, נעה-ונדה הייתי בארץ (זה אשר הטעה אתכם לחשוב כי אתעייף ואשוב), הריני הולכת עכשיו לקבוע את חיי בקבוץ.

ואם אומַר לך, כי "ענייני הכלל" מושכים אותי – הן לא תאמיני לי. את רואה שפגה והלכה תקופת האידיאליזם בארץ, העת שבנים ובנות עזבו את הוריהם, את ארצם, את לימודיהם, והלכו "לבנות". הן יום יום מגיעות אליך שמועות על מאות יהודים העוזבים את חופי ארץ ישראל. הן רואה את שרבים הם העוזבים את הקבוצות ושבים אל הוריהם, ואף וארץ-מולדתם ואף ללימודיהם; וחושבת את ש"הארץ תיבנה" גם בלעדי הקבוצות וגם בלעדי בתך, בו בזמן שאת ואחי כה זקוקים לי.

אמנם להצדיק את מעשי בעיניך קשה לי, אמא, אבל רוצה אני שתביני לי ותסלחי. לא כמשוחררת ממסורת דורות, כגיבורה ההולכת לגאול את עמה, את ארצה – הנני הולכת מעמך. לגאול את עצמי הנני רוצה, אמא – – –

ואת, הוויתך דחפתני לדרך זו.

כשהייתי מסתכלת בחייך יום-יום, איך את מסתובבת במעגל טרדותיך הפעוטות, והתרגזויותיך הבלתי פוסקות, מבלי שמץ של שמחת החיים – התעטף בי לבי על שאינך שואלת את עצמך: לשם מה כל זה? וכשהייתי חושבת רגע, שגורלך אַת עתיד להיות גורלי – היו סומרות שערותי.

והנה הליל הסגריר הסתָוי ההוא, עת גילית לי נפשך הרסוקה – הפך בי את יחסי אליך.

הן תזכרי אותו ליל סגריר ברוסיה, עת ישבת בודדת בפינת ביתנו הרעוע ובתקנך גרב ישן לאור מנורה מעושנה, שפכת דמעות על גורלך, גורל שפחה לבעלה, לחנות בעלך העלובה, לילדיך, התובעים הנצחיים. כבר אז הרגשת את כל עלבון הבדידות של אם, אשר בניה פורשים ממנה והולכים; עלבון אדם אשר כל סבלו ועמלו עולה בתוהו.

הזוכרת אַת את הרגע שבו התפרצתי לתוך החדר ואודם לחיי העיד על רוח חזקה בחוץ ועל ויכוחים סוערים באספה החשאית?

אז בהביטי עליך – נשארתי לעמוד על יד הדלת מבוישת, מלאה חרטה על רוע לבי, על פרישתי ממך.

אז, אינני יודעת עד היום כיצד קרה הדבר, פרצה חומת אי-ההבנה בינינו, נפתחו הלבבות.

הן בגללי הסכמת להינשא לבעל שני בלתי אהוב, בכדי להבטיח אותי, את בת אהבתך הצעירה, בכדי לתת לי בית, משפחה, אור, חום. קבלת על עצמך את כל השעבוד הזה, כי לא סמכת על כוחותיך, כוחות אשה חלשה, אשר איך תעמוד מול רוחות החיים ומקצוע להתפרנס אין לה, ואין לה גם מגן לנפשה?

אז, אמא, הבנתי לגבורתך האילמת ששורשיה נעוצים בחולשת הוויתך הנשית.

באותו ליל סגריר גיליתי לך גם אני את סוד חלומותי: ארץ מחודשת, קומונה כללית, ובתוכה אשה יוצרת בעמל כפיה יד ביד עם הגבר.

ואת האמנת לי, אמא, האמנת כי בגלל ארץ-ישראל והחיים החדשים בה מוטב כי אלך ממך לזמן מה. קווית שבקומונה תמצאי גם אַת את מקומך.

והנה באת ארצה-ישראל. כמה פעמים קיללת את היום הזה. ראית בעיניך מה טבעה של בניית עיר חדשה בעמק, על בשרך הרגשת את תוצאות הספסרות ברעיונות נשגבים; ראית את מחנה המתיישבים השבים. ראית גם מה טבעה של קומונה עירונית – קומץ של עשרות בתוך אלפים, וגורל האשה בה – גורל משרתת-בית מאז ומעולם. אך במקום סיר קטן – דוּד גדול; במקום "ילד שלי" – "ילדים שלנו", ואותה, אותה הכביסה התמידית.

ראית גם את הפועלות ששלחו את ידן הרפה למקצועות שאינם שלהן, לממשלת הגבר.

את כל זה ראית בעיניך, אמא, ואין את מאמינה לי עוד. אין את מאמינה עוד גם באמונתי אני.

ומה אומר לך? הן כל הכוס המרה שעברה עליך – לא עברה מחוצה לי. הן כל הזמן הייתי "בתוך". ידעתי את הרגשת חוסר-אונים של עשוקות הגורל בין שורות מחוסרי-אונים, ידעתי את כל מרוּת הספקות בחיוניות המפעל שלו מקדישים אנשים את חייהם, – ידעתי רגעים כבדים.

אבל בארץ למדתי תורה אחת – תורת ה"אף על פי כן".

ותמיד, ברגעי רפיון, תעמוד לפני דמות חייך העלובים ותזהירני לא לסגת אחורנית.

מה טוב לי, אמא, שממשבר האמונה הכללי יצאתי מחושלת ברצון לקבוץ.

ומתפללת אני לדבר אחד: רוצה אני שרצוני זה יספיק לי לכל ימי חיי…

ובכל זאת, אל תקנאי בי, אמא, שלמות נפשי ממני והלאה. לעולם לא תעזבני הרגשת חטא נגדך. ולעולם הן לא אכפר על חטאי זה.

פ.

1927, כנרת, השומר הצעיר מס.ס.ס.ר. מתוך רחל כצנלסון שז"ר, 'דברי פועלות', 1930

• מהם המתחים שעולים ממכתבה של החלוצה הצעירה? 
• האם לדעתכם הם מאפיינים במיוחד דווקא את הנשים החלוציות?

בין הנשים המיוחדות בתקופה החלוצית הייתה חיותה בוסל. בדרכה המיוחדת וקשריה עם יוסף בוסל, מנהיגה של דגניה, גילתה נחישות בעיצוב משפחה שבה יקוימו יחסי שוויון וחירות בין בני הזוג. עם פטירתו של יוסף נשארה בדגניה והייתה למנהיגת נשים. 

לאחר מותו של בן זוגה יוסף בוסל, שלח לה גורדון מכתב נחמה, ובו הוא קורא לה להקים משפחה חדשה כבחירה בחיים. בתגובה למכתב זה שולחת לו חיותה את המכתב שלפנינו. בסופו של דבר לא הקימה חיותה משפחה נוספת. אולם לאחר מלחמת העצמאות פעלה לנישואיהן של כל האלמנות בדגניה. 

3) המשפחה החדשה

ט"ו מנחם אב תרפ"א

גורדון אהובנו!

ידוע ידעתי שתענה לי ומכתבך ידבר הרבה ללבי השבור, והפעם לא נכזבה תקותי.
לכאורה ידעתי למפרע את רוח המכתב שלך כי יודעת אני בכלל את רוחך, אך בכל זאת קוראת אני במכתבך זה כמה פעמים ובכל פעם מחדש יחשב בעיני. והדבר מובן
מאוד, כי חוץ מהרוח יש גם ביטוי, והביטוי לרגשות נותן לי הרבה מאוד, כאילו אבני מעמסה נגלות מעל לוח לבי בבטאי או בקראי בשם ההרגשות המעיקות עלי יום
יום ורגע רגע. אולם רגש גורר אחריו רגש שני, וגם המציאות המרה המוסיפה עוד להוכיח לי כי הנפש היקרה שנעדרה מהחיים נעדרה מחיי אני, ובמידה זו שאין אחריה תקנה.

אמנם היה זמן שחשבתי שיוסף לא רק בשבילי כי אם לכל משפחת דגניה ולציבור הפועלים והסובלים בכלל, ובצדק חשבתי שכל התנחומים מגיעים למקומות ההם. וכך נשלחו מכתבי נחם בעתונות ובאופן פרטי על שם דגניה ועל שם משפחת העובדים. רק לא למשפחת יוסף עצמו. והוא הרי לא האפיל על הרגשותיו אלו ולא הסתיר אותם בצל. ובכל זאת באים חבריו ומאפילים על צורתו הנכונה ואינם נוגעים בחלק זה שבאישיותו ולא מציינים את שפע האור שהיה שופע ישר מלבו ללבות בני משפחתו.

רואה אתה גורדון, היחס הזה מהחבורה דיכא אותי לא מעט וקשה היה לי לנשא את היחס הפורמאלי לדברים שבלב. הנה לדוגמא: בשנה האחרונה לימי חייו החלטנו – אני, יוסף, ושרה אחותו – ללכת כולנו למטולה לעבוד שם בקבוצת הצעירות. זה הוחלט אחרי הרבה מחשבות, שיחות והתעמקות מרובה בכל בכל. לא עברנו על כל פרט קטן מבלי לקחת בחשבון לפני עשותנו את הצעד הזה. והנה קרה שיוסף פלט מפיו לפני אפטר את הדבר הזה ואפטר מסר את זה לחבריו. ואחרי יום (זה היה ערב ראש השנה, היינו בטבריה לחג) קיבלנו מכתב מאפטר ושם הוא קורא ליוסף לשוב לדגניה למרות הכל כי המעשה הוא רב ערך לרעיוננו. המכתב הזה יקר מאוד ליוסף ונשאר גם בשבילי יקר, אך יוסף ענה לו בכל זאת בשלילה באשר דרך אחרת לא היתה לנו. רצינו לפרוש מעט הצידה כדי להיות לבדנו חוץ לדגניה, ואז היינו יכולים לעשות את חשבוננו ביותר עמקות ורצינות ואחרי כן גם לשוב לדגניה ולהמשיך את העבודה ואת המלחמה הלאה. לכך הוא כותב לאפטר: אני כמובן מאליו אינני הולך לשום מקום ולשום חברה ולשום דבר. אני פורש לזמן מה למשפחתי ואני רוצה גם להרגיש את עצמי לבדי בשביל שאחשוב את חשבוני וכו'. ולמלאת שנה למותו, כשרצה אפטר לתת תמונה מפרצופו של המתמיד והמאמין, לא מצא לנחוץ לומר את הדברים בהווייתם והכניס שינוי קטן: במקום 'פורש למשפחתי'… 'אני פורש' סתם. השינוי לכאורה קטן מאוד, אך לדידי גזלו על ידי זה את החלק הכי חשוב בתור מתמיד ומאמין, כי מי כמוהו התמיד לחשוב כל כך הרבה על חיי משפחה? למרות זה שבעצמו חי רק שבעה חודשים את החיים האלה, מחשבותיו היו על אודות משפחה חדשה בחיינו החדשים. הוא ראה שחיי המשפחה הם פגומים ולקויים (לא נדבר בזה על המשפחה של הדור הישן), והוא לא הסכים להם כי כאמור את הכל למד מעצמו ושאב מתוכו וגם את זה הוא חזה מבשרו. עוד בהיותנו ילדים כבר הכרנו אחד את השני ולפני כחמש עשרה שנים כבר כרתנו בינינו ברית אהבה. אך הברית נכרתה על יסוד השאיפות שלנו לחיים חדשים וגם בברית היה מן החידוש, כי רצינו להאמין ברגש הטהור של אהבה שאיננה תלויה בדבר. התקשרנו אך ורק בכדי שנוכל יחד יותר להלחם בעד דעותינו ויותר בטוחים היינו שננצח אם כך נעשה. והתנאי הראשון ללוחם הוא החופש בכל. לא רצינו לקשור את ידינו מבלי שנזיזן, אלא התירונו את הכבלים שאחרים שמו על ידינו בכדי שנהיה מהירים ויותר קלים במלחמה, וכל דבר דרש מאתנו התאמצות וכוחות. הנסיעה לארץ ישראל, הקליטה פה בארץ, חיפוש
הדרכים השונות, כל זה דרש מאתנו התאמצות יתרה ובשביל זה היינו צריכים להיות חופשיים מעול אחר כגון חיי משפחה באופן פרטי. בכל מקרה ומקרה היינו שואלים את עצמנו אם הצעד שאנו רוצים לעשות לא יגזול את חופשתו של מי שהוא. כי בחיים הרגילים, אפילו בציבור העובדים על-פי המסורת ועל-פי האינטרס הם תמיד סותרים את דעותיהם החופשיות שלהם
עצמם. כי בירושלים קל לנו לראות כיצד האשה משועבדת לבעלה, אפילו לאחיה הגדול, ואינה מעזה לחוות את דעתה. ואם בירושלים ראינו כל זה, הרי כל קשה מאוד לסבול את זה אצלנו, אצל כבוד מעלתו של העובד. יוסף תמיד היה מדגיש: אם לא תפתחו להן את הדלת תכּנסנה דרך החלון. ולא פעם נכנסה אשה דרך החלון אל חוקי חיינו והרעילה את האויר, ולא מסתר לב
נעשה כל זה כי אם מתוך המחנק הגדול שבחייה הרגילים. החינוך שלנו בעל-פה הוא אחר לגמרי מזה שבמציאות, ורק אנו רואים כיצד חבר וחברה מתוודעים, מתקרבים, ומתחלקים בכל הרכוש שלהם הרוחני. אחד מוסר לשני את כל מה שרק ניתן להימסר, ואחרי שהחיים נכנסים אל תוך תפקידם הרגיל הרי באות כל הדעות המקובלות ומטפחות על הפנים; ואפילו
אשה רופאה או בעלת מקצוע אחר שהיה לה יד ושם בחברה – נהפכת פתאום לקניין הבעל ונקראת על שמו. ואף על פי שהפרוצס הזה עובר על כולן בכל זאת אין אף אחת שתסכים לכך ברצונה הטוב, ההבדל רק בזה שאחת ממעיטה והשניה מרבה לחשוב ולסבול מהשעבוד שלכאורה בא מתוך אהבה.

יש נשים שמשום זה הן רואות לדברים ונכנסות דרך החלון, ויש נשים שעומדות ומתדפקות על הדלת עד שהדלת תיפתח. ולא כל דלת ניתנת להיפתח. לדעתי הדלת היחידה הקיימת שדרכה האשה תיכנס לחיים היא הקבוצה ורק לשם זה בלבד היינו אומרים – כדאית הקבוצה.

וכשאני לעצמי, ודאי שהגורם העיקרי לעקשנותי בחיי הקבוצה היה רק הצד הזה, הלקוי בחברה. היחוסין בין האיש לאשה יכולים למצוא את פתרונם רק בקבוצה, במקום שהאשה תוכל יותר לקחת חלק בחיים עצמם. במקום שההרגלים הישנים לא ישלטו בה לרעה, ובמקום שהילד אינו רק נופל למשא על האשה היולדת… ואם היא מטפלת גם בילדים האחרים הרי זה נחשב לאחד המקצעות של חיינו שהננו מעוניינים לסדרו כראוי, שהאשה תוכל גם שם לחשוב ולהתפתח, לא רק לחבק את הילד וללקקו כמו שעושה כל חיה ובהמה. וגם לטובת הילדים נחוץ שהמטפלת לא תסתפק באינסטינקטים הטבעיים שיש לכל אם ואפילו לכל אשה לילדה או לילד אחר. כי בכדי להיות אם טובה צריכה היא להיות גם איש טוב ומבין, ובכדי להיות אם מתקדמת צריכה היא בעצמה להתקדם תמיד (תאמין לי גורדון שרחוקה אני מאוד מאותן הדעות המודרניות גרידא). אלא קרובה הייתי אל החיים ואל דרישות החיים וחשתי תמיד שאם יבוא זמן שאני אהיה רתוקה לבית, פאסיבית, ובאותו זמן יהיה חברי ציפור דרור, לא אשלים עם זה ואהרוס גם את שלום הבית, ואת זה הרגיש גם יוסף. היה זמן שגעגועי גברו עלי ואני אז באתי ליוסף ואמרתי: נלך לכל צורת חיים שאתה רוצה ובלבד שנהיה קרובים האחד לשני, שנהיה יחד… ואז ענה לי בעצב שהוא לא מסכים לכך, כי ברור לו שאני אשתעמם וארגיש ריקנות בד' אמותי. כי לוֹ, בתור גבר, בכל מקום יש כר רחב לעבודה ולפעולה אקטיבית. וכך אחרי זה היינו בטוחים שהדרך היחידה לאשרנו המשותף היא הדרך לקבוצה. אך מלאה מכשולים היתה הדרך הזו ורק יוסף יכול היה להתמיד בה.

הנסיון הראשון לחיינו בתור משפחה בקבוצה היה קשה כקריעת ים סוף. הילדה שנולדה לנו היתה חולנית בחודשיה הראשונים וכולי השתקעתי בטיפולה המייגע והמעייף. יוסף לקח חלק בראש, הוא היה מוסר לה כל רגע פנוי וכל שעה פנויה בכדי הקל עלי את המשא. והחברים הביטו עליו בעין לא יפה, הם ראו בזה שעבוד מצדי בכיבוס חיתולים. הוא היה עושה חשבון שאם כל יום נכבס יחד נוכל בחצי שעה לגמור את הכביסה ועוד נהיה פנויים לקרוא מעט, ואחרי הצהריים נמשיך כל אחד את עבודתו באין מפריע. אך החברים לא יכלו לסבול את זה. זכורני שפעם בזמן ועידת 'הפועל הצעיר' בכנרת התעקש יוסף ורצה שאלך אני לאסיפה והוא ישאר במקומי אצל הילדה. ולו ראית גורדון את פני חברינו. שפרינצק, אפטר ותנחום בראותם שיוסף נשאר בבית ואני הופעתי באסיפה, איזה לעג ואירוניה היו שפוכים על פניהם, ואני ראיתי והבנתי להם, אך בלבי חשבתי שהצדק אתי והנצחון לצדקנו כל עוד יוסף חי… ולא אני בלבד כי גם חברותי כגון חמדה ועליזה לא פעם אמרו לי: עשי הנסיון והצליחי וזה יאיר לנו את דרכנו האפלה. כן, יוסף נתן תקוות בלבנו ואנו קווינו שהכל נוכל.

והנה קרה לי האסון הגדול וכל מחשבותי וחלומותי נופצו אל הסלע…
רציתי לדבר אתך עוד ועוד ולהחיות על ידי זה את השבר הקרוב, להחיות את העובדות
ולהחיות לרגע את יוסף – – אך.

חיותה בוסל

מכתב לא"ד גורדון, מתוך 'את אינך בודדה במרום', 1998

חיותה בוסל (1890-1975) בין הנשים המיוחדות בתקופה החלוצית. בדרכה המיוחדת וקשריה עם יוסף בוסל, מנהיגה של דגניה, גילתה נחישות בעיצוב משפחה שבה יקוימו יחסי שוויון וחירות בין בני הזוג. עם פטירתו של יוסף נשארה בדגניה והייתה למנהיגת נשים. חיותה לא הקימה משפחה נוספת, אולם לאחר מלחמת העצמאות פעלה לנישואיהן של כל האלמנות.

• המכתב של חיותה בוסל מציף את המתח בין חיי הקבוצה לחיי המשפחה גם ביחס למשפחות שהקימו החלוצים ולא רק ביחס למשפחה שהשאירו מאחור במסגרת העלייה שלהם לארץ. מה מקור המתח בין חיי הקבוצה לחיי משפחה ביחס למשפחות שהקימו החלוצים שבהן אין מתח שנובע ממרחק גיאוגרפי? 
• המכתב של חיותה מתאר שהמתח בין חיי הקבוצה לחיי המשפחה היה גם מנת חלקם של הגברים. עם זאת, מה ייחד דווקא את ההתמודדות של הנשים בהיבט הזה? 
• האם נשים ממשיכות להתמודד עם הקונפליקט הזה גם היום? עד כמה הוא דומה להתמודדות של החלוצות ובאיזה מידה הוא השתנה?

ניתן להוסיף את המכתב של גורדון שאליו עונה חיותה את המכתב שקראנו:

ד' מנחם אב תרפ"א, צפת

חיותה,

זה עתה קיבלתי וקראתי את מכתבך – והנני להשיב לך. אינני יודע אם יעלה בידי ברגע זה לכתוב הרבה (ברגע שישבתי לכתוב היו בחדרנו אורחים), אולי רק שורות אחדות, אבל חשוב לי לכתוב, כמה שאכתוב, ברגע של הרושם הראשון. במכתב אני נותן חשיבות מיוחדת לרגש בלתי אמצעי, לאותו דבר־מה, שאינו בא לידי ביטוי בדברים, אבל מלַווה את הדברים הכתובים, כאילו ברוח, כעין לוואי מגנזי הנפש. ואותו דבר־מה חי ונמרץ בייחוד ברגע של הרושם הראשון. וביחס אליך, חיותה, נחוץ לי בייחוד אותו דבר־מה שאינו בא לידי ביטוי, שאין לבטאו במלים. את מצב נפשך אני תופס. תופס בלי אמצעי, גם כן על פי מה שלא בא לידי ביטוי, כי אין מלים תופסות בו. ומה שיש לי להשיב לך הוא גם כן מאותו המין, שהמלים רק כאילו נוגעות בו, מרמזות עליו, אבל אינן מבטאות אותו. כלום אבוא לנחמך, לעודדך? לדבר יותר עמוק אַת זקוקה, אבל איך לבטאו? דברים כאלה אינם נמסרים אלא מנפש לנפש בלי אמצעי, בלשונה של הנפש האנושית החיה. קשה לך, חיותה, לחיות. כן, יודע אני כמה קשה לך. אבל הגידי, תני חשבון לעצמך: למי מבעלי הנפש לא קשה לחיות? רואה אַת אותי, יודעת אַת איך אני חי, אבל היודעת אַת כמה קשה לי לחיות? לולא היה כל כך קשה לי, כלום הייתי מבין כמה קשה לך ולכל קְשֵי החיים? ויש שאני מתנחם בזה: אולי כדאים הם כל הייסורים, כל קשיי החיים, אם הם נותנים את האפשרות להרגיש כל כך הרבה בייסורים של האדם ושל החי. מובן, כי זו רק נחמה רגעית, אבל גם זה עולה בחשבון. בכלל, אם לחיות, אם יש נפש חיה, צריך להבין את החיים, צריך לחיות יותר. צריך אני להגיד לך, כי אני מכבד מאוד את רגשך ליוסף, רגש עמוק כזה ראוי בעיני לכל הכבוד. אבל כלום הרגש הזה מחייב שלא לחיות? אם להבין את החיים לעמקם, הרי זה מחייב לחיות יותר. החיים קשים ומרים, אבל הם רחבים ועמוקים; ואפשר לאמור, כי הם רחבים ועמוקים במידה שהם קשים ומרים. מובן, כי ייסורים עלולים גם לשבור את האדם, אבל דווקא רגש עמוק לנפש יקרה שנעדרה מן החיים צריך, כמדומה, לעזור להתגבר על הייסורים, צריך לעזור להרחבת החיים ולהעמקתם ולא לצמצומם ולכמישתם. רואה את, חיותה, לא כל כך קל להביע מה שיש פה להביע. סוף סוף גם מה שכתבתי בזה הוא רק מלים, אם תקראי רק את הכתוב ולא תצרפי אליו מה שלא נכתב. התביני לי? התרדי לסוף עומק נשמתך אַת? אולי אני טועה. אבל יש שנדמה לי כי גם את נשמת עצמך אינך מבינה לכל עמקה. אולי אני טועה. את זה, אני חושב, בוודאי תסלחי לי. ואין לך צורך להיסגר כל כך; אין לך לראות חולשה לעצמך, אם יש לך לפעמים צורך לשפוך שיח לפני אדם קרוב. ואין לך לראות גבורה בהתאבנות הרגשות. הגבורה הם החיים, החיים בכל הרגשות ובכל ישותו של האדם. חיי, חיותה, והיי בריאה בגוף ובנפש, והשתדלי גם להיות שמחה וטובת לב! החיים והטבע הם סוף סוף עשירים. למדי לרכוש מה שיש לרכוש מעשירותם! חיי בשבילך, חיי בשביל הדסה, חיי בשביל האדם והחי, חיי בשביל החיים!

ושלום לך וברכה, לך ולהדסה ולכל הקטנים! ושלום לכל הדגניים של כל הדגניות מקרב לב ידידכם.

א. ד. גורדון