שאלה:
שלום לכם, היה לי ויכוח עם חברים בישיבה על התופעה של 'התחדשות יהודית' כמו שאתם קוראים לזה, ואיך להעריך אותה (בעקבות דברים שכתב יאיר שלג בספר 'מעברי ישן ליהודי חדש'), ובעקבות השיחה התברר לנו שהעמדות שלנו (המאוד מנוגדות, משלילה גדולה עד לחיוב גדול…) לא ממש מבוססות על היכרות רצינית וקרובה, יותר על שמועות. האם תוכלו לומר מה האמונות שמדריכות אתכם, מהו "השלד הרעיוני" של בית מדרש אלול, אם יש כזה בכלל, והאם הוא מייצג את כלל 'ההתחדשות היהודית'?
תשובה:
תודה, שאלה גדולה וחשובה שאלת, וננסה לענות ב'סקיצה' דרך דימוי של 'מגן דוד', שלושה ועוד שלושה קודקודים – 'מגן דוד' של ערכי בימ"ד אלול, וערכי ההתחדשות היהודית בכלל. אפשר אמנם להציג את הדברים בדרכים ודוגמאות אחרות, אבל נבחר הפעם בדימוי של מגן דוד:
כפתיחה לתשובה וכמקור השראה נפתח בציטוט קטע מתוך מאמר של הרב קוק
"שלושה כוחות": הקודש, האומה, האנושיות / הרב קוק
מתוך 'אורות התחיה', פרק י"ח, תר"פ ( 1920 )
שלשה כחות מתאבקים כעת במחנינו, המלחמה ביניהם נכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושרשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם. אומללים נהיה אם את שלשת הכחות הללו (…) נניח בפזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד, העומדת כצר למחנה השניה.
הקודש, האומה, האנושיות,- אלה הם שלשת התביעות העקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם. איך שהן מניותיה של ההרכבה הזאת, אם חלק אחד מאלה תופס מקום פחות או יותר עקרי, אצל איזה יחיד או אצל איזה צבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצוא שום צורה קבועה של חיים אנושיים, שלא תהיה מורכבת משלשתם (…).
יסודותיו של הפירוד היא בצדדים השליליים שכל כח רואה בחברו, והצדדים השליליים מצד עצמם באמת אינם ראוים לשמם זה, כי בכל כח בודד, ביחוד נפשי, מוכרחים להיות צדדים שליליים, בפרט בהתפשטותו היתרה על חשבונם של כחות אחרים. בזה אין להפליא בין הקודש ובין החול: הכל נכנס תחת קו המדה והכל צריך משקל, "אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינה שורה אלא במשקל". אבל הפירוד במקום שצריכים לאחד מביא לזה, שמעט מעט מתרוקן הרוח, ההכרה החיובית, (…) וכל בעל כח מיוחד מלא הוא רק מרץ של אש ביחש לשלילתו של הכח האחר (…).
שלשת הסיעות היותר רשמיות בחיי האומה אצלנו: האחת האורתודוכסית, כמו שרגילים לקראתה, הנושאת את דגל הקודש, טוענת באמץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה והמצוה, האמונה וכל קודש בישראל: השניה היא הלאומית החדשה, הלוחמת בעד כל דבר שהנטיה הלאומית שואפת אליו, שכוללת בקרבה הרבה מהטבעיות הטהורה של נטית אומה, החפצה לחדש את חייה הלאומיים, אחרי שהיו זמן רב עלומים בקרבה מתגרת ידה של הגלות המרה, והרבה ממה שהיא חפצה להכיר לטובה את אשר קלטה מרושם רוחם של עמים אחרים, באותה המדה שהיא מכרת שהיא טובה ונאותה גם לה; השלישית היא הליברלית, שהיתה נושאת את דגל ההשכלה בעבר לא רחוק ועדיין ידה תקיפה בחוגים רחבים, היא אינה מתכנסת בחטיבה הלאומית ודורשת את התוכן האנושי הכללי של ההשכלה, התרבות והמוסר ועוד. הדבר מובן, שבמצב בריא יש צורך בשלשת הכחות האלה גם יחד, ותמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה, אשר שלשת הכחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מלואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן שאין בו לא חסר ולא יתר, כי הקודש, האומה והאדם, יתדבקו יחד (…) להכיר בעין יפה כל אחד את התפקיד החיובי של חברו.
וכן כשנסתכל בשכל טוב בתסיסות, שאנו סובלים מהן כ"ב בדורנו, נדע שאך דרך אחד יש לפנינו : שכל אחד, בין יחיד ובין קבוץ, ישים אל לבו את המוסר הזה, ויחד עם ההגנה, שכל אחד קרוא להגין, על אותו הכח המיוחד שהוא מקושר אליו, ע"פ טבע נפשו וע"פ הרגלו וחנוכו, ידע איך להשתמש בכחות שהם מוצאים להם מקלטם באנשים אחרים ובסיעות אחרות, למען ישלים את עצמו ואת סיעתו, בין בצד החיובי של הכחות האחרים ובין בחלק הטוב של הצדדים השליליים שלהם, שהם יהיו מאמצים באמת את כחו המיוחד במה שישמרו אותו מקלקלת ההפרזה (…)
ומהרב קוק… לבימ"ד אלול:
המטרה שהציב לעצמו דור ההורים והסבים שלנו, מטרה שאכן הוגשמה: הקמת מדינה עצמאית יהודית-ציונית ודמוקרטית בארץ ישראל, המאפשרת חיים ושגשוג לעם ישראל.
המטרה של הדור שלנו: יצירת תרבות חיים יהודית-ציונית דמוקרטית, תרבות איכותית, מוסרית ורוחנית, מעמיקה ועשירה, שתפתח ותעמיק את נכסי הרוח והתורה של עם ישראל בימינו.
יצירת תרבות יהודית-דמוקרטית מתבררת ומוגשמת באופנים שונים, ובין השאר במרכזי לימוד ויצירה כדוגמת אלול ובתי מדרש פתוחים נוספים, בהם לומדים יחד חילוניים ודתיים, בתי מדרש המשמשים 'מעבדות ניסוי' ו'חממות פיתוח' לתרבות יהודית עשירה ומתחדשת, מחוייבת להמשכיות יהודית, ציונית, דמוקרטית, יצירתית, והומאנית.
ומדוע הבאנו כ'תנא דמסיע' את הרב קוק? אפשר לציין שלוש מטרות ומוקדים ערכיים המכוונים את בימ"ד אלול: זהות לאומית יהודית, ערכים הומאניים ליבראליים ודמוקרטיים, וחיפוש אחר מימדי 'קודש' והתפתחות רוחנית בהדרכת התורה ומקורות היהדות. בציטוט לעיל ראינו שהרב קוק כינה מימדים אלה, או קרובים לאלה: 'שלושה כוחות באומה: הקודש, האומה, האנושיות'. הוא מכנה אותם גם בשמות אחרים, כגון 'האורתודוכסיה' הטוענת 'בקנאה ובמרירות' בעד התורה והמצוות, או 'הלאומיות החדשה' המחדשת באומה את כוחות הטבעיות הטהורה שלאחר הגלות (התנועה הציונית), והקבוצה השלישית 'הליבראלית' הנושאת את דגלי ההשכלה, התרבות והמוסר האנושי הכללי. זה 'המשולש' האחד.
בנוסף, אפשר לציין 'משולש' נוסף המאפיין אותנו, שלושה מאפייני פעולה והתנהלות של בימ"ד אלול: לימוד מקורות יהודיים, מפגש ודיאלוג קבוצתי ובינאישי, ויצירה של 'מדרש חדש'. או בקיצור: לימוד, מפגש, יצירה.
שילוב שלוש המטרות הבולטות ושלושת האמצעים להשגתן יוצרים יחד מעין 'כוכב', או 'מגן דוד' המורכב משישה קדקודים: הקודש, האומה, האנושיות (ערכי הליבה, המטרות ), לימוד, מפגש, יצירה (האמצעים האופייניים לאלול). יש מבאי אלול הרואים זאת הפוך: המטרות שהוזכרו כאן הן רק מסגרת פעולה, כלומר יותר אמצעים ממטרות, ולעומת זאת האמצעים שהוזכרו – מטרות ליבה בפני עצמן. בכל אופן, המרכזיות של 'המגן דוד' הזה מורגשת במכלול הזהות של 'אלול'.
נרחיב עליהם מעט, ונבין באופן זה את אופיו ומטרותיו של 'אלול':
1) האומה: אהבת ישראל, זהות לאומית יהודית-ציונית
הלימוד בבית המדרש קשור לאתגר היהודי של זמננו, אתגר השיקום והתחייה של העם היהודי לאחר תלאות הגלות הארוכה ואסון השואה, ועיצוב דמותה של מדינת ישראל, של השפה והתרבות היהודית החדשה בארץ ישראל. המפגש והלימוד בבית המדרש אמורים לחזק תחושת הזדהות לאומית, זהות ונאמנות יהודית, גילויי אחווה ו'אהבת ישראל'. אנו מאמינים שמעגל ההזדהות הלאומי יכול לתמוך גם בהגדלת האחווה הבינאישית המשפחתית והקהילתית, כלפי פנים, ואינו סותר כלל יחסי שלום ואחווה עם עמים אחרים. המעגל של זהות לאומית עם עומק היסטורי ושורשים בתרבות עם ישראל לדורותיו הוא בריא ורצוי ביסודו, ומחשל כנגד מגמות התבוללות, התנכרות, עזיבת זהות יהודית, ירידה מהארץ, וכד'. בית המדרש מלכד את כלל ישראל, ומהווה מרחב לשיח וקירוב, לחיזוק הפטריוטיות, ולשותפות יהודית ולאומית גם בעיתות מחלוקת קשה. הוא משמש כמעין 'בולם זעזועים לאומי' ומרכז שותפות (דוגמאות למה שאלול עבר עם כל עם ישראל, מאז הקמתו: אינתיפאדה ראשונה והסכמי אוסלו ורצח רבין וועידת קמפ דיויד ואינתיפאדה שנייה והיציאה מעזה וחורבן גוש קטיף…).
2) האנושיות: ערכי החירות, הצדק, והשלום. חברה פתוחה, חופשית, הומאנית ודמוקרטית
כאמור לעיל, המטרה של דור הורינו הייתה הקמת מדינה יהודית-ציונית ודמוקרטית, והמטרה שלנו: יצירת תרבות יהודית-ציונית דמוקרטית איכותית ועשירה. השמירה על הדמוקרטיה, על ערכים הומאניים וליבראליים של חירות, צדק ואנושיות, היא מטרה חשובה ביותר של חברה יהודית בת זמננו. רצוי בגיבוי המיטב ההומאני שבמסורת היהודית, אבל לא רק בה אלא מהמיטב האנושי הכללי.
באלול זה ניכר בקווי אופי והתנהלות המזכירים את ערכי הדמוקרטיה המודרנית ("חירות שוויון ואחווה") וערכי מגילת העצמאות, בהתאמה: "ערכי החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל".
במה זה מתבטא? למשל בדרכי הלימוד הפתוחות, השיח והמפגש השוויוני הבית מדרשי, בהדגשה, פיתוח והצמחה נוספת של 'זרעים' שאפשר למצוא בשפע במסורת, בספרות, ובהיסטוריה היהודית, גרעיני ערכים הומאניים ודמוקרטיים שנמצאים במקורותינו, ערכים של חירות אישית ולאומית, של חירות המחשבה, של מחלוקת לגיטימית וידע פתוח לביקורת ועיון: סיפורי הנביאים בתנ"ך כאופוזיציה וביקורת קבועה לשלטון, או כמו חופש המחלוקת, חופש המחשבה והביטוי של חז"ל בתלמוד (סיפורי הדחת רבן גמליאל ותנורו של עכנאי- כסוקרטס ואפלטון ביוון), ושל ממשיכיהם מלאי החוכמה וההשראה, האהבה והדמיון, המקובלים והחסידים, ועוד.
חופש בחירה וברירה ופרשנות: אנחנו מבחינים בעוצמה הגלומה בשתי דרכים למסורת היהודית, כפי שזה מתבטא בתמצות בסיפור התלמודי על 'האל הגדול הגיבור והנורא' – איך פירשו אותו אנשי כנסת הגדולה ומה עשו בו לעומתם הנביאים. הנביאים, ביקשו לדבר אמת נוקבת, אמת עובדתית, חווייתית, דתית ומוסרית אמיצה, ישירה, גם אם כואבת או לא נוחה למישהו, ביחוד למוקדי הכוח הפוליטיים, הלאומיים או הדתיים של תקופתם, כך פגשו הנביאים את המציאות והגיבו אליה, בלי 'לעגל פינות'. האמת הדריכה אותם כערך עליון, כיוון שראו את אלוהים כאמת, וכנושא האמת, וכיוון "שלא רצו לכזב בו", בקב"ה. אנשי כנסת הגדולה לעומת זאת, כראשוני חז'ל, דגלו בגישה הפרשנית, המדרשית, כשלכל פסוק בתורה יכולות להיות כמה וכמה משמעויות, חלקן מפתיעות כל כך, עד שלפעמים המדרש הוירטואוזי שלהם נראה כהפלגה מרחיקת לכת או ממש כהיפוך או 'עיקום' של מובן הפסוקים המקורי, של 'פשט הכתוב'. חז'ל עודדו מדרש, הרחבה ותוספת יצירתית להבנת הטקסט, עודדו פרישת מגוון אפשרויות הבנה ו'מילוי פערים' בפסוקי התנ'ך התמציתיים, הנתונים לריבוי פירושים (קריאה ברבדי משמעות שונים, פרד'ס – פשט, רמז, דרש, סוד).
באלול אנחנו רואים את שתי הדרכים כחשובות, משתמשים בהן ומקבלים מהן השראה כחלק מארגז הכלים של יהודי בן זמננו המתייחס למסורת היהודית. כמו הנביאים גם אנחנו שואפים לכנות ולאמת כשאנו פוגשים את המסורת, לא רוצים לשקר לה ולעצמנו ולא לזייף את דעתנו והרגשתנו לטוב ולמוטב כשאנו לומדים אותה, מעריכים את משמעותה ותקפותה עבורנו, ונמצאים איתה בדיאלוג. גם אנחנו כמוהם רוצים לברור מתוכה מה כן ומה לא מתאים לנו להאמין, לשמור ולקיים. וכמו שבמדרש השאלות הללו עולות בנביאים שהיו עדים לטראומה הלאומית והאמונית של חורבן הבית הראשון והיציאה לגלות, כך אצל יהודים בני זמננו עולות שאלות על התוקף של חלק מהאמונות והשפה הדתית שקדמה לתקופה המודרנית, ושקדמה לשואה, החורבן האיום בן זמננו. ועם זאת, לצד כנות מכסימלית, אנחנו שמחים להשתמש גם בכלי המדרש ועידכון המסורת ע'י היצירתיות הפרשנית שהורישו לנו חז'ל. אשרינו מה טוב חלקנו.
לצד ערכי החירות הפרשנית והחירות בבחירה או בדחייה הכנה של דברים מתוך המסורת, בדיאלוג שלנו עם המסורת, אנו מאמינים בעוד ערכים הומאניים וליבראליים מודרניים, למשל בדמוקרטיה ובערך היסודי שלה שוויון ערך האדם, המתבטא בשוויון זכויות, למשל בפמיניזם ונתינת קול וכבוד שווה לנשים, וכן בדיאלוג מכבד ושוויוני באופיו בין דתיים לחילוניים, ודיאלוג פתוח ומכבד בין זרמים שונים בעם היהודי ובתפיסות דתיות והלכתיות. וכנ'ל בגישה כלפי לא יהודים, ביחס לדתות אחרות ולבני עמים אחרים, מתוך שותפות שווה ומכבדת בסימפוניה הגדולה של האנושות, של התרבות האנושית המשותפת, בתקווה לקידום השלום בעולם, בשם המסורת היהודית המשיחית עצמה.
גם צורת הלימוד בבית המדרש מאפשרת שיתוף של כולם והחשבה של הידע הייחודי של כ"א, והדימוי המסמל את זה הוא צורת הישיבה והשיח בחברותות ובמעגל, שמטבעו מכיל את כולם ואינו הירארכי.
3) הקודש:
הקודקוד הזה של 'המגן דוד' הוא היותר קשה להגדרה, כי יש שיראו בו נחלת הדתיים בלבד, ולא משותף לחילוניים. אולי כמו הרב קוק, אפשר לומר שיש 'תחום קודש' הקשור בתודעתנו בדת ובמסורת הדתית, אבל יש תחום 'קודש' החורג ממנה ומקיף תופעות אנושיות רחבות הרבה יותר. ל'קודש' הזה אנו מתכוונים. רבים מהמגיעים לאלול ולשדה ההתחדשות היהודית מבטאים חיפוש של קדושה במובן 'משמעות רוחנית לחיים', בעדויות ל'טעם החיים' העמוק ביותר שאפשר להשיג, מבקשים דרכים חדשות ועתיקות לגעת ב'קדושת החיים', להבין את עצמם ואת ייעודם כיהודים וכבני אדם, לחקור ולפגוש את כמיהות הנשמה העמוקות שלהם. יש המכנים זאת 'לגלות את האמונה', 'להתחבר לאלוהים', וכד', ובדרך כלל זה מיוחס לאנשים דתיים, או ל'חוזרים בתשובה', כאשר הצורך האותנטי והעמוק הזה מתחזק עקב חוסר הנחת והאכזבה מהתרבות החומרנית, החילוניות הנהנתנית השטחית והגסה. אבל מצד שני אפשר למצוא חיפוש מקביל גם בין אלה שחשים אכזבה ומחנק מחלק מהצורות הדתיות 'שהתאבנו', שאינן מצליחות לדבר אל ליבם, אל חיפושי האמת, אל שאלותיהם ותודעתם של יהודים ויהודיות בני זמננו, שנחשפו להשכלה רחבה ולגילויי המדע. מכאן ומכאן נגלה אנשים המצויים באכזבה ואי נחת מתפיסות העולם שבהן גדלו, בקריסת הוודאויות הרוחניות של 'העולם של אתמול', בין אם זה החילוני, או הדתי. מבחינה זו אין הבדל בין דתיים ובין חילוניים, בין חוזרים בשאלה ובין חוזרים בתשובה. כולם מחפשים אמת, מחפשים אופקים נוספים, העמקה ותיקון, מחפשים קשר למה שקשה להגדיר, לקודש, ולערכים הקדושים של החיים ושל היהדות. כך פונים רבים "מהמחפשים הרגישים" לחיפוש משמעות קיומית שאפשר ללמוד מהמקורות היהודיים. רבים מאלה, חילוניים או דתיים, חשים צורך בשפה רעננה בה יוכלו לבטא את חיפושיהם אחר אותו 'נעלם' ('הנעלם לא ימות לעולם' – כדברי א.ד.גורדון), לחזור ולברר ולחזק את האמונה בטעם החיים, בפלא שגנוז בהם, במשמעות עמוקה ובהזדמנות שיש בהם, אמונה בכוחות נסתרים ובאופקים העתידים להתגלות בהם בעתיד, ומתוך כך גם מאמינים ב'ניצוץ' שבעם ישראל ובנו עצמנו, ב'ניצוץ האלוהי' שבכל אחד ואחד מאיתנו וב'ניצוץ האלוהי' שבתורה ובמסורת. כדברי הרב קוק: 'הישן יתחדש והחדש יתקדש'. זהו בסיס איכותי 'ומתוצרת עצמית' ללימוד אוצרות הרוח והתורה של ישראל והאנושות, "שדה השראה" לליבון אישי וקבוצתי מעמיק. כך מתבררים מושגי 'האלוהים' ו'הקודש' כנעלם ומסתורין קיומי, וכהתגלות מרהיבה, מאתגרת ומרגשת של כל איכויות החיים הגבוהות, כמו אהבה, צדק חסד ורחמים, אומץ לב גבורה ומסירות, יופי והרמוניה, יצירתיות, חכמה, דמיון, הומור ושמחה, טבעיות, אחריות, חריצות, בריאות ואושר, ענווה, יושר, כנות ואמת, נדיבות, אצילות הרוח, שלום, ןעוד…
4) לימוד: לימוד מקורות יהודיים, תורה וחכמת הדורות
לימוד תורה, כל מקצועות התורה בכל היקפה, לימוד פסגות הרוח שלנו, והמשך השיחה הגדולה בין הדורות. לימוד טקסטים ממדפים שונים בארון הספרים היהודי: תנ"ך, מדרשים, משנה ותלמוד, היסטוריה, מוסר והלכה, פילוסופיה – הרמב'ם ושאר חכמי ימה'ב, שירת ספרד ותור הזהב, קבלת הזוהר וחוג האר'י בצפת,, פורצי גדר שבתאים, חסידות, מתנגדים… וכן יצירות מהעת החדשה המודרנית: ההשכלה, 'המתנגדים' והאורתודוכסיה החדשה, הרפורמה, הציונות, ספרות והגות עברית חדשה, כולל אמנות וקולנוע. אלול רואה את אחד מתפקידיו העיקריים בעידוד 'חברה לומדת' 'תורה לשמה' כהשתלמות והתחנכות עצמית, רפלקסיה מתמדת לכל אורך החיים. בלימוד התורה והמקורות היהודיים נעשה תהליך העמקת הזהות העיקרי, השיחה עם דורות קודמים, העמקת שורשים והרחבת המבט בנוף הענפים והצמרות, פתיחת אופקים חדשים וחיבורים חדשים למסורת. בלימוד מתגלה הרצון לנצל את מה שיש ב'ארון הספרים היהודי' להוספת עומק חוכמה, ניסיון חיים, הרחבת דעת ומגוון אפשרויות ושיקול דעת, העשרת הדמיון והאינוונטר הפנימי. בלימוד המקורות מתבטא רצון למפגש רענן ומחודש עם רעיונות מוסר, סיפורים על התמודדויות של דמויות מופת, מעוף ספרותי, הארות והשראה לחיים. בלימוד מאתגרים את עצמנו בשאלות ובמגוון פרשנויות וגישות, מפתחים כושר ביקורתי ומפגש עם מגוון נקודות מבט, ומכוונים לערכי משמעות ואמת, צדק ואהבה, לנוכח חוסר הנחת מתרבות השקועה בחומרנות, בגסות רוח, באלימות ובאנוכיות.
וגם מפגש והתמודדות ולעיתים אימוץ מבחוץ, מהמיטב העולמי: בדרך כלל בהפנמה מתוך "חיקוי של תחרות" (כדברי אחד העם על חכמת אפלטון) של מיטב החכמה וההישגים מתרבויות העולם.
5) מפגש: מפגש ודיאלוג קשוב וסקרני עם ה'אחר'
אלול יכול היה להיקרא "מכון לחקר הקבלה" ואפילו מרכז ללימוד "קבלה מעשית" (בקריצה ובהשאלה, כלומר חקר אפשרויות ומגבלות הקבלה-ההדדית, איש את רעהו…), הדיאלוג והחברותות והשיח במעגל מכוונים לבדיקת אפשרויות הקבלה או הביקורת ההדדית, ומבוססים על הקשבה ועל חופש ביטוי – כך נוצר דיאלוג עשיר בניואנסים גם בינינו לבין הטקסטים והאמונות במקורות, וגם פנים אל פנים, בינינו לבין עצמנו. בשניהם אנו חוקרים את אפשרויות הקבלה וההעשרה ההדדית, ואת נקודות המחלוקת והשוני. דיאלוג אני-ואתה ואני-והאחר (בהשראת בובר ולוינאס) מתוך הקשבה סובלנות וכבוד הדדי גם בעת מחלוקת. רדיפת שלום, הידברות והגדלת אזורי שותפות חברתית ולאומית (ובהמשך אינשאללה תתפשט גם לדיאלוג יהודי-ערבי, לשיחה מכבדת ושותפות בינלאומית). כך נוצרת 'תרבות המחלוקת' בימינו, דיאלוג דתי-חילוני, ימין-שמאל, ישראל-תפוצות… אימון במודלים של דיאלוגיות ומחלוקת בין-אישית (כגון יוחנן וריש לקיש, הלל ושמאי 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים').
זהו בית מדרש פלורליסטי, הנמצא בסקאלה במקום מאוזן שבין קנאות לאדישות: אנו שוקדים על פיתוח יכולות למחלוקת מכבדת ולמגוון תוסס של רעיונות. שלילה של קנאות נוקשה ועיוורת, אלימה וכופה, שלילה גם של סגנון שיח נוקשה גם ללא אלימות ישירה. הגישה הפלורליסטית קרובה לסובלנות (כלומר נכונות לשמוע את ה'אחר' גם אם לא נקבל דבר מדעותיו המוטעות וערכיו השליליים בעינינו) אך שונה מ'סובלנות' בנקודה מכרעת: בגישה הפלורליסטית יש רצון לשמוע את 'האחר' מאיתנו, את החולק עלינו, מתוך הערכה שגם בדבריו יש קרוב לודאי 'ניצוץ' כלשהו, משהו אמיתי או בעל ערך שיכול לתרום לנו, ולא רק דיבור ש'צריך איכשהו לסבול אותו' (סובלנות, לסבול, סבל…). סובלנות ופתיחות חיובית פלורליסטית נמצאות במרכז הסקאלה, כאשר בקצות הסקאלה נמצאות מצד אחד הקנאות האטומה המתנשאת ואף האלימה, ובקצה השני ניצב הרלטיביזם האדיש. בעיני הדוגלים בגישה הרלטיביסטית אין בכלל אמת וטוב וצודק, אלא רק 'האמת שלי', או 'מה שטוב לי' ושאר אמונות וטעמים וערכים סובייקטיביים של כל אחד, ושל כל תרבות, ללא כל יכולת העדפה ושיפוט. אחת התוצאות של הרלטיביזם היא ויתור על כל קנה מידה וקריטריון ערכי משותף לשיח, ומתוך כך אדישות להצעות אמונות ודעות אחרות, ובעיקר אדישות לזולת. תוצאה אפשרית של רלטיביזם, כמו גם תוצאה של הקצה השני בסקאלה, של הקנאות…: בשני הקצוות מוכנים לנהוג בכוח למימוש אמונה או אינטרס, ללא כל התחשבות בקריטריונים כלליים של צדק או אמת. אין טעם לדון וללמוד ולנסות להתקרב אליהם במשותף, כי הם כבר נתונים ללא שום דיון ואפשרות לביקורת, או כי פשוט לא מאמינים באפשרותם בכלל, אפילו לא כאופק לחיפוש משותף. כך מתחברים הקצוות הלא-דיאלוגיים, הקנאות האטומה והאדישות הרלטיביסטית, ומסכנים את החברה. הגישה הדיאלוגית שמציע אלול היא שונה בתכלית.
6) יצירה: 'מדרש אישי' עכשווי, מחדש ויוצר
בעקבות מדרשי חז"ל על התורה, וממשיכיהם בקבלה, בפילוסופיה, בחסידות, בספרות ובשירה העברית: המשך ופיתוח רובד נוסף של "תרבות המדרש היהודי". פרשנות יצירתית משלנו ומציאת מובנים ומשמעויות ואפשרויות חדשות הגלומות בתורה ובכל מקורות היהדות והחיים בכלל. כך הופך בית המדרש, כשמו ממש, למרכז לפיתוח רבדים של 'מדרש חדש' למקורות, ל'חממת תרבות יהודית ניסיונית', בה יוצרים ומגלים עוד ועוד אפשרויות להתייחסות לחיינו, בהשראת הלימוד. זה נעשה בשלל דרכים: בכתיבה ספרותית, פיוטית והגותית, ביצירות אמנות פלסטית, בתיאטרון וקולנוע, מוזיקה, צילום וכד'. הפעילות מהסוג הזה באלול היא ענפה ורבת עניין.
במהלך השנים נבנו כלים ליצירתיות מדרשית כזאת בבית המדרש, לדוגמא 'תרגילי כתיבה' המלווים את הלימוד, 'הגשות אישיות' בסוף כל תקופת לימוד, ופרויקטים המאפשרים 'מדרש אישי' על הלימוד בסוף כל שנה, פעילויות נוער כגון 'פותחים תמוזה', 'מקורוק', וכד'.
בנוסף, אלול רואה עצמו כמרכז יזמות וחדשנות החורגת מתחום היצירה בתחומי האמנות והכתיבה ומנסה להשפיע החוצה, ביזמות תרבותית, חינוכית, קהילתית, תקשורתית, חברתית, חקיקתית וציבורית. למשל השפעה על אופי ותכני הלימוד בבית הספר, ובפעילויות תרבות למבוגרים, על תכני החגים והטקסים היהודיים במעגל החיים ומעגל השנה במשפחה ובקהילה, על הסדרים חברתיים וכיוונים פוליטיים בהשראת המקורות, וכד'. ישנן 'קבוצות עבודה' לחקר תחומי פעילות בישראל, ויזמויות מסוגים שונים (למשל קבוצת הלימוד ויזמות אקולוגית בעקבות כתבי א.ד.גורדון, וכד').
זוהי נטילת אחריות ועבודה ממשית לתיקון עולם ותיקון עצמי, מתוך חוויה ש'כולנו רקמה אנושית אחת חיה'. זוהי 'העבודה' שלנו: שיקום וחידוש ושיפור התרבות היהודית והאנושית בכל המימדים, וראשית לכל 'עבודת מידות', תיקון מידות אישיות (ומתאים כאן השם בעל המשמעות הכפולה 'בית מדרש למידה טובה'…).
אתם ממש מוזמנים להגיע ולהכיר מקרוב!
צוות אלול
