שאלה:
שלום, כבית מדרש ללימוד משותף דתי-חילוני, בית מדרש שעוסק הרבה במחלוקות ובדרכים נכונות ופסולות של דיאלוג, אני רוצה את עזרתכם בלהבין משהו לקראת שיעור שאני מכינה. אני מדברת על הסיפור התלמודי המפורסם על המפגש בין רבי יוחנן וריש לקיש (בבלי בבא מציעא, דף פ"ד ע"א): מה יש לרבי יוחנן כל כך להיעלב? כל כך להתעצבן? ריש לקיש קיבל העלבה הרבה יותר חמורה בכך שרבי יוחנן הזכיר לו את ימיו כשודד והתייחס אליו כרבי של שודדים. מה יש לרבי יוחנן כל כך לכעוס, לגרום למותו של ריש לקיש, להתעלם מתחנוני אחותו? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם בעניין. תודה, שירה.
תשובה:
שירה, שלום וברכה,
אני מעתיק את ההתחלה של הסיפור כדי שנדע על מה אנחנו מדברים:
פעם אחת היה ר' יוחנן רוחץ בירדן. ראהו ריש לקיש וקפץ אחריו לתוך הירדן.
אמר לו ר' יוחנן: כוחך לתורה. אמר לו: יופיך לנשים.
אמר לו ר' יוחנן: אם תחזור בך אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני. קיבל עליו. ביקש לחזור ולהביא כליו – ולא יכול לחזור. הקריא והשנה לו ונעשה אדם גדול.
פעם אחת נחלקו חכמים בבית המדרש: הסיף והסכין והפגיון והרומח ומגל היד ומגל הקציר – מאימתי מקבלים טומאה? – משעת גמר מלאכתם. ומאימתי גמר מלאכתם? ר' יוחנן אמר: משיצרפם בכבשן, וריש לקיש אמר: משיצחצחם במים.
אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש: ליסטים בליסטיותו יודע.
אמר ריש לקיש: ומה הועלת לי? שם קראו לי "רבי" וכאן קוראים לי "רב".
אמר לו: הועלתי לך, שקרבתיך תחת כנפי השכינה. חלשה דעתו של ר' יוחנן וחלה ריש לקיש.
באה אשתו של ריש לקיש ובכתה, אמרה לו: עשה בשביל בני!… אמר לה: "עזבה יתומיך אני אחיה". – עשה בשביל אלמנותי!… אמר לה: "ואלמנותיך עלי תבטחו".
ומת רבי שמעון בן לקיש. היה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה… (בבלי בבא מציעא, דף פ"ד ע"א)
מה אני אגיד לך? רק את ההבנה שלי. אני תולה את העניין בבעיה רגשית-רוחנית: נראה לי שרבי יוחנן הגיב בכעס יתר, ככל מי שנוטה להקצין ביקורת על האחר כשהוא מרגיש שהאחר מציב לו סטנדרט מוסרי שאיננו עומד בו, ואז זה מרגיז, גורם קינאה נסתרת ובהמשך… תגובה מהופכת של האשמה נגדית ! (זה בעיני אחד ההסברים העמוקים לאנטישמיות, כולל אנטי-ישראל בימינו). ה'מראה' שמופנית כלפיך מעלה בך עלבון ובושה והשפלה מדימוי לא מחמיא שלך שנחשף ברבים, או אפילו נחשף רק לך בפני עצמך, ולחברך.
אז ר' יוחנן כועס ונהיה תוקפן, אין ספק, וזה כנראה בגלל שתחושת העליונות והשלמות המוסרית שלו נפגעה. הוא מודע לפתע לכך שהוא פגע בריש לקיש, כנראה בגלל התחרות הסמויה איתו, והדבר בלתי נסבל מבחינתו כי הרי הוא המורה המוסרי והחכם ואיש הרוח הגדול שהביאו תחת כנפי התורה. כיוון שאין לו כלים של ענווה ומשחקיות וקלות מבורכת (אולי חסרה לו 'דעתן קלה' של נשים) שיאפשרו לו להכיל את עצמו גם במצב כזה, הוא כועס. מסכן, לא קרא את תורה רפ'ב של רבי נחמן על מבט של חסד וליקוט הנקודות הטובות, גם כלפי אחרים וגם כלפי עצמך. בהתחלה הוא 'משליך החוצה' וכועס על ריש לקיש שבלי להתכוון אפילו 'גילה את ערוותו', את נקודת החולשה המאוימת והתחרותית של ר' יוחנן, ואחר כך הוא כועס על עצמו שכל כך כעס… ובשני המקרים זה לגמרי מוגזם ותוקפני. יש כאן משהו שמזכיר את הפתגם 'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז' (שמופיע בסיפור החז"לי על 'האיש המכוער'). אפשר לזכור בהקשר הזה עוד מאמר תלמודי על צמד החכמים שלנו: "אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה (…) אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מילא שחוק פיו בעולם הזה מששמעה מר' יוחנן רבו (ברכות לא ע"א). האם אין לעמדה הנחרצת הזאת נגד צחוק חלק באחריות להידרדרות שקרתה לחכמים? זה מזכיר קצת את הרומאן 'שם הורד' של אומברטו אקו, שבו הנזירים הנוצרים מנסים להסתיר ככל יכולתם את העותק הנדיר של אריסטו 'על הקומדיה', כי הוא מטען נפץ מסוכן מדי לרצינות התהומית שבה הם מתייחסים לאמונותיהם הסכולאסטיות ולעצמם בכלל. בקיצור, קחו את עצמכם בפרופורציות, חברים! ואין מועיל יותר לשם כך מחיוך, מצחוק בריא, מכל מיני צורות של התייחסות פרופורציונית לחיים ולעצמנו, למרות שזה נראה לכם קליל מדי ולא רציני.
נראה לי שהתגובה של ר' יוחנן מובנת פסיכולוגית, גם אם לא ברורה הפרשנות והמוטיבציה האפשרית למשפט המפתח שיוצא מפיו: "ליסטים בליסטיותו ידע" (כלומר, שודד מבין בענייני שוד וסכינים) – האם זה משפט תמים שנאמר בהיסח הדעת, או משפט משפיל ותוקפני במודע ולכתחילה, או בכלל משפט של חברות קרובה והתבדחות משותפת, או אולי אפילו משפט הערכה לחכמת החיים וניסיון החיים העשיר של ריש לקיש! מה שברור הוא שתגובתו הקשה של ריש לקיש ועלבונו עירערו לגמרי את ר' יוחנן. על זה נאמר: חכמים היזהרו בדבריכם. אבל הייתי מוסיף: חכמים, החכמה החשובה ביותר היא לשמור על אגו גמיש ולא מנופח, על ענווה אמיתית, מה שמאפשר להימנע מהמתח המוליד פגיעות הדדיות ורגשות כאלה, או לפחות לברר סיטואציות כאלה כאשר הן קורות, ממקום נינוח ופתוח יותר, מאוורר ולא מאוים, ממקום של ענווה ורדיפת שלום, לפתור אי הבנות או קשיים בדיאלוג בלי לשבור את כל הכלים, טהורים או טמאים, ובלי סכינים…
המסקנה הזאת נכונה ואוניברסאלית בין אם העלבון של ריש לקיש מוצדק, ובין אם הוא נובע בעצמו מחומרה יתירה וחוסר חוש הומור, או נובע ממיצג של 'פגיעות' מניפולטיבית, או ממש טעות שלו בהבנת הכוונה של ר' יוחנן. את שאלת אמנם על הקומפלקס הרגשי של ר' יוחנן, אבל גם ריש לקיש לא פטור מבחינה ביקורתית. ואולי מותר לי להוסיף שזה נכון לגבי כולנו, וזה אולי אחד התפקידים המשמעותיים ביותר של למידה בבית מדרש, כמקום להתפתחות של מודעות עצמית ושיפור המידות שלנו, ולא רק אינטלקט מושחז ויכולת 'פיצוח' של סוגיות מורכבות. אני מציע לקרוא לזה 'בית מדרש למידה טובה' במשמעות הכפולה, של מידה ולמידה, וההתפתחות המאוזנת של שני הענפים האלה במקביל חשובה גם באלול: 'והאמת והשלום אהבו' (זכריה).
את מכירה את 'מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו בעירנו' של עגנון? גם 'הלהבה והברוש' של זלדה, וגם אלתרמן ואחרים כותבים על מפגשי אי הבנה ועלבון הדדי והתנצחות כאלה. במובן מסויים כל ספרי הז'אנר על "ההבל שבמלחמה" מנסים לגעת גם הם באותה דינאמיקה הרסנית: אוזו ומוזו מכפר קקרוזו וד"ר סוס בספר דומה על הקרב על החמאה, וכדומה. לפי דעתי חשוב מאוד להיות מודעים בחיינו לדינאמיקה הפנימית של מחלוקת וויכוח שמניע אותם איום על הדימוי העצמי ואז 'התקפה מונעת', בבחינת 'ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה', ואז הגנה התקפית מקבילה, וחוזר חלילה באסקלציה. יש שיר נחמד של יהודה אטלס שלדעתי תפס את השור הזה בקרניו: יותר משאני פוחד / מכל הגדולים והחזקים ביחד / אני פוחד מקטנים וחלשים / שמרביצים מרוב פחד.
ואולי כאן גם סוד עמוק ליחסי ישראלים ופלסטינים, דתיים וחילוניים, ימין ושמאל… כל אחד שמרגיש את עצמו מאוים, מאוים פיזית או אפילו רק בדימוי הציבורי ובשמו הטוב, תוקף ומשפיל את האחר, שכמובן מרגיש אז בעצמו מאוים, ושוב…ואני מדגיש את הפחד מהרס הדימוי העצמי של טוהר ועליונות מוסרית, פחד שמוליד שחצנות ותוקפנות וחוסר ביקורת עצמית וצדקנות אטומה. זהו, עד כאן לשאלתך…
כל טוב לך,
משלומי פרלמוטר, צוות אלול
