הינה פתחתי חלון! החילוני כ'חלוני'… יהודית רביץ, בארי צימרמן והרב שטיינזלץ, על השאלה מהי חילוניות

שאלה:

האם אלול הוא בית מדרש חילוני?

תשובה:

שלום וברכה. 

אלול אינו בית מדרש חילוני, אלא בית מדרש יהודי ישראלי המשותף לכל המעוניינים בלימוד מקורות היהדות, לכל בעלי הזהויות היהודיות השונות, חילוניים ודתיים לכל סוגיהם וגווניהם, ללא אפליה וללא דחייה של אף אחד מהזרמים. אפשר לומר בלשון מטאפורית לכל יהודי ויהודיה שסקרנים 'לפתוח חלונות', ללמוד וליצור דיאלוג, דיאלוג עם אוצרות הרוח של היהדות, ודיאלוג בינם לבין עצמם, וגם 'לפתוח חלונות' למה שהתחדש ומתחדש בעולם ובעם ישראל מעבר לבית המדרש וארון הספרים המסורתי. 

נרחיב מעט על היחס לחילוניות דרך תיאור הצעות לכינוי התופעה הזו, תופעת 'החילוניות' ועזיבת הדת, שמאפיינת במאתיים השנים האחרונות חלקים גדולים מאוד מהעם היהודי. נעשה זאת באמצעות סיפור על בארי צימרמן מחנך ומשורר מקיבוץ משמר השרון, והרב שטיינזלץ ודימוי המשותף לשניהם, חילוניים ודתיים, דימוי החלון:

בארי צימרמן, מעורכי כתב העת 'שדמות' של התנועה הקיבוצית , התלבט כיצד נכון להבין את הזהות היהודית החילונית, ואיך לקרוא לה. הוא לא אהב את המילה 'חילוני' מלשון חול וחולין, הגדרה שלכאורה מסמנת יהודים חילוניים כרחוקים לא רק מ'קדשי הדת' אלא מכל מה שקשור באוצרות הרוח של המסורת, וכאדישים ורחוקים מ'קדושה' כלשהי, ומכל קשר לערכים קדושים ואידיאלים, לכל מה שגבוה, נשגב, רוחני, יקר ערך וקדוש בתרבות האנושית והיהודית, ובחיים בכלל. זה נראה לו מוטעה לחלוטין. 

ההסתייגות מהדימוי המוטעה והמסולף הזה הובילה אותו להסתייגות מהשם 'חילוני'. מעניין שבמסורת היהודית החולין אינו בהכרח ניגוד ושלילה של הקודש אלא צד משלים שלו. ביאליק, שהיה אחד מאבות היהדות כתרבות, היהדות כמיטב היצירה והמורשת, רוח העם, נשמתו וספרותו, הבחין בין "חילול של גידוף" ובין "חילול של גאולה, פדיון" כמו בביטוי "מי שנטע כרם ולא חללו" (דברים כ', ו: "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ." החילול כאן, משורש חלל המוביל לחילון, הוא כדברי ביאליק דווקא פעולה של הגשמה במציאות). 

דוגמה נוספת לחולין שאינו נגד הקודש: 'מסכת חולין' היא חלק מהתלמוד, חלק מהתורה שבעל פה, מ'כתבי הקודש', ועוסקת בהלכות כשרות, הפרדת בשר וחלב, ובהלכות שחיטה ואכילת בשר שאינם מקורבנות המקדש. כך שהביטוי מציין חלק משלימות של חיים ולא מנוגד לקודש. ובכל זאת בחיים המודרניים של העם היהודי התקבע דימוי של ניגוד ומלחמה בין קודש לחול, ובהתאם גם ל'חילוניות'.

בארי צימרמן חיפש אלטרנטיבות. 

איתו בחבורת כתב העת שדמות היו עוד 'מחפשים' כמוהו. ארי אילון למשל הציע להשתמש בכינוי 'יהודי ריבוני' ו'יהדות ריבונית', לעומת 'יהדות רבנית' ו'יהודי רבני', אחרים אהבו את הכינוי שהיה שגור בתקופת ההשכלה וראשית הציונות 'יהודים לאומיים' או 'חופשיים' (ביטוי בו השתמשו אחד העם ובובר, ביאליק וברל, א.ד.גורדון וי.ח.ברנר, בן יהודה וברדיצ'בסקי, בן גוריון וז'בוטינסקי), או יהודים 'מודרניים', או 'הומניסטיים', ועוד. לכל הצעה יתרונות ובעיות משלה. העיסוק בניסיונות הגדרה של 'התופעה החילונית' הוא כמובן עתיק יומין, ויש שהבינו אותה גם בעת המודרנית באותן קטגוריות מסורתיות של 'רשעים' 'כופרים', 'אפיקורסים' מרשיעי ברית, מחללי שבת וכד', ומאידך בניסיונות הלכתיים והגותיים חדשים לרכך, לבטל ולהרחיק את הרלוונטיות והיישום העכשווי של ההגדרות המסורתיות. כך הביטוי 'תינוקות שנישבו', או 'נשמות של עולם התוהו' (הרב קוק), או 'הרואים עצמם כיהודים שקודם מתן תורה' (ש'י עגנון), וכד'.

בארי צימרמן הציע כינוי רענן: 'יהודים חלוניים' ו'יהודי חלוני'. חלוני מלשון חלון פתוח (בסימן פתח) הנפתח לעולם, לאורות וגוונים ונופים, לאפשרויות חדשות שלא ראה בבית פנימה, ועדיין הוא החלון של הבית שלו, חלק מחוויית הבית שהוא חי בו, ואוהב אותו.

והנה נראה בסיפור הבא שאולי כך בקירוב הבין גם הרב עדין שטיינזלץ את הזהות והאופי היהודי. הרב שטיינזלץ, יהודי דתי אורתודוכסי, מתרגם התלמוד לעברית ומפרשו הגאוני, גם הוא היה מין 'יהודי חלוני'… שעל פי דרכו המקורית אהב חלונות ופתח חלונות רבים. כאן עוד סיפור נהדר עליו,

מאת תלמידו, יואל שפיץ. סיפור על הרב שטיינזלץ וחשיבה מחוץ לקופסה, ועל כניסה לבית המדרש דוקא 'דרך החלון':

יואל שפיץ / הנמלה השישית – לכבוד אברהם אבינו.

*

"היהדות התחילה בילד אחד, שהחליט להיות ילד רע ולשבור לאבא שלו את הפסלים.

אבל אתם, כולכם הרי ילדים טובים, אז מה כבר יכול לצאת מכם?!"

כך גער בנו, תלמידי כיתה י' במקור חיים, הרב עדין (שטיינזלץ) ביום אביבי אחד.

הרב עדין המשיך:

"הבעיה המרכזית שלכם היא, שאם המורה אומר משהו, אז במקום לשאול עליו עשר, חמש עשרה או מאה שאלות, אתם מצדיעים ואומרים: 'לאורו נלך'. 

וזה, הרי מתכון בטוח כדי שגם אתם וגם המורים שלכם תתקעו במקום במין שלוות נפש דביקה שלא מעלה ולא מורידה"

אני זוכר איך הרגליים שלי נעשו קלות כשיצאתי באותו יום מהכיתה. האמירה שלו קנתה אותי ברגע. 

כל המורים וכל הרבנים רצו תמיד שנציית ונקשיב ונשמע ונלך לאורם. פתאום הגיע יהודי ואמר לי:

"בנאדם, תפסיק כבר להידבק לזנבות של אנשים אחרים. לך תחפש לך מקור מים חיים משלך".

באותה שיחה הרב עדין השתעשע ברעיון שאולי, כדי שנפסיק להיות כאלה כבשים ממושמעות, נתחיל מעכשיו להיכנס לבית המדרש בישיבה דרך החלון, ולא דרך הדלת: 

"זה בוודאי יעורר אתכם להסתכל על הדברים קצת אחרת" הוא הפטיר בחיוך.

אז הדבר הראשון שקיבלתי על עצמי באותו יום (יחד עם כמה חברים) הוא שמהיום – ניכנס לבית המדרש רק דרך החלון. 

(זה החזיק למשך שבוע, אבל עשה פלאות)…

***

בערך באותה שנה, בשיחת ההקמה של ישיבת תקוע אמר הרב עדין:

"ישנה שאלה חמורה שבוודאי אף אחד מכם לא התעסק בה יותר מידי והיא-

איך הנמלים מאתרות את האוכל שלהן?

הרי הן הולכות שם בשורה, האחת אחרי השנייה – אז איך הן מאתרות מקורות מזון חדשים?

חשבתם על זה פעם?!"

למראה פניהן התמהות של התלמידים שאני מניח (לא הייתי שם) שלא בדיוק הבינו מה תכלית הכוונה, המשיך הרב עדין:

"נו.. אז מסתבר שיש מי שחשב על זה.

ואחד הפתרונות שהעלו הוא שכנראה, תפקידה של אחת מכל שש נמלים הוא – לצאת מן השורה כדי לחפש מקורות מזון חדשים ולהפנות את כל הגדוד לשם.

הייתי רוצה שלישיבה הזו, יגיעו אנשים מן הסוג הזה- נמלים 'שישיות'. 

כאלו שרוצים ומסוגלים לעניין הזה של חפירת בארות חדשות".

***

כמה חודשים לאחר שעבר את השבץ, עבדנו במרכז שטיינזלץ על סרטון אנימציה שמתאר את הסיפור של ביאור הגמרא.

בסרטון, מתואר הרב עדין כילד סקרן שקפץ מחלון כיתתו והלך לחפש משהו מעניין לעשות- וכך הגיע אל הגמרא. 

לאחר מכן, תיאר הסרטון את התהליך של גיבוש החבורה סביב הרב, את תהליך הביאור, חשיבותו לעם היהודי וכולי וכולי.

הסרטון שיצא היה מעורר ומרגש) ותודה ל- Dov Abramson Studio :: סטודיו דוב אברמסון(  שמחתי לבוא להראות לרב עדין את התוצאה. 

תיארתי לעצמי שישמח, ושהמילים הגדולות על: 

"התלמוד שהוא הלב הפועם של העם היהודי" ירגשו אותו. 

(לאחר השבץ הוא התרגש יותר בקלות, היו לו פחות מחסומים).

הסרטון אכן שימח את הרב עדין, אבל להפתעתי, הקטע שנגע בו לא היו המילים שתיארו את התלמוד. עיניו דמעו מצחוק של שמחה והתרגשות כשראה את דמותו המצוירת קופצת מחלון הכיתה.

באותם רגעים לא הבנתי מה הוא מצא דווקא בקטע הזה שכל כך נגע לו.

אבל עכשיו, אני קולט-

באותו רגע שהוא קפץ מחלון הכיתה, הוא הפך לנמלה השישית.

באותו רגע, נתעברה בו נשמת אברהם. 

אותה נשמה שהוא ביקש להבעיר בנו באותה שיחה מכיתה י'.

אותה נשמה, שעוד בוערת, ומבקשת להדליק עוד ועוד נשמות ללכת ולחפש מעיינות חדשים בשביל העולם כולו.

לחיים!

עד כאן התשובה לשאלתך, תשובה שהיא בעצמה לא שיטתית וקצת 'דרך החלון'… מקווים שהבנת את רוח הדברים, ומקווים שגם מזדהה. נשמח להוסיף ולהרחיב אם תבקש.

בברכה, צוות אלול.