שאלה:
אני מינה, לומדת עכשיו בקבוצת אלול בזום בזמן הקורונה, עדיין מסתגלת אבל מאוד נהנית למרות השינוי הגדול בצורת המפגשים. תוך כדי הלימוד בזום חשבתי לעצמי על השינויים המופלגים שמתרחשים ממש מול עינינו… והאם נשאר איזשהו מאפיין ברור מבית המדרש המסורתי בבית המדרש כיום…
תשובה:
שלום לך מינה, השאלה שלך מעניינת, מסקרנת, השינויים לא מפסיקים להפתיע אותנו. אפשר לחשוב על שאלתך בצורה כזאת:
אילו משה רבינו, או הלל ושמאי, רבי עקיבא, רבי יוחנן וריש לקיש, או רש"י והרמב"ם והגאון מוילנה וכו' – לו היו מגיעים לבימ"ד אלול, האם היו שמחים? האם היו מרגישים הזדהות והערכה, או הסתייגות ושלילה? האם היו מרגישים 'בבית מדרש'? האם היו מרגישים שאנו חוליה מבורכת בשרשרת היהדות, או שופטים אותנו בחומרה? האם היו בכלל מבינים מה הם שומעים ורואים בזום?
את בוודאי מכירה את המדרש התלמודי על משה המגיע 'במכונת זמן' לבית מדרשו של רבי עקיבא. הסיפור מתחיל במילים 'כשעלה משה למרום' והוא מתאר את המפגש של משה עם הקדוש ברוך הוא בעת מתן תורה בהר סיני. משה מבקש לזרז את אלוהים, כנראה חושש מחטא העגל המתקרב בהיעדרו, אבל מסתבר שאלוהים שוקד על ציור האותיות וקשירת קוצים ותגים וכתרים לכל אות ואות בתורה. לשאלתו של משה מדוע הוא מתעכב על פרטים כה שוליים לכאורה, הוא נענה שהחכם רבי עקיבא עתיד לדרוש על כל סימן כזה תילי תילים של הלכות. משה מתפלא ומבקש לראותו, והוא נענה בחיוב ונשלח אלף ושלוש מאות שנה קדימה בזמן, ונכנס אנונימי לבית המדרש של חז"ל, בראשות רבי עקיבא.
על מה שקורה שם אנחנו שומעים בהמשך הסיפור. משה יושב בין התלמידים, ופשוט מקבל חולשה ומבוכה ותדהמה ונפילת רוח, כי הוא לא מבין שום דבר ממה שנאמר בבית המדרש! הוא לא מבין את המדרשים והמחלוקות והפירושים של רבי עקיבא על דברי התורה, תורת משה (!), ובכל זאת מוצא סיפוק ונחמה ומתיישבת דעתו כאשר תלמיד שואל את ר' עקיבא: רבי, מנין לך? ועקיבא עונה לו בפשטות : זו 'הלכה למשה מסיני!'… משה יושב שם ומקבל את הדברים, במקום לקום ולומר בתרעומת שהוא הוא עצמו 'משה מסיני' והוא לא מבין כלום… יש כאן המון שאלות שמתעוררות, אבל נראה שחז"ל מספרים לנו, בדרך פנטסטית, אירונית ופרדוכסלית, משהו על היחסים בין שימור וחידוש, מצד אחד שימור התורה והמשכיות שרשרת המסורת, הדת, התרבות והזהות היהודית לאורך דורות רבים, ומצד שני גמישות, פיתוח, הוספות מדרשים ופירושים, הבנות נוספות וחידושים רבים במהלך הדורות. עד כדי כך שכמו במשחק 'טלפון שבור' שמשחקים ילדים, לא בטוח שהראשון בשרשרת המסירה יבין את מה שנאמר בשמו באמצע או בסוף השרשרת… ועדיין, לעומת המשחק, המסורת מתייחסת לשרשרת המסירה והקבלה כרציפה, כטלפון תקין ולא שבור!
אז אפשר לשאול את השאלה ששאלנו בפתיחה:
אילו משה רבינו, או הלל ושמאי, רבי עקיבא, רבי יוחנן וריש לקיש, או רש"י והרמב"ם והגאון מוילנה וכו' – לו היו מגיעים לבימ"ד אלול, האם היו שמחים? האם היו מרגישים הזדהות והערכה, או הסתייגות ושלילה? האם היו מרגישים 'בבית מדרש'? האם היו מרגישים שאנו חוליה מבורכת בשרשרת היהדות, או שופטים אותנו בחומרה? האם היו בכלל מבינים מה הם שומעים ורואים בזום?
אנחנו משאירים לדמיונך הפורה לנחש איזה שאלות היו שואלים אותנו על הזום שהם משתתפים בו, מה היו אומרים לנו ב'שייר סקרין' וב'רומז', איך היו מתייחסים לדרך הלימוד המוזרה, לטכנולוגיה המדהימה, מה היו אומרים על סוגי הלומדים, על חופש ביטוי שווה לכולם, על שיתוף 'מאמינים' ו'כופרים' בשיחה נינוחה משותפת, על שיתוף נשים שדעתן קלה, שתופסות דברים בקלי קלות… מה היו חושבים על התכנים והערכים וסוגי המקורות ושאר הטקסטים ודברי הספרות בלימוד? האם הייתה 'נחה דעתם' כמו משה בבית מדרשו של עקיבא?
אנחנו רוצים לקוות שיותר מהסתייגויות שבוודאי היו צצות ועולות, הם היו מתלהבים ומחייבים את מראה עיניהם, בית מדרש שאולי אינם מבינים את כל מה שנאמר בו, אבל הוא בכל אופן חוליה נוספת בשרשרת היהדות, שרשרת המתייחסת כולה לאתגרי הקיום וטעם הקיום, האמת והאהבה, היופי והדמיון, הרוח והמוסר… במציאות המשתנה והולכת, מתייחסת לשורשיה העתיקים 'תורה למשה מסיני' ופונה בחזונה לתיקון עולם ולגאולה בחזון העתיד. סדנא דארעא חד הוא.
בברכה, צוות אלול
