עבריינים ובריונים 2

קהל יעד: מבוגרים

מקור מספר 1

בריונים שהיו בשכנותו של רבי זירא – 
היה מקרבם כדי שיחזרו להם בתשובה [=כדי שייטיבו את דרכם],
והיו חכמים מקפידים. 

נפטר רבי זירא. 
אמרו: עד עכשיו היה הקטן חרוך-השוקים (שרוף שוקיים, פיסח) שהיה מבקש עלינו רחמים,
עכשיו מי יבקש עלינו רחמים?
הרהרו בלבם ועשו תשובה.              

(על פי בבלי סנהדרין לז ע"א)                                                                                   

רבי זירא (זעירא בתלמוד הירושלמי): אמורא בדור השלישי (המאות ה-2 וה-3 לספירת הנוצרים). יליד בבל, למד בישיבות סור ופומבדיתא. אהבתו לארץ ישראל הייתה גדולה מאוד עד שהחליט בשלב מסוים של חייו לעלות  אליה – למרות התנגדות רבו. בארץ ישראל למד תורה מפי גדולי אמוראי ארץ ישראל של התקופה. רבי זירא לא ניחן במראה חיצוני מרהיב: הוא היה נמוך (ומכאן כינויו בירושלמי זעירא – בארמית נמוך), ושוקיו היו מעוקמות וחרוכות בשל כוויות.

שאלות:

1. מדוע כעסו חכמים על רבי זירא?
2. מה גרם לבריונים לשנות את דרכם?
3. האם על פי סוף הסיפור טעה רבי זירא וצדקו החכמים?
4. מה עמדתכם במחלוקת בין רבי זירא לחכמים?

מקור מספר 2

מהו ילד נורמלי? האם הוא רק אוכל, גדל, ומחייך במתיקות? לא, לא כזה הוא הילד הנורמלי. ילד נורמלי, אם הוא בוטח באמו ובאביו, משחרר את כל המעצורים. עם הזמן הוא מנסה את כוחו בלשבש, להרוס, להפחיד, להתיש, לבזבז, לתחבל תחבולות ולחמוס. לכל דבר המוביל בני אדם אל בתי המשפט (או אל מוסדות בריאות הנפש, לצורך העניין) קימת מקבילה בינקות או בילדות המוקדמת המתרחשת בביתו של הילד. אם הבית מסוגל לעמוד בכל מה שהילד עושה כדי לשבש את התנהלותו, יתיישב זה ויתחיל לשחק. 

[…] הילד שביתו נכשל… יחפש את ארבעת הקירות מחוץ לביתו… הילד האנטי-חברתי רק מרחיק מעט יותר בשדה החיפוש, ובמקום אל משפחתו פונה אל החברה או אל בית הספר לקבלת היציבות הדרושה לו, כדי שיכול לעבור דרך השלבים המוקדמים והמהותיים לגמרי של התפתחותו הרגשית. 

… הנטייה האנטי-חברתית קשורה קשר ישיר לחסך רגשי, בדרך כלל בתקופת הינקות המאוחרת ותחילת הגיל הרך, בסביבות גיל שנה ושנתיים. במקום שבו קיימת נטייה אנטי-חברתית היה חסך אמיתי (ולא מחסור גרידא); כלומר, התרחש אובדן של משהו טוב, שהיה חיובי בחווייתו של הילד עד לנקודת זמן מסוימת, ולאחר מכן נמנע ממנו. המניעה נמשכת תקופת זמן ארוכה יותר מזו, שלאורכה מסוגל הילד לשמר באופן חי את זיכרון החוויה. 

הנטייה האנטי-חברתית מאופיינת ביסוד המאלץ את הסביבה להיות חשובה. באמצעות דחפים לא מודעים, הילד מאלץ מישהו אחר לדאוג לניהול חייו. מהנטייה האנטי-חברתית משתמעת תקווה. חוסר תקווה הוא התכונה הבסיסית של הילד הסובל מחסך … בתקופת התקווה הילד מגלה נטייה אנטי-חברתית. הדבר עלול לגרום מבוכה ואי-נוחות לחברה, אבל אפשר להבחין בתקווה שביסוד, למשל, הצורך הכפייתי לגנוב. הבנת המעשה האנטי-חברתי כביטוי של תקווה חיונית לטיפול בילדים המגלים נטייה אנטי-חברתית. שוב ושוב אנו עדים לרגע התקווה המתבזבז, או הקמל, בגלל ניהול לקוי או חוסר סובלנות. 

(דונלד ויניקוט, "כמה היבטים פסיכולוגיים על עבריינות נוער", "הנטייה האנטי חברתית")

שאלות:

1. מה בין אלימות לתקווה?
2. מהי הטענה המרכזית בקטע? האם אתם מסכימים איתה?

מקור מספר 3

אלימות ו"אילמות" קשורות זו בזו. "אילמות" במובן של אנשים שלא יודעים לתרגם את תחושותיהם ואת רצונותיהם למילים ומשתמשים באלימות במקום לדבר. בדיוק באופן שאצל פעוטות שטרם למדו לדבר נוכל למצוא התנהגות כמו צעקה, בכי, נשיכות ומשיכות שיער, כך אצל בני נוער – שלא יודעים לבטא במילים את התסכולים שהם חשים, או שמרגישים שהבעת הרגשות שלהם תיפול על אוזניים ערלות או עוינות – נמצא אלימות כלפי עצמם, כלפי אחרים או כלפי חפצים.

(ד"ר בנימין הוזמי, "בין אלימות לאילמות")

שאלות:

1. כיצד מסביר הקטע את הקשר בין אלימות לאילמות?
2. האם זהו הסבר אפשרי ונכון לאלימות לפי דעתכם?

מקור מספר 4

גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכיות   

(יומא פו ע"ב)

שאלה:

1. כיצד תיתכן מציאות שעוונות נעשים זכויות? כיצד אתם מבינים את האמירה הזו?