קהל יעד: מבוגרים
מקור מספר 1
סיננתי
סִנַּנְתִּי מִתּוֹךְ מְגִלַּת אֶסְתֵּר אֶת מִשְׁקַע
הַשִּׁמְחָה הַגַּסַּה וּמִתּוֹךְ סֵפֶר יִרְמְיָהוּ
אֶת יִלְלַת הַכְּאֵב בַּמֵּעַיִם. וּמִתּוֹךְ
שִׁיר הַשִּׁירִים אֶת הַחִיפּוּשֹ הָאֵין סוֹפִי
אַחַר הָאַהֲבָה וּמִסֵּפֶר בְּרֵאשִׁית אֶת
הַחֲלוֹמוֹת וְאֶת קַיִן וּמִתּוֹךְ קֹהֶלֶת אֶת
הֵיֵּאוּשׁ וּמִתּוֹךְ סֶפֶר אִיּוֹב אֶת אִיּוֹב.
וְהִדְבַּקְתִּי לִי מִן הַשְּׁאֵרֵיּוֹת סֶפֶר תַּנַ"ךְ חָדָשׁ.
אֲנִי חַי מְצֹנְזָר וּמֹדְבָּק וּמֹגְבָּל וּבְשַלְוָה
יהודה עמיחי
שאלות:
- מה הדמיון והשוני בין הגישה של יהודה עמיחי לפסוקי התנ"ך, ובין הגישות בסיפורי התלמוד שראינו בדף הקודם?
- האם דרכו מקובלת עליך?
מקור מספר 2
ת"ר מעשה ברבי אליעזר.. אמר להם הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי מימי לא קדמני אדם בבית המדרש ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי ולא שחתי שיחת חולין ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם
תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כח, עמוד א
שאלות:
- רבי אליעזר: האם זו הגדרה אידיאלית של תלמיד בבית המדרש?
- מה הם היתרונות ומה הם החסרונות שנובעים מלמידה כזאת?
מקור מספר 3
ברל כצנלסון וירושת הדורות
שני כוחות ניתנו לנו: זכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזכרון האנושיות, דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.
ברל כצנלסון 'מקורות לא אכזב' (פורסם בעיתון "דבר", י"ד באב תרצ"ד – 1934 )
דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור מחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם וחסן אותו לקראת הבאות, האם יש בזה ממידת המהפיכה להתנכר לו? רבים הם בימינו המועדים והחגיגות העשויים בידים – עצרות, כינוסים, הכרזות, תאריכים. ביניהם בעלי חשיבות לשעתם וגם מחוסרי חשיבות. מהם רק אחד מאלף יזכה לחיים של קיימא, והשאר יקמל עם נשיבת סערה ראשונה או לפניה. לא כאלה חלק הימים שהשרישו בנפש העם ודורות על דורות שיקעו בהם את חוויותיהם.
ברל כצנלסון 1887-1944, היה לצד שותפו הקרוב בן גוריון, ממנהיגיה הבולטים והוגה דעות של תנועת העבודה בארץ ישראל, מייסד ועורך העיתון 'דבר' ו'ספריית הפועלים', וממקימי מוסדות ההסתדרות, סולל בונה, קופת חולים, המשביר, ועוד
שאלות:
- האם ברל כצנלסון מודאג יותר מעודף זיכרון, מעודף שימור ושמרנות ביהדות, או מעודף שיכחה ועזיבת העבר?
- ומה דעתכם אתם? חישבו על דוגמא לבעיה הנוצרת מכל אחד מהכיוונים האלה (זיכרון, שיכחה) שאתם רואים בסביבתכם/משפחתכם או במדינת ישראל בימינו.
מקור מספר 4
יהודה אטלס / ולפעמים ככה
מסתובב בבית בכל החדרים,
יהודה אטלס – הילד הזה הוא אני, הוצאת כתר, 1977
פותח ארונות ומגרות, הופך את הדברים.
מחפש, מחפש, ולא מוצא –
כי בכלל אנ'לא יודע מה אני רוצה.
שאלות:
- ערכו רשימה של הערכים שנמצאים ב"מגירות" וב"ארונות" של הבית שלכם.
- מה תרצו שיעבור הלאה?
מקור מספר 5
המפתח שאבד / שי עגנון
אתמול הייתי שמח כאילו כל העולם שלי הוא והיום אני עצב כמי שאבד לו עולמו. מה אירע, כשביקשתי ליכנס לבית המדרש לא מצאתי את המפתח. אמרתי לעצמי, שמא הנחתיו במלון בשעת לבישת אדרתי. חזרתי למלון ולא מצאתי את המפתח. אמרתי לעצמי, שמא אבדתיו בדרך. חיזרתי על כל הדרכים ולא מצאתיו.
הלכתי אצל בית המדרש ועמדתי לפני הדלת הנעולה. שבע מחשבות חשבתי בשעה קלה, וזו אחת מהן. בית המדרש קיים ואני עומד מבחוץ, מפני שאבדתי את המפתח ואיני יכול ליכנס. מה יעשה אדם ויכנס, ישבור את הדלת ויכנס.
אבל דלת זו כחה יפה מכחי אני. כמה שטרחתי עליה לא עלה בידי לפתחה. אבותינו שהיו בונים בתי כנסיות ובתי מדרשות היו עושים להם כתלים עבים, דלתים ומנעול. נעלו דלתות בית המדרש אינו נפתח אלא למי שהמפתח בידו. [….]
נחזור לענייננו. המפתח נעלם ואיני יכול ליכנס לבית המדרש. אמר דוליק, דלת שאינה נפתחת מביאים גרזן ומשברים אותה. אמרה קרולקה, אלי שלי, אלי שלי, אפשר עושים בבית תפילה כך? ליגלג עליה דוליק ואמר, בשלכם אין אנו רשאים, בשלנו אנו רשאים. כיסתה קרולקה פניה בסינרה ואמרה, אל תשמע לו אדון, אל תשמע לו.
מיום שננעל בית המדרש בפני איני מוצא מקום לעצמי. עד שלא אבדתי את המפתח הייתי יוצא לשוק ומדבר עם הבריות או יוצא ליער או מטייל בשדה, משאבד לי המפתח נעשו כל המקומות זרים לי. אם יצאתי לחוץ, לא מצאתי קורת רוח מיציאתי, ואם חזרתי למלון, לא מצאתי קורת רוח מן המלון. אבל אני לא נתתי לרוח רעה שתשלוט עלי. אלף דרכים הייתי בודה לי. פעמים לשם טיול ופעמים לבקש את המפתח. לסוף נתרגלו רגלי בהליכה. רגלי נתרגלו, נפשי לא נתרגלה. הנפש הזאת היתה כבדה עלי ורגלי היו טוענות אותה בקושי.
בכל יום הייתי בולש את חדרי. לא היה מקום שלא חיפשתי. יודע הייתי שכל טרחתי על חנם, אף על פי כן הייתי חוזר ומבקש. פעמים הרבה רצתי לבית המדרש. שמא יעשה לי הקדוש ברוך הוא נס ויפתח לפני את הדלת. אף בגל השמות שבעזרה חיפשתי, שכשהייתי בחור והייתי משכים ומעריב לבית המדרש הייתי צופן שם את המפתח, שאם יקדמני אחר ימצאנו שם.
יום אחד מצאני דניאל ב"ח. שחה על רגלו של עץ ואמר, יעשה מר כדרך שעשיתי אני. אם אבד לו מפתחו יעשה לו מפתח אחר. עצה פשוטה פשט לי ב"ח ולא קידמהו בה אדם, עד שבא הוא ופשט לי. הוסיף דניאל ב"ח ואמר, הריני שולח לו את המסגר ויעשה לו מפתח חדש.
קשים היו הימים שצפיתי לביאת המסגר. כל מי שנכנס למלון ולא הכרתי אותו הקפיצני ממקומי ורצתי לקראתו. וכשראיתי שלא זה הוא המסגר, נדמה לי כאילו בא להתל בי.
אם לא ידעתי דירתו של המסגר ידעתי את דירתו של ב"ח. הרי הוא יושב עמי ממש כותל בכותל. יכול הייתי לילך אצלו ולשאול על המסגר. ומה גרם שלא הלכתי, טרדת בית המדרש שהייתי מקיף אותו ובודקו, שמא אמצא בו פרצה ואכנס. בית המדרש הישן עמד שלם מכל צדדיו ולא נמצאה בו פרצה. אבותינו כשהיו בונים בתים לתורה דקדקו שיהו שלמים מכל צדדיהם.
שוב חשבתי על הספרים שנשתיירו בבית מדרשנו הישן. מעט מהרבה נשתיירו שם, וכל זמן שהיה המפתח בידי הייתי נכנס ולומד בהם, משנאבד המפתח ואיני יכול ליכנס וללמוד, מי ילמד בהם?
[מתוך: ש"י עגנון, 'אורח נטה ללון' פרק טו]
שאלות:
- האם אתה מזדהה עם הבעיה של המספר? אילו רגשות הוא מבטא?
- מהן הדרכים המוצעות בסיפור להיכנס לבית המדרש? האם אחת מהן מתאימה לך, סמלית, או שיש לך דרך אחרת?
- מהם מבחינתך האישית 'המנעולים' והחסמים לקשר לביהמ"ד ול'ארון הספרים היהודי', ומה 'המפתח' שלך?
רעיון לפעילות אסיף:
לבנות/ לצייר את ארון הספרים הפרטי: אילו סוגי ספרים יש בו? מה הם מבטאים?
