האם מתאים לנו באלול ללמוד יהדות בקבוצה שכולה רק גברים? או רק דתיים? האם מתאים לרוח אלול ללמוד יהדות בקבוצה שרובה ככולה חילוניים ? לכאורה, מדוע לא, אם זו דמות הקהילה או הקבוצה שפונה לאלול? כל הרוצה יבוא וילמד.
בקרית יובל בירושלים נפתחה קבוצה כזו, שרובה הגדול 'חילוני'. זו קבוצה של תושבי השכונה שפנו אלינו ביוזמתם, בהתארגנות פנימית, מתוך בקשה ללמוד יחד. אנחנו שמחים מאוד ליוזמות כאלה 'מהשטח', לפנייה אלינו שנעזור להנחות לימוד, לגבש קבוצת שיחה משמעותית, להיפגש בשכונה להעמקה בזהות יהודית וישראלית, קבוצה שתהיה 'מרכז רוחני' לשכונה, לב פועם ומרגיש של השכונה, מעגל חשיבה, למידה והקשבה, שותפות ודיאלוג עם מקורות ישראל, כן ירבו!
אבל במקרה כזה עולות גם שאלות מענייניות ומאתגרות, ואני רוצה להשתהות רגע ולהתבונן בהן. חלק משמעותי ממשתתפי הקבוצה הציג את עצמו כ'אתאיסטי', לא רק 'חילוני', וזה אומר דרשני, כלומר 'דרוש אותי', למד ופרש והעמק במשמעות הדבר, כשניגשים ללמוד יהדות… הקבוצה הוקמה על רקע תחושת איום של שינוי הצביון השכונתי, בנייה לחרדים וחשש מהפיכת השכונה לחרדית בעתיד. אם כן, האם יש כאן דחף התגוננות מפניהם, התנגדות 'לדת שלהם', או יותר דחפים של משיכה לכתבי היהדות, לתרבות ו'לשורשים שלנו' ? האם אלה לא שמות שונים לאותם כתבים עצמם? האם אלה מוטיבציות סותרות ? מה מפעיל את הקבוצה, ולאיזה לימוד היא מקווה?
מ.י. ברדיצ'בסקי, הסופר ש'יצא בשאלה' והיה מההוגים המרכזיים של הציונות והיהדות החופשית בסוף המאה ה-19, כתב על המורכבות של היחס לנכסי העבר, העבר הדתי היהודי בדור של חילון, בדור של ביקורת הדת, מרי במסורת אבות, ותמורות גדולות בזהות:
"גם בשעה שאנו מהרהרים אחרי מציאות ה' או כופרים באחדותו אנו נרתעים לאחורינו מפני הדר גאון אלה שמתו ונהרגו על קידוש שמו… הדת, דת של ציבור, היא כוח פועל עלינו, גם מעשיר אותנו, אם גם יעיק עלינו. (…) אם אדם מישראל המית את עצמו על מצוה אחת קלה, הרי דמו צועק אלי מן האדמה; ובשעה שאנכי עובר עליה, דמות דיוקנו של הקדוש הזה, תהיה רצוצה, שבורה, מעוכה, מטפּחת על פני. זהו הצער התולדתי, ואלה המה יסורי התולדה, יסורים הממלאים את נפשנו ורוחנו ועושים אותה קרעים קרעים, ניגודים ניגודים, נצחונות ואנחות, אנחות ונצחונות. כשאנחנו מנצחים את העבר, הרי אנו בעצמנו הננו המנוצחים. – ולאידך, אם העבר מנצח, אנחנו ובני בנינו הננו המנוצחים… סם-חיים וסם-מות בדבר אחד. מי יפַנה לנו דרך? מי ימצא את הנתיב? – – – "
(ברדיצ'בסקי, לשאלת העבר)
בדומה לברדיצ'בסקי, גם ח.נ.ביאליק ביטא בשירתו את ייסורי הנפש והאמביוולנטיות הזאת, את 'הקרע שבלב' של היהודי המודרני שעזב את הדת, שמורד במסורת ובו בזמן גם ניזון מחכמתה, משפתה וספרותה, מסמליה וזכרונה ההיסטורי, מאוצרותיה הרוחניים שהם בסיס זהותו היהודית.
מאיר אריאל שר ב'נשל הנחש': "ואבא חוזר ואומר 'תעזבנו יום – יעזבך יומיים', העגלה נוסעת אין עצור, לא קפצת עליה היום עברו שנתיים, והנה נשארת מאחור…" .
גם ש"י עגנון כתב בפרק מרתק ברומן ‘אורח נטה ללון’ על 'המפתח שאבד' לבית המדרש, אבד ליהודים המודרניים שמנסים להיכנס וללמוד בבית המדרש אחרי שיצאו ממנו, עזבו אותו, או מעולם לא למדו בו, הם או גם הוריהם, או כבר סבי סביהם, אבדה האמונה הדתית, אבדה המוטיבציה להבין והאפשרות להרגיש קירבה לספרות הקודש היהודית, להתמצא בה, להתעניין ולהרגיש בה בן בית, אבדה השפה, אבדה ההכירות, אבדה האפשרות ליצור איתה דיאלוג יצירתי, דיאלוג של בנים יורשים עם ירושת הדורות הקודמים שנמסרה להם למשמרת. המפתחות הולכים ואובדים לנו מאז דור החילון 'הדתל"שי' הראשון והשני, דורם של ברדיצ'בסקי, אחד העם, ביאליק, ברנר, גורדון, בובר, בן גוריון, ז’בוטינסקי, אלתרמן, שלונסקי וחבריהם
האם מצאנו בבימ"ד אלול את 'המפתח' של עגנון? האם מצאנו את הנתיב שברדיצ'בסקי ערג אליו בזמנו? את הקריאה של ביאליק לתרגם 'דת יהודית' ל'תרבות יהודית' ? נראה שהדרך הולכת ונסללת בבתי המדרש ובקהילות הלומדות של אלול ברחבי הארץ מזה שלושים שנה, והיד עוד נטויה. אנחנו נוסעים בעגלה עם מאיר אריאל, 'עגלה מלאה' שלא עוזבים אותה לחרדים, אלא מחברים אותה לעוד 'עגלה מלאה', לקומה נוספת של מיטב התרבות הציונית והישראלית, ושל גדולי הרוח של התרבות והיצירה העולמית…
נו, אז מה השאלה? ממש מושך להצטרף… אבל בואו נתבונן רגע נוסף בעניין:
אלול הוקם כמקום של חיבורים ואהבת ישראל בכל המובנים, גם להעמקת הדיאלוג בין זהויות ישראליות ויהודיות שונות, בעיקר יצירת גשרים ושיחה בין דתיים וחילוניים, וגם בינינו כולנו כיהודים מודרניים החיים בישראל הדמוקרטית, הליברלית, ובין 'מקורות ישראל': מפגש לימודי עם הספרים, הדמויות, חכמת החיים, הערכים, האמונות, הסיפורים והמושגים של תרבות ישראל בעבר, עם 'ארון הספרים היהודי', עם המורשת העתיקה, שהייתה ברוב התקופות דת ישראל, או בשמה המסורתי התורה.
והנה, לגבי קבוצה שכולה חילונית, עולה שאלה לגבי שתי המטרות הללו:
לגבי המטרה של המפגש הדתי-חילוני באלול אלו-ואלו:
אם אין דתיים השותפים עם החילוניים ללימוד, לשיחה על מקורות 'ארון הספרים היהודי', האם הוא לא מאבד משהו מרכזי מטעמו ומטרתו ? האם הדיאלוג יהיה מספיק מאתגר, מגוון, מפתיע, פורה, חורג מ'המובן מאליו' של הקבוצה ? ואולי לימוד במעגל 'חילוני' הוא דוקא חשוב, חיוני, ומאפשר דינאמיקה המעלה דברים משמעותיים בפני עצמם? במה כוחו? מהם יתרונותיו וחסרונותיו?
ולגבי המטרה של לימוד 'ארון הספרים היהודי':
האם לגשת ללמוד מקורות יהודיים מתוך נקודת מוצא חילונית, כלומר שזה לימוד של מיטב היצירה והספרות שיצרו היהודים בהיסטוריה, 'היהדות כתרבות לאומית', ולאו דוקא 'יהדות כדת' ? איך חילוני שאינו היסטוריון אקדמאי בלבד אלא מגיע ל'בית מדרש' לגבש ערכים וזהות יהודית עשירה אמור ללמוד יהדות שתפסה את עצמה תמיד כאמת אלוהית, אמת נצחית שנמסרה בנבואה בתורה, שאין רשות ואפשרות לאדם לכפור בה ולבקר אותה ולשנותה, עם אמונות ומצוות מחייבות?
מה היא המטרה של חברי וחברות קבוצה חילונית כזאת בלימוד 'מקורות ישראל'? מהם המניעים (הגלויים וגם הסמויים יותר, הקבוצתיים והאישיים יותר) ללימוד כזה? הרי המקורות היהודיים עוסקים ברובם בשפה דתית ובאמונה דתית ובמצוות התורה… האם הלימוד 'החילוני' מכוון פשוט להכיר ולדעת יותר על יצירתו ההיסטורית, התרבותית והדתית של עם ישראל בעבר, גם אם התגבש לרוב כ'דת'? אבל מה עומד מאחורי מטרה כזאת? האם בירור חילוני סקרני 'במה מאמינים ואיך חושבים אנשים דתיים', כלומר 'הם, לא אנחנו', בבחינת 'הכר את האחר', ו'דע מה שתשיב ליריב'? לחדד את הזהות החילונית האתאיסטית, לחזק ולגבש אותה ולדון בה, דוקא על דרך עימות עם תכני הדת, עם האמונה הדתית, עם סיפורי התורה והתלמוד, החסידות והקבלה, עם ההלכה, וכד'? האם חילונים לומדים יהדות בתחושת זרות והתנגדות ואף דחייה ואימה, ומצליחים להתגבר על הביקורת והניכור, ולהתגייס ללימוד בעיקר כ'אקט פוליטי' ואמירה שכונתית ציבורית: באנו להפגין עניין ביהדות ולרכוש כלים ושפה וטיעונים טובים ב'קרב הירושה' הציבורי הגדול על אופי היהדות ועל דמותה של השכונה ושל ישראל?
או שהלימוד בא מתוך חוויית שייכות וקירבה עמוקה: 'כל זה שייך לנו' ! ארון הספרים היהודי הוא שלנו, אנו הציונים החילוניים, היהודים החופשיים, הריבוניים, הליבראלים והדמוקרטיים והפמיניסטים… זה בסיס הזהות שלנו לא פחות בשום אופן משל הדתיים, או של החרדים, ואנחנו רואים בזה משאב רוחני ומוסרי חשוב ורוצים להשקיע בלימוד שלו, הוא חיוני לרוחנו, לתרבותנו, לזהותנו, לחינוך ילדינו. אנחנו רוצים להכיר וללמוד ולחזק את הקשר לתרבות היהודית כי היא ממש יקרה לנו ומשמעותית לנו, היא מקור השראה מרכזי לחיינו, ל'אני הלאומי והתרבותי שלנו'? אנו רואים את עצמנו כממשיכים ויורשים של האוצר היהודי הזה, באנו לאסוף פנינים ומרגליות ויהלומים שאנחנו רוצים לאמץ ולהזדהות איתם.
ואפשר לשאול עוד: מה נכון יותר ללמוד בקבוצה כזאת, מה לבחור מתוך ים הכתבים והאפשרויות, התקופות ההיסטוריות וסוגי המקורות, ובאיזה צורת לימוד לבחור כדי שיהיה לימוד משמעותי? כיצד רצוי ועדיף ללמוד טקסטים ותורות עתיקות? האם לבחור מקורות שבולטים בהם ערכים המזכירים ערכים הומאניים וליבראליים מודרניים, או לאתגר את עצמנו דוקא במפגש עם כיוונים מפתיעים ורחוקים ותמוהים ומוזרים לנו, שלעיתים מפעילים בנו אינסטינקט התנגדות ראשוני, מאתגרים ומוציאים אותנו מאזור הנוחות ו'המובן מאליו', כאלה שאינם אינטואיטיביים ונוחים לנו? ואיך מתגברים על פערי שפה, על קשיי הבנה טקסטואלית (ארמית, ראשי תיבות וקיצורים, אסוציאציות של הכותב ואסמכתאות שאינן ברורות לנו, מילים וביטויים סתומים…), ועל הבדלים ערכיים ואמוניים שבולטים בכתבים, ומרתיעים חילוניים בני זמננו?…
בשני המפגשים הראשונים שהיו עד כה למדנו מדרשי אגדה מהתלמוד, ולצידם התייחסויות של מפרשים מסורתיים והוגים מודרניים.
למדנו אגדה אחת על מכונת הזמן שמפגישה את משה נותן התורה עם בית המדרש החז"לי של רבי עקיבא. עקיבא מפרש את התורה באופן שמשה כלל לא מבין… 'חלשה דעתו' של משה, הוא נהיה נבוך ותמהה על האירוע, שהוא עצמו אינו מבין איך מפרש רבי עקיבא את תורת משה, ומה הוא מסיק ומחדש מתוכה להלכה…. והפרדוקס מגיע לשיאו האירוני כשתלמידי ר' עקיבא שואלים אותו: רבי, מנין לך? ורבי עקיבא עונה: זו הלכה למשה מסיני! ואיך מגיב משה? הוא לא קם ולא מוחה בתוקף: 'אני משה! אני יושב כאן ולא רואה שום קשר בין דבריך ופירושיך והלכותיך, עקיבא, לבין התורה המקורית שקיבלתי! במקום זאת נאמר על משה: 'נתיישבה דעתו'. מה משמעות סיפור תלמודי כזה עבורנו כיום?
במפגש שאחריו למדנו דף תלמוד עם אגדה על הניצחון שהשיגו חז"ל על יצר עבודה-זרה, כלאו אותו וביטלו אותו (שאלנו האמנם בטל היצר הזה? מהי 'עבודת אלילים' בעינינו כיום?), והסיפור התלמודי המשיך בתיאור מחלוקת נוספת לאחר חורבן הבית, מחלוקת בין הנביאים שחזו בחורבן (ירמיהו ודניאל), לבין 'אנשי כנסת הגדולה' (ראשוני חז"ל), מחלוקת על התפילה 'האל הגדול וגיבור ונורא' לאחר חורבן הבית, על מקום האמונה לאחר 'השואה' של זמנם, מחלוקת על היחס הנכון לשפה התורנית והדתית שקדמה להם, וכבר לא תאמה את חוויית החיים שלהם.
זו מסתבר שאלה גם ליהודים בני זמננו, מתי ואיך והאם רצוי להמשיך את השימוש במושגים מסורתיים, כמו 'עבודת אלילים', או 'קדושה', או 'אלוהים', "האל הגדול וגיבור ונורא", וכד': האם גם אנחנו "מאמינים בני מאמינים" מאמינים ב'אלוהים' במובן כלשהו, או לא, ואז מפסיקים להשתמש בביטויים כאלה. או אולי אפשר לפרש את מושגי המסורת אחרת, באופן מקורי, אישי, יצירתי, 'מחוץ לריבוע', כמו שפירשו אותו מחדש 'אנשי כנסת הגדולה' בסיפור (אלוהים בחורבן הבית, או בשואה – "במה גבורתו? שגובר על יצרו"… אלוהים לא מתערב אלא מתגבר על ייצרו, היצר לעזור לצדיקים ולהעניש את הרשעים, אולי כדי לאפשר לנו חופש בחירה אנושית)… המסורת היהודית היא מסורת של מדרש, של התחדשות השפה והתודעה דרך מציאת משמעויות חדשות למושגים עתיקים.
מספרים על הרב קוק שבעת מסעו לגליל לבקר את חלוצי העליה השניה החילונים הוא מאוד התפעל מהמסירות והאידיאליזם שלהם, וניסה לסנגר עליהם, לפרש לחיוב מסויים את הכפירה המוצהרת שלהם בדת (הוא עשה זאת באמצעות מושגי ההגות הקבלית והחסידית). אבל הם ראו עצמם ציונים סוציאליסטים אתאיסטים, יהודים חופשיים מודרניים. אחד החלוצים אמר לרב קוק: אני לא מאמין באלוהים, אין אלוהים! ענה לו הרב קוק: באותו 'אלוהים' שבו אתה לא מאמין – גם אני אינני מאמין!
(כלומר, הכל תלוי בשאלה איזה פרשנות אתה נותן למילה הזאת 'אלוהים', איזה דימוי ופירוש ומובן אתה מטעין בתוכה, מה אתה שולל… אבל אולי אפשר לפרש אחרת? הרי בדימוי המשוער הילדותי הזה גם אני לא מאמין!)
הינה שתי דרכים ליהודים חילוניים להתייחס למסורת: דרך הברירה מתוכה, שימור חלק בלבד, ואז גניזה וויתור על אמונות וערכים ומנהגים ושפה דתית שאינה מתאימה לנו ואינה משכנעת ותקפה בעינינו כיום, והדרך השניה היא מדרש ופרשנות מחודשת של ביטויים עתיקים, לא לוותר עליהם אלא להטעין אותם במשמעויות חדשות. כך קרה בחלקים גדולים מהתחייה התרבותית של הספרות והשירה העברית החדשה: ביאליק, שלונסקי, לאה גולדברג, אלתרמן, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ'…
דרכים ומחלוקות ואפשרויות שמלוות אותנו גם היום בצורות שונות. והשיחה הגדולה בין הדורות נמשכת והולכת…
בהצלחה לקבוצה החלוצית בקרית יובל!
שלומי פרלמוטר, אלול
