בית הספר

מתי בית הספר הוא בית, מתי השראה, מתי התרחשות לימודית או חברתית, ומתי הוא מנוכר לצרכי הילד והחיים, נחווה כסיוט? איזה אווירה יש בו, אילו מורים משאירים בנו רושם וזכרונות, לטוב ולמוטב, ומה מקום ההורים בתמונה ? האם יש רעיונות חדשים על המוסד הזה, ה'בית' שכולנו בילינו בו את ילדותנו?

1) רבי חייא וריח שום

רבי (רבי יהודה הנשיא) היה יושב ודורש (מלמד), והריח ריח שום.

אמר: מי שאכל שום יצא, עמד רבי חייא ויצא.

עמדו כולן ויצאו.

בשחר מצא רבי שמעון ברבי (בן רבי) את רבי חייא.

אמר לו: אתה הוא שציערת לאבא?

אמר לו: לא תהא כזאת בישראל!

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף יא, עמוד א.

רבי– רבי יהודה נשיא, נשיא הסנהדרין, מנהיגו הרוחני ונפוליטי של יהודי ארץ ישראל בסוף תקופת התנאים, ועורך המשנה (שנת 200 לספ'). כינויו בספרות חז"ל "רבי" סתם, ללא ציון שמו.

רבי חייא- רבי חייא רבא (=הגדול), חי בסוף המאה השנייה, שייך לדור המעבר בין תנאים לאמוראים. עלה לארץ מבבל, והיה מחשובי החכמים בדורו של רבי יהודה הנשיא, ותלמיד-חבר שלו.

שמעון ברבי– רבי שמעון, בנו של רבי יהודה הנשיא. 

• מדוע אמר רבי מה שאמר? באיזה טון נאמרו דבריו? מדוע יצא רבי חייא? מדוע יצאו כל התלמידים?
• מה פשר אמירתו של רבי חייא "לא תהא  כזאת בישראל"? כלפי מה או מי היא מכוונת?

2) רבי חייא- אסטרטג חינוכי

מה אני עושה? אני הולך וזורע פשתן ושוזר ממנו רשתות, וצד צבאים ומאכיל מבשרם ליתומים, ועושה מגילות מעורם וכותב חמשה חומשי תורה עליהם, ואני הולך לעיר ומלמד לחמשה ינוקי [תינוקות] בחמשה חומשי תורה, לכל אחד מהם חומש אחד, ומלמד אני משנה לששה תינוקות ששה סדרים ואני אומר להם: עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי [שאחזור ואבוא לכאן תלמדו מקרא זה לזה ולמדו משנה זה לזה] ועל ידי כך עושה אני לתורה שלא תשתכח מישראל.

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ה, ביאור שטיינזלץ.

3)ויגדלו הנערים (עשו ויעקב) – חינוך מתאים ולא מתאים

כז וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. 

בראשית כ"ה, כ"ז

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים (בראשית כה, כז), רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לַהֲדַס וְעִצְבוֹנִית שֶׁהָיוּ גְּדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ וְזֶה חוֹחוֹ, כָּךְ כָּל י"ג שָׁנָה שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, לְאַחַר י"ג שָׁנָה זֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.

מדרש בראשית רבה, ס"ג, י

המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד-צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.

אילו היו יצחק ורבקה חוקרים לעומק בטבעו של עשו; אילו שאלו את עצמם בשלב מוקדם, איך יכול אפילו אחד כעשו – עם כל הכח, הכשרונות, והאומץ הרדומים בו – להטות שכם לעבודת ה׳; הרי שאז הגיבור לעתיד לא היה הופך ל״גבור ציד״ אלא ל״גבור לפני ה׳⁠ ⁠״ אמיתי. יעקב ועשו, למרות טבעיהם השונים, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם. כבר מזמן מוקדם הייתה באה חרב עשו בברית עם רוח יעקב, ומי יודע לאן היו פונים דברי ימי העולם!

פירוש הרש"ר הירש על הפסוק וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים (בראשית כה, כז)

• האם אתם מסכימים עם דברי הרש"ר הירש?  האם יש לכם ניסיון אישי בעניין זה?
• האם ניתן ליישם את דבריו במערכת החינוך? אם כן, כיצד?

נקודות למחשבה על הציור:

• תנו פירוש וכותרת ואבחנות שונות שלכם לסיטאואציה: מה הבעיה התרבותית והרגשית בציור? 
• מה האתגר לכל אחד מהשותפים להולדת הסיטואציה: ילד, להורים, לבית הספר, למדינה…? 
• מה הפיתרון שלכם לאתגר?

4) בריכת הדגים

רב הזדמן למקום אחד, גזר תענית ולא בא הגשם (בשנת בצורת).

ירד לפניו שליח הציבור (בתפילה).

אמר שליח הציבור: "משיב הרוח" ונשבה הרוח.

אמר: "מוריד הגשם" ובא הגשם.

אמר לו רב: מהם מעשיך?

אמר לו: מָקְרֵא תינוקות אני, ואני מקרא לבני עניים כבני עשירים, וכל שלא אפשר לו אינני לוקח ממנו דבר. ויש לי חבית של דגים וכל מי שפשע אני משחד אותו בהם, ומסדר לו ומפייס לו עד שבא וקורא.

• מה מיוחד באותו שליח ציבור? מהם "עקרונותיו החינוכיים"?
• מה דעתכם על העקרונות האלה? האם היה לכם מורה כזה?

5) אווזים/ אגי משעול

אפשטיין, המורה שלי למתמטיקה

אהב להוציא אותי ללוח

אמר שהראש שלי מתאים רק לכובע.

אמר שציפור עם שכל כמו שלי

היתה עפה אחורה.

שלח אותי לרעות אווזים.

עכשיו, במרחק שנים מן המשפט הזה,

כשאני יושבת תחת הדקל

עם שלושת האווזים היפים שלי

אני חושבת שאולי הרחיק אז לראות,

המורה שלי למתמטיקה,

והצדק היה עימו.

כי אין מה שמשמח אותי יותר

מאשר לראות אותם כעת

עטים על הלחם המתפורר,

מכשכשים בזנבם השמח,

קופאים רגע דום

מתחת לרסיסי המים

שאני מתיזה עליהם מן הצינור,

זוקפים את ראשם

וגופם נמתח אז

כזוכר אגמים רחוקים.

מאז מת כבר המורה שלי למתמטיקה

ומתו גם בעיותיו שאף פעם לא עלה בידי לפתור.

אני אוהבת כובעים,

ותמיד בערב

כשהציפורים חוזרות אל תוך העץ,

אני מחפשת את זו שעפה אחורה.

• האם זכור לכם מורה שהעליב אותכם כמו אפשטיין… או מורה שזכור לטובה…

6) פרקי ילדות, ביאליק

ב“חדר” לא השביח מזלי. בָּדֵל הייתי מחברַי והם בּדֵלים ממני. מצוּמצם הייתי בתוך עצמי, בונה עולמי בּלִבִּי ואין מרגיש ואין יודע. אפילו רבי וּסגנוֹ אינם יודעים כלום. אין הללו יודעים אלא להכות, זה על-פי דרכו וזה על-פי דרכו: רבי מלקה ברצועה וּבאגרוף וּבמרפק וּבמעגילה וּבכל דבר שיש בו כדי להכאיב, והסגן – זה מִדָּה מגוּנה אחרת יש לו: כשאיני משיב כהלכה, מיד הוא מפשׂק וּמעקם כנגד פנַי חמש אצבעות דורסניות וּמתחיל שומט את הגרגרת. 

 עוד ביום הראשון כשהראה לי הסגן את לוח ה“אלף בית” שורות שורות – מיד קפצו ובאו לפנַי חֲיָלוֹת חֲיָלוֹת של אנשי צבא, מאֵלּוּ שעוברים לפרקים על פני ביתנו, הם והמתוֹפף עִמָּם בראש: טם-טררם! ביותר דומות לכך שורות האלפי“ן והגימלי”ן עם ה“קֻבּוּצים” שלמטן. הרי הם אנשי חַיִל ממש, מזוּינים מכּף רגל ועד רֹאש; אלו, האלפי“ן, תרמיליהם מוּפשלים להם לאחוריהם והם הולכים כפופים קצת תחת משׂאם, כפורשים ל”מַניֶבְרוֹת“; ואלו, הגימלי”ן, נִצבים פשוטי רגל מלפניהם, מוכנים ל“מרש”. עיני התחילו מפשפשות בצדי הלוח וּבשוּלָיו.

[…] וּלמחר, כשעליתי שוב, הראה לי הסגן צורת א ואמר:

“רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים? …”

“אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים …”

“הרי זו אל”ף", מעיד הסגן.

“הרי זו אל”ף", שונה אני אחריו.

“מה זאת?” שואל שוב הסגן.

“אסל וּשני דליים”, אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש-ברוך-הוא כאן כלים נאים אלו.

“לא, אמור: אל”ף!" חוזר הסגן ואומר, “זכור: אל”ף, אל“ף”.

“אל”ף, אל“ף …”

וּכשירדתי מלפניו פרחה לה מיד האל"ף מלבי וּבמקומה באה מַארוּסיָא, זו השִקצה שואבת המים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא: בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות וּבאסל והדלָיַיִם שעל כּתֵפָהּ. והִנֵּה גם הבּאֵר עם השוקת בּצִדָּהּ וּבני האַוָּזים שבשלולית הסמוכה וגנו של ר' אלתר קוּקוּ …

אותה ערבוביא הסירה אזני מִשְּׁמוֹעַ תורתו של הסגן וגרגרתי היתה מצוּיה בין אצבעותיו. בפי אני הוגה אחריו, לכאורה, כל הברה, אבל הלב עושה בתוך כך את שלו: קולט צורה וּפולט צורה, מצרף צֵרוּפים וחולם בהקיץ …

ספיח, פרק שלישי: אלף- בית ומה שבין השיטין/ ביאליק

7) אצלינו בכפר טודרא/ יהושוע סובול

אצלנו בכפר טודרא

שבלב הרי האטלס

היו לוקחים את הילד

שהגיע לגיל חמש

כתר פרחים עושים לו

אצלנו בכפר טודרא

כתר בראש מלבישים לו

שהגיע לגיל חמש

כל הילדים ברחוב

חגיגה גדולה עורכים לו

שהגיע לגיל חמש

אצלנו בכפר טודרא

לה, לה, לה…

ואז את חתן השמחה

שהגיע לגיל חמש

אצלנו בכפר טודרא

מכניסים לבית הכנסת

וכותבים על לוח של עץ

בדבש מא' ועד ת'

את כל האותיות בדבש

ואומרים לו:

חביבי, לקק!

והיתה התורה שבפה

מתוקה כמו טעם של דבש

אצלנו בכפר טודרא

שבלב הרי האטלס

7) אחת הטעויות המרגיזות ביותר/ יאנוש קורצ'אק

"היה כפי שהנך – חפש דרך בעצמך – הכר את עצמך, לפני שתרצה להכיר את הילדים. חשוב נא למה אתה מוכשר ואחר כך תבוא לתחום תחומים לזכויותיהם וחובותיהם של הילדים. קודם כל אתה בעצמך ילד ועליך לחנך ולהשכיל את עצמך.ההנחה שהפדגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם זו אחת הטעויות המרגיזות ביותר. "

מתוך: כיצד לאהוב ילדים. עמ' 13. 

• "הכר את עצמך, דע את עצמך"… – האם פגשתם מורים חסרי מודעות עצמית… לא מפותחים ולא תפתחים רוחנית, רגשית, תקשורתית, מקצועית…? ואתם עצמכם, האם גיליתם על עצמכם משהו שלא הייתם מודעים אליו? איך הגילוי הזה קרה?
• ולגבי מודעות עצמית והסתכלות על נקודות לשיפור עצמי שלכם כהורים לילדיכם…

8) בית הספר של טולסטוי 

"…רק חופש בו התלמידים בוחרים מה ילמדו ואיך הם ילמדו אותו, יכול למצוא בסיס ריאלי להוראה. ביחסים ידידותיים וטבעיים בין תלמידים ומורים, ילדים לומדים ברצון. אין לקבל או לדחות שיטה מסוימת מפני שהיא הצליחה או לא הצליחה למורה, אלא רק כי התלמיד, בלי כפיה, קיבל או לא קיבל אותה.
תלמידים אינם נושאים שום דבר איתם.. אין להם שיעורי בית… הילד אינו נאלץ לזכור דבר מכל שיעור שנעשה אתמול. הוא לא מונחה על ידי המחשבות של השיעור הבא. הוא מביא רק את עצמו, הדעת המקבלת שלו, והתחושה שלו לקבוע שיום זה יהיה בבית הספר בדיוק מעניין ושמח כמו שהיה אתמול". לגבי התנהגות, המורה אינו מתערב אף פעם בקטטות או קטטות בין הילדים. הוא הולך לארון הספרים, מפציר ספרים לאלה שמעוניינים ובזמן קצר הילדים עוקבים אחר הדוגמה המוצגת על ידי עמיתיהם החרוצים יותר ומתחילים ללמוד…. התלמידים ישבו במקום שהם מעדיפים – בשולחנות, על ספסלים, על רצפות או בכל מקום אחר. "

Gomme, R. (2010). Education and Leo Tolstoy. Prospero, 16,3, 6-11

• האם בילדותך או נערותך חשת שבית הספר הוא אכן "בית" מבחינתך?
• מה גרם להרגשת קרבה או ריחוק מבית הספר? האם זה קשור למורים, לתלמידים או ללמידה עצמה?
• היזכר.י בחוויה מהילדות שקרתה לך בבית הספר או בקשר אליו.
• האם לדעתכם הרגשת הילדים היום בבית הספר שונה משלכם?

9) מפלצת בבית המדרש

תנו רבנן: הוא ללמוד ובנו ללמוד – הוא קודם לבנו;
רבי יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו – בנו קודמו. כמעשה רב יעקב, בנו של רב אחא בן יעקב, שלחו אביו לפני אביי (ללמוד בישיבתו). כאשר חזר ראה שלא הייתה מחודדת שמועתו (לימודו). אמר לו אני עדיף ממך, שוב אתה (לבית) שאלך אני (ללמוד). שמע אביי שהיה מגיע. היה מזיק בבית החכמים של אביי שאפילו היו נכנסין שניים ביום היו ניזוקין. אמר להם (אביי לתלמידיו) לא ישיב לו אדם ויאפשר לו להיות אורח בביתו, אפשר יתרחש נס בבית חכמים. (נאלץ רב אחא לישון בבית המדרש) נדמה לפניו כתנין בעל שבעה ראשים. כל כריעה שכרע (בתפילה) נשר ראש אחד של התנין. אמר להם למחרת: אם לא היה מתרחש נס סיכנתם אותי! 

תרגום מתוך מסכת קידושין, תלמוד בבלי, כ"ט עמוד ב. 

• "אני עדיף ממך"- מה התכוון האב? לדעתכם הצדק עם האב?
• תיאור היחס בין האב לבנו- האם יש קשר בינו לבן סיפור המזיק בהמשך? מה מטרת הליכתו לבית המדרש?
• מה ניסיונכם כילדים וכהורים ב'מעורבות הורים' בבית ספר ובחינוך בכלל?
• מדוע לא הצליח או לא רצה אביי לחסל את המזיק בעצמו? איך הצליח בכך האב?
• לגבי בית המדרש שלנו: חשבו על "שבעה ראשי תנין" שמאיימים עלינו, שמרחיקים אותנו מבית המדרש ומלימודי יהדות, ממפגש עם המקורות.

10) סבא של עמוס עוז פוגש את 'המפלצת' בבית הספר של בנו

ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי-יום במיטה אלא כדי לבוא אלי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי-היום שלו שהיו רווים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדי (ואצלנו הלוא היה חוק ברזל: לעולם, בשום מקרה ובשום אופן, אין נכנסים בבגדי-יום אל בין הסדינים). אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהייתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא.

אחר כך סיפר לי בלחש, בלי לקרוא לי אף פעם אחת לא הוד מעלתו ולא כבודו, מה עשו לו ולאחיו דויד נערי-רחוב באודסה ומה עשו לו נערי גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה, וגם הנערות השתתפו, ולמחרת, כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הבריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות, ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך, והמורים, מצדם, ראו ושתקו, או אולי צחקו גם הם.

ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותיי (כי לא היה רגיל ללטף), אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, "ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים הם כך וכך. זה – לא. לעולם לא. מהלילה הזה הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד".

ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותיי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו הלילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד. רק יד שמאל שלי ראתה.

עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך.

• האם זכורים לך מעשי אלימות מתקופת בית הספר? מי ידע, וכיצד הם טופלו?

11) על מורה-זלדה

אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה-איזבלה רועת החתולים אל בין כפות-ידיה הקרירות והחרישיות של מורה-זלדה-של-כיתה-ב' (גם היא תמיד במלעיל, אבל בלי שום חתולים. וכמו אור יקרות תכול-אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו). מורה-זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף-על-פי-כן שונה וצובטת-לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים – כוכבי שמים. התהום היתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, היתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף-אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, היתה מורה-זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי-השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי-העֵרוּת הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ…

עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 327.