תחילתו של רבי אליעזר- סיפורי אבות ובנים מבעד לשיריה של פניה ברגשטיין

בעקבות סיפורו של רבי אליעזר צללנו לעיסוק ביחסי הורים וילדים כפי שמופיעים בפרקי אבות ובמדרש וכפי שמשתקפים בכתביהם של חלוצים. מפגש זה יהיה מעין סדנא שתעסוק בנושא מבעד לשיריה של פניה ברגשטיין. 

מהלך הסדנא:
מתחלקים לחבורות קטנות, כל חבורה מקבלת את השירים מבלי שהיא יודעת את זהות הכותבת, חפיסת צבעים (עדיף עפרונות צבעוניים או גירים), וחצי דף A4 לכל משתתף.

כל חבורה עונה על השאלות הבאות ביחס לכל שיר: 

•  באיזה תקופה או גיל בחייו של הכותב.ת נכתב השיר? 

• לסמן משפט שדיבר אלי, משפט שלא הבנתי, משפט שעורר בי התנגדות
• חשבו על כותרת חדשה לשיר

בסופו של דבר כל קבוצה נדרשת לסדר את חמשת השירים על פי הסדר הכרונולוגי שנראה לה.

כל משתתף בוחר שיר אחד שהוא מביע אותו בצורה אומנותית על הדף.

(ציור, רישום, צבעים שמתקשרים לי אל השיר וכו)

איסוף התוצרים במליאה, פריסת הציורים במרכז וכינוס:

• כל קבוצה מציגה את הסדר שלה, המנחה חושף את הסדר האמיתי ומספר מעט על המשוררת. 

שאלות העמקת השיח וחיבורו לנושא-

• מה בין יחסיה המוקדמים של ברגשטיין אל הוריה לאחר הפרידה ליחסיה המאוחרים יותר?
• מה בין כל אלו, לעמדתו של אליעזר בן הורקנוס כלפי אביו?

האדם שהקיץ

הֵקִיץ אָדָם מִשְּׁנָתוֹ כִּי אָרְכָה

הִתְמוֹדֵד מְלֹא הַקּוֹמָה

וְהִרְגִּישׁ הוּא פִּתְאֹם

כִּי חָזָק הִנֵּהוּ:

כִּי בָּעֵת בָּהּ יָשַׁן

וְחָלַם חֲלוֹמוֹת,

מֵהֶם מְתוּקֵי גִּיל,

מֵהֶם בַּלָּהוֹת,

הוּא לְגַמְרֵי שָׁכַח

כִּי חָזָק הִנֵּהוּ;

לְגַמְרֵי שָׁכַח

כִּי קַיָּם הִנֵּהוּ:

הִתְמוֹדֵד, הִתְרוֹמֵם

וְרֹאשׁוֹ לֶעָבִים.

בְּיָדוֹ הָאַחַת

הֵרִים יְצוּעַ שְׁנָתוֹ

וּזְרָקוֹ – אֲחוֹרָיו.

וּבְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה

קָרַע עֲנַף-עֵץ עָבֶה

וְהָיָה לוֹ מַטֶּה

לְדַרְכּוֹ כִּי אָרְכָה.

פָּצַח פֶּה בְּרִנָּה

וְלַדֶּרֶךְ יָצָא –

הָאָדָם שֶׁהֵקִיץ.

"להבות" ב', 1929

לצו שמעתי ואלך (בגלל)

 בִּגְלַל דְּמָעוֹת לֹא נִשְׁפְּכוּ,

כְּשֶׁיָּדַיִם רָעֲדוּ

וְנִפְרְדוּ

כְּשֶׁלִּבּוֹת דָּם שָׁתְתוּ –

אַל תַּאֲשִׁים אוֹתִי אַבָּא!

בִּגְלַל תִּקְווֹת אָב נִכְזְבוּ,

בִּגְלַל קִשְׁרֵי דָּם שֶׁנֻּתְּקוּ,

אַל תַּחְרֹץ

אֶת מִשְׁפָּטְךָ.

הֵן יָדַעְתָּ:

לֹא רִאשׁוֹנִים אָנוּ וְלֹא אַחֲרוֹנִים,

בְּעָזְבֵנוּ כֹּה אָבוֹת.

כִּי זֶה מִשְׁפָּט אֲשֶׁר הוּא לָנוּ:

חוֹב זֶה יָשָׁן,

שֶׁלֹּא פָּרַע דּוֹרוֹת עֲלֵי דּוֹרוֹת

לֹא אָבִיךָ וְלֹא אֲבִי אָבִיו,

וְלֹא זְקֵן זְקֵנְךָ –

לְךָ הָבֵן וּפְרַע אַתָּה

בְּדַם לִבְּךָ

בַּמַּעֲרָכָה,

וְכִי לַצַּו הַזֶּה שָׁמַעְתִּי

וָאֵלֵךְ

אֵיךְ תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּרָכָה?

אֶל צְבָא אֲבוֹת מִתְפַּלְּלִים

עַל שְׁלוֹם בְּנֵיהֶם הַבּוֹנִים,

נִצְטָרַפְתָּ גַּם אַתָּה, אַבָּא,

וְקִבַּלְתָּ אֶת הַדִּין בִּבְרָכָה:

שֶׁהֶחֱיָנוּ

תרצ"א

שנים רבות אחרי שאביה  נרצח בידי הנאצים,  עדיין קיוותה פניה למצאו וכתבה על הפרידה ממנו.

אָבִי,

הֲתִזְכֹּר אֶת שְׁעַת הַפְּרֵדָה?

הָרַכֶּבֶת זָעָה לְאַט

וְאַתָּה מְמַהֵר לְצִדָּהּ

דְּמוּעַ מֶבָּט…

הָרַכֶּבֶת נִגְרֶפֶת, חוֹמְקָה,

בַּחַלּוֹן מְנַפְנֶפֶת יָדִי,

וְאַתָּה נָסוֹג וְהוֹלֵךְ

וְנִשְׁאָר יְחִידִי.

מְלוֹא תֵּבֵל – פַּסִּים מַבְהִיקִים

מוֹבִילִים אַךְ אֵלֶיךָ אָבִי,

נָע בֵּין שִׁיטֵי מִכְתָּבִים

וְנָד חֲזָרָה לְבָבִי…

מתוך מוקי צור, פניה ברגשטיין – סיפורה של משוררת וחלוצה ומבחר משיריה, 2014

 בין אתמול שוקע למחר בוקע

מרגוע

בֵּין שְׁנֵי גִּזְעֵי עֵצִים,

כְּבֵין אֶתְמוֹל שׁוֹקֵעַ

לְבֵין מָחָר בּוֹקֵעַ –

תָּלוּי עַרְסַל יוֹמִי.

וְקַל, אַט-אַט

תְּנַדְנְדֵנִי רוּחַ

בְּיַד אִמִּי.

כְּבַחֲלוֹם פְּלָאִים,

מֵעַל לְהַר וּשְׁבִיל,

בִּתְכֵלֶת שְׁקוּפַת גִּיל –

כְּתֵפָיו יִפְרֹשׂ יוֹמִי.

לְכָל בִּקְעָה יָצִיץ,

לִקְטֹן חָגָב וָצִיץ

בְּרָכָה יִשָּׂא בִּשְׁמִי.

אסיף, 1955

ניגונים

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,

נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.

גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –

עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,

שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,

נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,

בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק

הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.

דבר הפועלת, 1944 

• פניה ברגשטיין (1908 – 1950) משוררת וסופרת ילדים ('בוא אלי פרפר נחמד'), חברת קיבוץ גבת. כמשוררת עברית נודעה עוד בפולין. בשיריה תיעדה את פרידתה הדרמטית מן ההורים. ערב עלייתה לארץ לקתה בלבהּ, אולם לצד מאבקה המתמיד במחלתה עבדה בקיבוץ וכתבה רשימות ושירים רבים. עם בוא הידיעה על הירצחם של אביה ואחיה בשואה כתבה את השיר 'שתלתם ניגונים', המבטא את הקשר העמוק בין הדורות. 

אפשרות לסיום היחידה-שעת סיפור

בסופו, לבקש מהמשתתפים למשוך חוטים מקשרים בין הסיפור לנושא בו עסקנו, ולשירייה של פניה ברגשטיין (מתחבר מאוד לשיר "האדם שהקיץ" ,וגם יכול להתכתב עם השיר "ניגונים", המרד באב- מרד באלוהים וביהדות יחד עם חשיבות ליל הסדר, הרצפלד הנחשב ל"אבי ההתיישבות בשנות השלושים" מבלי שהקים משפחה בעצמו).

– מדוע דווקא "הכניסיני תחת כנפך היה המנון דיבר אל לב החלוצים? אפשר לדבר קצת על ההבדל בין האם והאחות לבן אל מול האב והבן שמופיעים בסיפור ר' אליעזר.

מישיבת טלז למהפכת ארץ ישראל

ארבעה המנונים ציוניים הושרו בתקופת העלייה השנייה. 'התקווה' התגלגל ובא עם בתיו המצטרפים ועם לחנו הנבנה והולך; 'השבועה', המנונם היידי והעברי של ציונים סוציאליסטים; 'למתנדבים בעם' או כפי שקוראים לו 'תחזקנה', שהיה להמנונם של חלוצים; אך ההמנון המוזר בכולם היה שירו של ביאליק 'הכניסיני תחת כנפך'. 'הכניסיני תחת כנפך' – המנון?

בישיבת טלז האורתודוקסית התקיימה מחתרת ציונית, אשר חבריה קראו את שירי ביאליק מתחת לכרכי הגמרא. בשעות התעלות היו שרים את 'הכניסיני תחת כנפך' כהמנונם הציוני. שאלות השיר על הנעורים ועל האהבה נכרכו  עמוק בחזונם הציוני – הן קראו לחידוש חייו של היהודי הצעיר.

ראשי הישיבה לא ראו את קיומה של מחתרת ציונית בעין יפה. הם קראו לתגבורת חינוכית ומשמעתית, ובוגרים מישיבת המוסר הקיצונית הגיעו לבער את הרע מן הישיבה. תלמידי הישיבה מרדו. העימות היה קשה ביותר, אך  המרד דוכא. ראש המרד פוסטרלקו ששר בקולו הצלול את 'הכניסיני תחת כנפך' כשליח ציבור גורש מהישיבה. בסופו של דבר איבד את אמונתו למען אמונה בוערת בצדק חברתי. הלחן והקול נשמרו, אך הציבור שלמענו התפלל השתנה.

בתוקף אמונתו החדשה הצטרף לתנועה המהפכנית הרוסית. הוא נכלא והוגלה למעמקי סיביר. שם, בעיירה נידחת, ביקש ממנו הציבור היהודי לעבור לפני התיבה. הוא השיב למבקשים שאינו יכול לעשות זאת כי איבד את אמונתו, אך אנשי הקהל תבעו ממנו להתפלל למענם, שהרי את קולו לא איבד וגם לא את הנוסח. בעיניהם עדיף היה שליח ציבור ישר, גם אם איבד את אמונתו, מאשר חזן כשר ומושחת. תוך כדי כך שבה אליו אמונתו הציונית.

הוא היה מהפכן וציוני גם יחד. כדי לעלות ארצה היה פוסטרלקו צריך לזייף ולהמציא לו שם חדש. הוא עלה כאברהם הרצפלד – 'שדות ולב'. ביום פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיע לארץ ישראל, לנמל יפו, והלך למקום שבו היו פועלים רבים – למושבה פתח תקווה. בפתח תקווה של אותם ימים חיו פועלים גם בקבוצות וגם כיחידים. לנוכח הרעב והמחסור השתכנעו פועלי המושבה כי יש  להתאחד לקבוצה אחת ולחיות כקומונה – מטבח אחד, עזרה רפואית משותפת, שירות כביסה. הרצפלד, המהפכן הצעיר שלנו, עמד בראש הקבוצה. התנאים היו קשים. לא פעם הוא הביא על כתפיו שקי קמח מתל אביב, ברגל, כדי לגונן על היחד –  גם כאן היה צריך לשיר הרבה.

בימי מלחמת העולם הראשונה הוגלו אנשים רבים מארץ ישראל בידי הצבא הטורקי. כ-600 איש נכלאו בבית הכלא הגדול בדמשק וחיו שם בתנאים קשים. בהם היו שלושה מחברי הקבוצה מפתח תקווה. הרצפלד הלך אחריהם לדמשק כדי לעזור לחבריו. היה ברור כי ללא עזרה ממשית הם יגוועו ברעב ובתנאים הקשים. שלושה אנשים הגיעו מפתח תקווה ומדגניה לסייע לכלואים – הם הביאו עמם שוחד, ארגנו את עזרת הקהילה היהודית בדמשק, ושלחו חבילות מזון לבית הכלא. שלושת החברים מפתח תקווה מתו בבית הכלא (לזכרם נקרא היישוב הקיבוצי שקם בפתח תקווה 'גבעת השלושה'). המשימה הייתה להציל את השאר.

בערב פסח הצליחו החלוצים והקהילה היהודית בדמשק לשכנע את המושל לשחרר את האסירים לסדר פסח. הקהילה היהודית ערכה את ההכנות לסדר בחצר הקהילה, ובלה רוזנפלד, חברת דגניה, ארגנה את האוכל. הסוהרים העמידו את האסירים במסדר, שערי הכלא נפתחו, וחברנו נתן את הפקודה לצאת את הכלא וללכת לסדר פסח כאנשים חופשיים. לכלא הם כבר לא חזרו.

ההתרגשות הייתה גדולה – יציאת מצרים הייתה זו, מעבדות לחירות.

• אברהם הרצפלד  חלוץ, בן העלייה השנייה, היה ממונה על עלייתם לקרקע של יישובים רבים, במיוחד בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. שימש כראש המרכז החקלאי בארץ ישראל. בכל מפגש נהג לשיר בקולו הצלול את שירו של זלמן חן  'שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה'.

הרצפלד אימץ את כל הצעירים והזקנים בהתיישבות העובדת כבני משפחה, בלא שהקים משפחה בעצמו.

המלצה חמה: לצפות בסרטון הקצר של הרצפלד שר "שורו הביטו וראו"

"הספרות ביטאה את אחת המהפכות הגדולות שחלו בעם היהודי : חידוש ההתייחסות המקודשת לאהבה.

בימים בהם אני כותב את ההקדמה הזו פורצת אלינו האולימפיאדה. בה רואים את המנצחים עומדים ושומעים את ההמנון של מדינתם. עלה בדעתי רעיון מטורף.בראשית המאה העשרים, בישיבת טלז, התלמידים הציוניים במחתרת , אימצו לעצמם המנון. זה היה השיר של ביאליק ' הכניסיני תחת כנפך.' הם בחרו בו משום שהוא כלל את שתי השאלות היסודיות ששאלו עצמם החלוצים: אומרים יש נעורים בעולם, אומרים יש אהבה בעולם. עלה בדעתי שלו היה הופך השיר הכניסיני תחת כנפך להמנון הלאומי והיו משמיעים אותו באולימפיאדה היה מתרחש משהו בעולם…"

מוקי צור כותב על הכניסיני תחת כנפך מתוך הבלוג שלו

למעבר לחלק הראשון בו עסקנו ברבי אליעזר בן הורקנוס לחצו כאן