לעבודה ולמלאכה. חלק ג.

קונפליקטים סביב ערך העבודה וסביב דיכוטומיה של ערכים.

1) שווריי אינם משגיחים בחלומותיי/ דוד בן גוריון

עבודתי, סדר חיי: לפנות בוקר, בארבע וחצי, אני קם, נכנס לרפת ומאכיל את הבהמות "שלי" – כובר?? תבן אל תוך האבוס לפני השוורים, מבזק עליהם מעט כרשינה ובולל. אחר כך אני מבשל לעצמי תה, סועד, וכשנראים דמדומי חמה, אני מוליך את עדרי – שני צמדי בקר, שתי פרות, שני עגלים וחמור – להשקות בשוקת שבחצר הפקידות.

השמש עוד לא הופיעה – ואני כבר אוסר את שוורַי בעול, מניח את הזרע על החמור, מזדיין במרדע (מוט ארוך, שבקצהו האחד דורבן לדקור את השוורים שימהרו ללכת, ובקצהו השני חרחור (מעדר קטן) להסיר מעל המחרשה את העפר המתדבק בה) והולך לי לשדה וחורש כל היום. יד המחרשה בשמאלי, המרדע בימיני – ואני הולך לי אחרי המחרשה ורואה רגבים שחורים – מתהפכים, מתפוררים, והשוורים לאט-לאט, בנחת ובמתינות כבעלי בתים חשובים, ויש פנאי לחשוב ולהזות ולחלום, וכלום אפשר לבלי חלום בשעה שהולך אתה וחורש את אדמת ארץ ישראל, ורואה סביבך יהודים חורשים אדמתם בארצם, אדמה זו שאתה דורך עליה, ארץ זו המתגלית לעיניך בכל קסמיה והוד גווניה… כלום אין זה עצמו חלום?…

אך יש אשר שוורי אינם משגיחים כלל בחלומות, ולא אכפת להם כנראה לגמרי שזו היא אדמת ארץ ישראל, והם סרים הצידה, וגם אני מוכרח להסיח דעתי מכל החלומות כדי לתת בינה בלב שוורי בעזרת דרבון המרדע העוקץ. וכששבים הם לדרך הישר, שב גם אני לחלומותי….

בארבע שב אני הביתה, משקה ומאכיל את השוורים, מוציא את הזבל מן הרפת ומנקה אותה, ואז חופשי אני לנפשי! לפני לכתי לישון אני מאכיל עוד פעם את השוורים. 

דוד בן גוריון בתוך ברכה חבס, ספר העליה השניה, 1947.

מסביב לנקודה:

• איזה יחס מתקיים בין השוורים לחלומות? 
• האם החלומות מפריעים לעבודה או שהעבודה מפריעה לחלומות?
• האם ההתייחסות אל העבודה כערך מדרבנת את העמלים או דווקא יוצרת משברים אל מול המציאות שלא בהכרח תואמת את החלום?

2) שוורים או לוקומוביל

בכפר גלעדי דשו בשיטה הפרימיטיבית הערבית, שבה הבהמה מסובבת את המורג. מנדל בורונובסקי רצה לשפר את השיטה ולהכניס לוקומוביל. היה ויכוח מר בין שני ראשי הפלחה. לואי, איש "השומר" בעל פילוסופיה שומרית קלאסית, טען: "באנו הנה להתמזג עם עם-הארץ, לחיות כמוהם ולא להתעלות עליהם. הם דשים כך כל הדורות, זה מתאים לארץ. זה אורח החיים של הארץ; מה פתאום שנבוא כמו "פרנג'ים?" מנדל, לעומתו, היה איש הטכנולוגיה והשכלולים. ה"שומרים" הסכימו בגניחה ללוקומוביל. הם אהבו את ההווי הפלחי הפשוט של עבודה בשוורים ובגורן.

מנדל הביא לוקומוביל. זה מין קטר עומד, בלי גלגלים, שדש את התבואה. הסיקו אותו בסירה קוצנית. עונת הדיש נמשכה כשלושה חודשים, וכל אותה העת היה צריך להאכיל את המכונה: לקצץ קוצים, להעביר מערימה לערימה, להכניס ללוע המכונה וכו'. מספר רב של אנשים עבד בתהליך הזה, וגם הילדים הפסיקו את הלימודים באותה תקופה והשתתפו במלאכה.

סגל, מתוך כאן על פני אדמה, 1981.

מסביב לנקודה:

• מה עמד בבסיסה של כל עמדה בוויכוח סביב הלוקומביל?
• האם התפיסה של העבודה כערך בפני עצמה פוגעת בסופו של דבר ביישום שלה?
• מה לדעתכם הצד הצודק בוויכוח?

3) שעת סיפור: הרגל הבועטת הסתירה את היד הכותבת/ אברהם שלונסקי

אכן, כ"מאראנים" כביכול ["אנוסים", המסתירים אמונתם], התהלכנו, בהתקדשות זו לקראת הפשטנות הנכספת, אנו העלובים המעטים, שלא הצלחנו באותו "תשליך" ונאנסנו לרדת למחתרת, כדי להוסיף ולחטוא בתרבות. ואז, במקום לקיים את תפקידי הלגיטימי, ללמד עברית לאנשי ה"גדוד" ולעשות נפשות לספרותה, עשיתי את מלאכתי רמיה. יום אחד (היה זה באחד במאי, בכור ראשונֵי-למאי בעמק יזרעאל) הרעשתי את החברה במעשה חידוש הראוי לזמנו ולמקומו: התחרות בכדורגל בין עין-חרוד לתל-יוסף! ואכן בן לילה, בזכות הרגל הבועטת, שהסתירה את היד הכותבת, עלתה קרני במחנה האוהדים הגדול! נמחתה כעב בטלנותי הנחשדת – נמשחתי לחברה-מאן!

כלל: אחינו אתה, והידד ה"טרומבא"! (מעין ה"ג'אמעא" בלשון אחרון של הפלמ"ח. אם כי יתכן והשם הקרוב יותר למושג זה הוא ה"ג'אחאש" – "עיירים" בעברית – והוא שם חיבה לפרחי-השומר, שהיו אז הלוז שבחברה החברה-מאנית).

ויום אחד קרה האסון!

ביום ששי פלוני נתקבל במחננו שבעין-חרוד גליון השבוע של "הפועל הצעיר", וקלוני נתגלה לעין השמש: בעמוד שבאותה החוברת – אוי לעיניים שכך רואות – שיר בחתימת שמי המפורש… סהדי במרומים שלא בי האשם: ידי לא שפכו את הדיו ההיא של כותבי "מכתב למערכת" בצירוף שיר להדפסה. אך טמירים ואכזרים דרכי ההשגחה, ובגלגול-מחילות פטאלי הגיע אותו שיר למי שהגיע (איש סודי בתל אביב), והוא שתקע את הסכין בגבי: הוא מסרו ליעקב רבינוביץ', ויעקב רבינוביץ' ליוסף אהרונוביץ', ויוסף אהרונוביץ' לדבורה בארון (היא היתה אז עורכת המדור הספרותי של "הפועל הצעיר") – ואל תקנאו בי! עד היום זוכר אני (ואודה ולא אבוש: בגעגועים רבים!…) אותו באנקט-של-חוכא-ואיטלולא, שערכו לי בערב ההוא אנשי-טרסק-וטרומבא, אשר יחד עמהם ובמעמדם הבקיעו רגלינו את שער תל-יוסף – פעם, ועוד פעם, ואם איני טועה, גם פעם שלישית – ועטורי נצחון (0:3) חזרנו אל בסיסנו הקומזיצי. שום פורים-שפיעל, שום עד-לא-ידע לא ישוו לו ולא ידמו לו, לאותו מעשה-חוזק מיוחד במינו, ספק טקס-של-הכתרה (כעל הקפיטול של רומי, להבדיל) ספק טקס של חרם-ונידוי (כבאמשטרדם של אוריאל ד'אקוסטא, להבדיל) שנתכבדתי בו – וממש ככתוב: "בכנופיה ובנרות דולקים ובתקיעת-שופר ובקללות נמרצות", בעיקר מן ה"תוכחה" הרוסית, כמובן (ובחרוזים מצוינים!), אשר ככלותן כבו הנרות, לאות כי כבה אור הטרומביות, ונר הטרסק לא יהל עוד על האי גברא קטילא, שיצא לתרבות רעה של כתיבת שירים, רחמנא ליצלן.

כמה תחנונים שיטחתי לפני אחי-רעי, כמה קנסות קיבלתי על עצמי, ובלבד שאזכה להתרת הנידוי. ואמנם, בעבור כך-וכך בקבוקי עראק, קרבן-אשם וקרבן-תודה, ניצלתי מקבורת חמור של בטלן-תרבותניק, לא עליכם, והוחזר לי כבודי הראשון, ועמו – הזכות לישב בקומזיץ של נהנים מזיו בורותם המדומה, מתמימות גסותם המתחפשת וגאוות שמחתם האמיתית – שמחת ראשונים, המארשׂים להם את מלאכת העבודה ביסורים של בני תרבות, ובאמונה כי עקירת תרבותם היא גאולתם. 

אברהם שלונסקי, בתוך יהודה ארז, ספר העליה השלישית, 1964.

• מדוע חברי הקיבוץ תפסו את התרבות כחטא?
• מהי הביקורת שמביע אברהם שלונסקי ביחס לתפיסה הזאת?
• האם לדעתכם אפשר להצליח לחיות לפי ערך מסוים מבלי שזה יפגע בערכים אחרים חשובים? אם כן – כיצד?
• האם הכרתם מניסיונכם האישי דיכוי או הסתרה של ערך שהיה חשוב לכם?

4) למעט בעסק, לעסוק בתורה

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה.

וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם.

וְאִם בִּטַּלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדָּךְ.

וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ (לוֹ) שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ.

(אבות ד, י)

• מדוע המשנה מנחה להמעיט בעסק כדי לעסוק בתורה?
• האם לדעתכם דברי המשנה עומדים בעינם גם כשהעבודה נתפסת רק כצורך קיומי ולא כערך עצמאי?