הלימוד עוסק בחוויה הקיומית הבסיסית שלנו בעולם, הן מתוך ההשקפה הדתית והן מתוך השקפה חילונית: האם הוא 'בית חם' עבורנו? האם אנו זרים וקטנים ומבוטלים בקוסמוס, וחווים ניכור וחוסר פשר, או חווים את העולם כ'בית', שאנו מרגישים בו "בני-בית", ושמחים בו ואחראים לו כמו לביתנו?
1) "כִּֽי־אֶרְאֶ֣ה שָׁ֭מֶיךָ" – תהילים ח
(ב) יְהוָ֤ה אֲדֹנֵ֗ינוּ מָֽה־אַדִּ֣יר שִׁ֭מְךָ בְּכָל־הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר תְּנָ֥ה ה֝וֹדְךָ֗ עַל־הַשָּׁמָֽיִם׃
(ג) מִפִּ֤י עֽוֹלְלִ֨ים ׀ וְֽיֹנְקִים֮ יִסַּ֪דְתָּ֫ עֹ֥ז לְמַ֥עַן צוֹרְרֶ֑יךָ לְהַשְׁבִּ֥ית א֝וֹיֵ֗ב וּמִתְנַקֵּֽם׃
(ד) כִּֽי־אֶרְאֶ֣ה שָׁ֭מֶיךָ מַעֲשֵׂ֣י אֶצְבְּעֹתֶ֑יךָ יָרֵ֥חַ וְ֝כוֹכָבִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כּוֹנָֽנְתָּה׃
(ה) מָֽה־אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי־תִזְכְּרֶ֑נּוּ וּבֶן־אָ֝דָ֗ם כִּ֣י תִפְקְדֶֽנּוּ׃
(ו) וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים וְכָב֖וֹד וְהָדָ֣ר תְּעַטְּרֵֽהוּ׃
(ז) תַּ֭מְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂ֣י יָדֶ֑יךָ כֹּ֝ל שַׁ֣תָּה תַֽחַת־רַגְלָֽיו׃
(ח) צֹנֶ֣ה וַאֲלָפִ֣ים כֻּלָּ֑ם וְ֝גַ֗ם בַּהֲמ֥וֹת שָׂדָֽי׃
(ט) צִפּ֣וֹר שָׁ֭מַיִם וּדְגֵ֣י הַיָּ֑ם עֹ֝בֵ֗ר אָרְח֥וֹת יַמִּֽים׃
(י) יְהוָ֥ה אֲדֹנֵ֑ינוּ מָֽה־אַדִּ֥יר שִׁ֝מְךָ֗ בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃
- מקום האדם בבריאה על פי המזמור: המתח בין חשיבות לחוסר חשיבות, ואיך היא מנומקת
2) שכול וכישלון/ י.ח ברנר
שניאורסון, ששמע על כרחו לכל הדברים, אם כי באי־סבלנות גלויה, לכד, סוף־סוף, הרף־עין של הפסקה, שתק הרף־עין שני מפני הנימוס, ואחר מיהר ופנה אל תלמידתו:
–ובכן… אנו ממשיכים… מה ברא אלוהים בראשית?
התלמידה התגנבה להביט לתוך סיפורי המקרא וענתה בקול־עלומים תם:
– בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ.
יחזקאל חפץ לא יכול לישון. הוא התנודד בחבליו על הספסל־המשכב שבירכתי החדר וכל הברה והברה מתשובתה של מרים נחתה בו עמוק, עמוק.
הוא הרהר:
אלוהים… שניאורסון ודודי – שניהם, כל אחד על פי דרכו – מדברים לפעמים על מבקשי־אלוהים ובקשת־אלוהים… ואולם המבקשים… הם אינם מבקשים כלל אותו… הם מדברים בשמו… הוא ברא – וחסל… כל הענין כאילו אינו נוגע בהם בעצם…
“בראשית ברא אלוהים” – התפלץ המהרהר – זה רק מלמדנו, כי בזמן מן הזמנים היו לאנשים – יהא היותר מתקדמים – בישראל אלה המושגים על בריאת העולם… אבל מה זה מלמדנו, מה זה יכול ללמדנו על העיקר, על בריאת־העולם באמת?
“בראשית ברא אלוהים” – חִי… היד אשר כתבה זאת – מה ידעה היא להגיד על חידת העולם, על חידת מציאותי אני, יותר ממני? חִי, את הפסוקים האלה כתבה יד של אחד מריבוא־ריבואות בלתי־יודעים, שהשלה את נפשו לדבּר כיודע!
“בראשת ברא אלוהים” – אה? ובכן יש אלוהים ויש בריאה ויש התחלת שמים וארץ ויש מתחיל ויש עילת־העילות וסיבת־הסיבות… ומה אם אין כל מתחיל ואין כל סיבות ואין כל התחלה, כי אם ערבוביית בלהה ואבדון של מקרים, מקרים לאין קץ, ויש אני – החש באחדים מהם וחושב על אחדים מהם… בכל אופן, לא חוקי־עולם וסדר־עולם, בכל אופן, לא “והארץ היתה תוהו ובוהו”. בכל אופן, לא “בראשית ברא אלוהים” – – –
השעון השמיע תשע. חיים נרדם במקום־מושבו; ראשו המנמנם, שנתכופף כמעט עד לבין ברכיו והתנועע ממעלה למטה, עשה רושם כאילו הוא מסכים לכל אשר ידובר מסביבותיו. מבטו הבוער של החולה נתקל מרחוק בראש זה והוא חשב לאמור:
חיים ישן… מחשבתו של חיים ישנה גם בשעת שינה… אולי אינו רואה גם דברי חלומות כמוני… אבל אילו נראה לו בנו חלומו, בנו חנוך ה“גרוּש”, חנוך מן הטחנה, זה שעליו סיפר עוד אתמול לפנינו, כי אז היה בוודאי אומר לו: "אבא! אל תשמע לאשר הם מדברים על גדלות ‘הספר הנצחי’. הספר הנצחי – מה יש בו על השנים, אשר אני מבלה ערירי אצל הריחים? מה יש שם על מצוקותי, על חיי ועל מיתתי הקרובה? לכל היותר – זעיר פה זעיר שם – מעין קושיה על צדקת אלוהים… על צדקת דבר שאינו… או אולי שנותי אני אינן כלום? חיי אני אינם חשובים, אינם נתפסים, אינם ראויים להיות מבוטאים שם? שתים שלוש שנות־שכיר בטחנה נידחה… אה? כך? אל מול פני הנצח אין זה כלום? ספר־הנצח עובר עליהם בשתיקה? נצח? –
החולה הבהיל פתאום את הכל בקריאה בקול:
–נצח! נצח קר! הנה מושטה לקראתך לשוני החמה!
מתוך: שכול וכשלון ,כל כתבי י.ח. ברנר עמ' 1514
- בחר משפט משמעותי בעיניך מדברי יחזקאל חפץ (המקשיב ומהרהר על שיעור התורה), והגב והרחב עליו בהירהור משלך…
- 'שכול וכשלון' כשיחה נמשכת של ברנר עם איוב ושאלת משמעות החיים והסבל. מה דעתכם על איוב ואמונתו בפרספקטיבה של ימינו?
3) בית החיים/ י.ח ברנר
בתורתו עכשיו כתוב: טוב מאד – אלה החיים, החיים הם טוב, הטוב היחידי. אין טוב בלעדיהם. כדי שיהיו טובים ביחוד, טובים מאד, נחוץ שהאנשים הקרובים יחיו, יהיו בריאים, שבעים, מרוצים, מאושרים; שכל החושים יפעלו, יהנו, יתענגו; שנהר אהבה בריאה, עדינה, גופנית־נפשית, יושיבך על שפתו; שילדים בריאים ועליזים יתעלסו בגנך, שיהיה תוכן, “תוכן־החיים המצוי”, שבלעדיו אין תוכן… אבל גם אם אין סיבה לשמוח, כי אם רק לבכות, אם מום נתנו בך החיים ושִלְיָתָם נהפכה לך על פניך, אם אוצרות־החיים חתומים לפניך, ואז רע, רע, רע, ואין לך מנחם – הנה גם אז החיים, חייך, טובים. בחיקם תשכב גם אז, ודבר אין לך חוץ מהם, ואתה דע להוקירם, לברכם ולאהבם – – – כלומר,לא “דע!”. איני מורה; אבל אני – אני יודע להודות גם על המעט שניתן לי, ובזה אשרי…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
עם אשמורה שלישית הוסיף ביתר בירור:
…הענין הוא בבית־החיים, ולא מעבר לבית הזה. וגם ברגע אמרנו: התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין, הנה המטרה היא, בכל אופן, לא הלאה מהטרקלין. זאת אומרת, סוף־סוף, בבית. איש־איש רשאי לאמור: הבית אינו מוצא חן בעיני, ואפילו מפני זה שהוא גבוה ואני נמוך… אבל יכָּסל, אם יתעקש לטעון: הגידו לי, למה כל הבית הזה, כי אם לא אדע למה, אין הוא מוצא חן בעיני!
החיים טובים לא רק מפני שאפשר למלאותם במעשים טובים, לא רק מפני שיש בהם אהבה, אושר, אידיאלים וכו' וכו', בקצרה, לא רק מפני תוכן זה או אחר שבהם ומילויו, כי אם טובים הם כשהם לעצמם. אמנם, יש שהמכאובים משחירים את פניהם עד לבלתי ראותם כמעט, ואז אומרים: “לא כדאי!” אבל גם אמירה זו – חיים היא; ורק מן השפה ולחוץ יאמר האדם “לא כדאי”… באמת, הכל חיים והכל כדאי… ומי שמבין, שהכל כדאי – הכל, גם כשאין כל תוכן – הוא ידע באמת להוקיר כל גילוי־החיים, לעשות “תוכן” מהכל, לברך על כל בת־צחוק מזהירה לפניו, על כל דשא ועל כל אבן, על הטובה ועל הרעה, אם כי רעה היא ומכאיבה, מאחר שגם היא חיים – – –
מתוך: שכול וכשלון ,כל כתבי י.ח. ברנר עמ' 1559
- העולם כבית, 'בית החיים': מה חושב עליו ברנר? האם אתם מזדהים?
4) "הדומיה הנצחית של חלל אין-סוף"/ בלז פסקל
"כשאני נותן דעתי על מיעוט החלל שאנוכי תופס בגופי ואפילו בעיניי, והמשוקע בתוך עוצם גודלם של מרחבי אין־סוף, שאני יודעם ושאינם יודעים אותי, הריני נפחד… הדומייה הנצחית של חלל אין־סוף זה אימה היא לי".
מתוך: הקדמה למחקר על החלל הריק, עמ' 109 – 110
- האם הרגשת כך אי פעם? מה הרגשתך אל מול 'מרחבי אינסוף' ?
- האם המדע והפרספקטיבה של העת החדשה מגבירים את תחושת הקטנות, האימה והיאוש האנושי מול אפסותנו בקוסמוס, או להיפך?
5) שני דברים ממלאים את הנפש: השמים שמעלי והחוק המוסרי/ עמנואל קאנט
שני דברים ממלאים את הנפש בהפלאה וביראת כבוד, המתחדשות והולכות ומתרבות והולכות ככל שההתבוננות מוסיפה לעסוק בהם תכופות ומתוך דביקות גוברת: השמים הככובים שמעלי והחוק המוסרי שבתוכי.
את שניהם אין אני צריך לחפש ולנחש בלבד, כאילו באפלות הם עטופים או בתוך המופלג, מחוץ לחוג המבט שלי; אני רואה אותם לפני, ואני מקשר אותם באורח בלתי אמצעי עם התודעה של קיומי.
הדרך הראשונה מתחילה מן המקום שאני תופס בעולם החושים החיצוני והיא מרחיבה את הקשר, שבו אני עומד, אל הגודל, שעין אדם לא תכלכלנו, של עולמות מעל לעולמות ומערכות של מערכות—ומעל לזה עוד אל זמנים לאין גבול של התנועה המחזורית שלהם, אל ראשיתם והמשכם.
הדרך השנייה מתחילה מעצמיותי הבלתי נראית, מאישיותי שלי, ומציבה אותי בתוך עולם שיש לו אינסופיות אמיתית, אך המורגש רק לשכל, ואשר עמו (אך על ידי כך כאחת גם עם כל אותם העולמות הגלויים) מכיר אני את עצמי קשור לא כמו שם בקישור מקרי בלבד, אלא בקישור כללי והכרחי.
המבט הראשון של ריבוי העולמות לאין ספור כאילו מבטל את חשיבותי שלי בחינת יצור בהמי, החייב להחזיר את החומר שממנו קורץ אל כוכב הלכת (נקודה בלבד בתוך כוליות העולם), לאחר שהיה זמן קצר (אי אתה יודע כיצד) מצויד בכוח חיים. ואילו המבט השני מעלה עד אין סוף את ערכי בחינת אינטליגנציה על ידי אישיותי, שבתוכה החוק המוסרי מגלה לי חיים שאינם תלויים בבהמיות ואף לא בכל עולם החושים כולו, למצער עד כמה שאפשר ללמוד מתוך היעוד התכליתי של קיומי על ידי חוק זה, יעוד שאינו מצומצם לתנאים ולמגבלות של חיים אלה, אלא נסמך אל האין סוף.
מתוך: ביקורת התבונה המעשית, עמ' 153
- קאנט, אחד הפילוסופים המרכזיים של ההומאניזם והנאורות במאה השמונה עשרה, מתאר את החווייה הקיומית האנושית. איך היא מתוארת, לעומת פסקאל ולעומת תהילים?
6) "מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית"/ דגלאס אדמס
"מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית שואבת את מראהו של היקום בכללותו, באמצעות עקרון האנאליזה ע"פ שיטת האומדן מבחוץ של חומר. כלומר, מאחר שכול פיסת חומר ביקום מושפעת באופן זה או אחר מכול פיסה אחרת של חומר ביקום. אפשר, בתאוריה, לערוך אומדן של הבריאה כולה […] בעזרת נאמר-חתיכה קטנה של עוגיית שומשום. האדם שהמציא את מערבל הפרספקטיבה הטוטאלית עשה זאת למעשה על מנת להרגיז את אישתו. […] הוא היה אדם בעל חזון, והגות, וכן פילוסוף בעל חשיבה מקורית, חוקר, או כמו שהעדיפה אישתו לכנות זאת-אידיוט.
היא נהגה להציק לו בלי סוף בנוגע לזמן המופרז לחלוטין שבילה בלטישת מבטים אל מרחבי החלל, או בהגות במכאניזם של סיכות ביטחון, או בעריכת אנאליזות ספקטוגרפיות של חתיכות עוגיות שומשום. 'אין לך שום חוש לפרופורציות בחיים?!' הייתה נוזפת בו, לפעמים שלושים ושמונה פעמים ביום. וכך, בנה את מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית. להוכיח לה. לקצה אחד חיבר את המציאות כולה, כמו שהיא, מתפרסת באמצעות תהליך האומדן מבחוץ, מורכבת מחתיכת עוגיית שומשום. לקצה האחר חיבר את אישתו: כך שכאשר הפעיל את מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית ראתה אישתו, בהרף עין, את האינסופיות הכוללת של הבריאה, ואת עצמה ביחס לזה. למרבה זוועתו של טרין טראגולה, השמיד ההלם את מוחה לחלוטין; ואולם הוא גילה בסיפוק כי הוכיח מעל לכל ספק, כי אם יש חיים ביקום עצום ורב כל-כך,הרי הדבר האחד שאין צורות החיים יכולות להרשות לעצמן הוא חוש פרופורציה."
מתוך: "המסעדה בסוף היקום"
- האם זה מצחיק? למה כן, או לא?
- איך הטקסט משוחח עם הקטעים הקודמים?
- בחר משפט מתוך הקטע ההומוריסטי הזה, והתייחס אליו (בהזדהות, באסוציאציה אישית, או שאל עליו שאלה…).
7) "כי האדם אין דירתו בעולם הזה"/ ר' ישעיה הלוי הורוביץ
ונראה בעיני פשוט, שמכל שכן מצות הכנסת אורחים שהיא בכלל מצות עשה "והלכת בדרכיו" נוסף על שהיא מעלה גדולה ממעלות המדות….. ויש לו שכר כמצווה ועושה ככל מצוה מן תרי"ג מצות, וזה כי הקב"ה מכניס אורחים בכל זמן ועידן בכל שעה ובכל עת ובכל רגע, כי אם לא היה מכניס אורחים ברגע כמימרא היה העולם אבד, רצוני לומר כי כל העולם אורחים הם לגבי הש"י כאורח נטה ללון כי גרים אנחנו, והוא מכניס קיומם בהשפע שמשפיע עליהם, וכהרף עין אם לא השפיע עליהם והכניסם לקיום אז הכל אבד.
תורה שבכתב, הר המוריה
"גר אנכי בארץ אל תסתר ממנו מצותיך" (תהלים קיט, יט). התורה אמרה (ויקרא כה, כג) "כי גרים ותושבים אתם עמדי". ויש להקשות אם גר אינו תושב, ואם תושב אינו גר… אלא ביאור זה הפסוק הוא כך, אם גרים רצה לומר שתזכרו תמיד בין עיניכם שאתם גרים בעולם הזה, אז תהיו תושבים עמדי, להיותכם לעתיד דבקים בנצחיותי. וענין הזכירה תמיד בגירות של עולם הזה כולל קיום התורה והמצות שיהיה לזכרון תמיד, כי האדם אין דירתו בעוה"ז, רק דירתו למעלה מצד נשמתו שהיא חלק אלוה ממעל, והנשמה הושמה באדם ונשלחה בזה העולם שהיא עולם המעשה לעבדה ולשמרה, דהיינו עסק התורה וקיום המצות, והיא בזה העולם נכריה כגר בארץ אחרת, כי מתושבי העולם עליון היא.
שער האותיות, אות ג' גֵּרוּת
מתוך: שני לוחות הברית, ר' ישעיה הלוי הורוביץ, מאות 16-17, פראג- ישראל.
- מה משמעות התפישה שהאדם גֵּּּּּּּר בעולם? שהאל מארח אותנו בעולם?
- האם ככה אתם מרגישים, בחייכם בעולם הזה?
8) דירה לשכינה/ נעם אלימלך
למשל המלך, שהוא במקום כבודו בביתו, בחצירו, בפלטין שלו, ויבא איזה אוהב המלך וירצה להזמינו לסעודתו לביתו- אזי בוודאי יכעוס עליו המלך, כי אין זה כבוד של מלך לצאת מפלטין שלו לבית אחרים גם אם יהיה הסעודה גדולה עד למאוד, ובלתי אפשרי שיזמין את המלך לביתו עד שיכין כל הכנות ויעמוד מליצים ופרקליטין גדולים, שימצא חן בעיני המלך שיבוא לסעודתו. אבל כשהמלך נוסע בדרך ורוצה ללון בדרך, אזי כאשר ימצא מקום נקי באכסניא נקי, אף אם בית המלון הוא בכפר אם הוא רק נקי אזי זה בית מלונו ללון שם.
והנמשל מובן ממילא: בזמן שבית המקדש קיים, והיה שכינת כבודו בבית קדשי הקדשים, אזי אם היה אדם רוצה לשאוב רוח הקודש או נביאות, היה צריך עבודה גדולה, כמו שמצינו בשמחת בית השואבה, ששם היו שואבים רוח הקודש. אבל עתה בגלות המר, הגם השכינה קדושה גלתה עמנו, ובעוונותינו הרבים היא נע ונד בארץ, ותשוקתה מאוד מצוא מקום דירה לשכון בה. ואם מצאה מנוח מקום נקי- אדם, שהוא רק נקי מעבירות וחטאים, אזי שם היא דירתה. וכדברי פי חכם- חן. וזהו "הפעם יזבלני כו'"* לשון דירה, דהיינו בגלות המר יהיה לה דירה להשכינה.
מתוך: נועם אלימלך, פרשת וישב (ר' אלימלך מליז'נסק, מאה 18, פולין)
*פירוש רש"י: יזבלני- לשון בית זבול, בית מדור, מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי.
- האדם כמארח את האל בעולם ובו עצמו, מה זה אומר מבחינתך?
9) מְיֻדָּעַי סְבָבַתְנוּ/ שמואל הנגיד
מְיֻדָּעַי, סְבָבַתְנוּ מְחִצָּה, / וְגַלְגַּלִּים אֲשֶׁר אֵין בָּם פְּרִיצָה,
וְהִנֵּנוּ כְּמוֹ אֹדֶם וְלֹבֶן / בְּתוֹךְ בֵּיצָה, וְהָעוֹלָם כְּבֵיצָה.
תְּדַמֶּה כִּי לְךָ מָנוֹס בְּיוֹם רַע, / וְאֵיךְ תָּנוּס – וְאֵין פֶּתַח וּמוֹצָא!
וּמַה נִּפְעַל – וְקָדְמוּ מִפְעֲלֵי אֵל, / וּמַה נִּיעַץ – וְהָעֵצָה יְעוּצָה!
מתוך: בן קהלת (המאה ה11, ספרד)
- כיצד מצטייר העולם בשיר? (מהן התמונות ומהם הרגשות)?
- מדוע בחר המשורר בדימוי הביצה לדעתכן?
1972, התמונה הראשונה של כדור הארץ (מואר),
כפי שנראה מהחלל, צולמה על ידי צוות החללית אפולו 17.
- כיצד את.ה חש.ה תוך התבוננות על העולם מכל אחת מנקודות מבט אלו? איזו משמעות יש לכל אחת מבחינתך?
- האם הן אמורות להשפיע עלינו כיחידים או כחברה, כאנושות? במה?
- מה יחסך לנושא הקיימות והשינויים שהוא מחייב באורחות חיינו?
